מאמרים וראיונות

נמצאנו למדים, שהדמיון להורים גם במאורעות וגם בתכונות, יש לו שורש בתורה, ואיננו בהכרח דבר שלילי...

החיים רצופים הפתעות בלתי נעימות באופן מתסכל. כולנו רוצים להיות חכמים, יפים, לשלוט במצב ותמיד לנצח, אבל כמה מאתנו, אם בכלל, מצליחים להגשים חלום כזה?

"כי זה עיקר התשובה, כשיודעים ומאמינים שה' יתברך נמצא עימו תמיד בכל עת, ובכל מקומות שהוא, כמו שכתוב: "בכל מקומות ממשלתו" (תהילים ק"ג, כב) ועל ידי זה יזכה לילך בדרך התשובה שעשה משה....

לחושך אין באמת "שם" עצמי, מהותי. שמו האמיתי הוא, בעצם, "העדר אור". כאשר מאיר היום - מתפנה החושך ונעלם...

היו תקופות שהקשר עם הקב"ה באמצעות "הלבוש" הזה היה באמת קשר פנימי ועמוק, מסעיר ומרגש. קשר שבעבורו מוכנים לחיות ולמות. בלי ההרגשה הזאת קשה להבין אלפים ורבבות יהודים שאכן מסרו נפשם למוות ובלבד שלא ישתחוו לפסל או יעברו על מצוות הבורא

מחפשים פתרונות בחוץ. מחפשים את מי להאשים, איך לשנות את המצב. מנסים כך ומנסים אחרת, ונכשלים, נכשלים, נכשלים, עד זוב דם, עד ייאוש, עד אדישות, עד כפירה. אבל אף אחד לא טורח לבקש את השורש...

כל מה שיש בעולם, וכל מה שיש באדם – יש לו תכלית וביכולתו להביא תועלת. הנקודה העיקרית היא רק – באיזה אופן משתמשים בו...

"חדלו עוד מלהיות עניים", קורא אלינו הנשר הגדול. "אל תאמינו למראה עיניים", מרמז לנו הצדיק ברחמיו הגדולים...

המציאות המשתנה הפכה דברים רבים להכרחיים, שקשה ולעיתים בלתי אפשרי בלעדיהם. יש להניח שבדורנו אין הם נחשבים עוד כמותרות, אבל מה עם שטיחים, וילונות, גבינה מלוחה בטעם מעודן לארוחת בוקר ומכונית מסוג ומודל מסויים?

רבי נחמן מספר לנו על עיגול, שמי שנמצא בתוכו מוגן אפילו מפני מלך השדים. הוא מגלה לנו דרך סודית, באמצעותה מתהפכים היוצרות, והטירוף עצמו נסוג בפחד לאחור. "אם ארצה – אתה תפחד ממני".

אני פוגש אותן מידי פעם. אולי גם אני כזה. אולי כולנו כאלה בדור הזה...נשמות, שהתייחסות שכלית בלבד אל מצוקותיהן אף פעם לא תרגיע באמת את החוסר שלהן.

מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא? קטנות שהיה בהם, שלא האמינו בעצמם. ויש לפרש לפני זה, שלא האמינו בקדוש-ברוך-הוא שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך....

מצוות מעקה – "כי תבנה בית חדש ועשיתמעקה לגגך", כי צריך לבנות הבית בחכמהבבחינת "בחכמה יבנה בית...

ככל שאנו מתקדמים, מתקדם גם הרע. פעם אנו כובשים את יצרנו ופעמיים הוא מכשילנו. ואם כן – מה הטעם בעבודת הבורא, ומה התועלת בתפילות אליו

כמה פעמים חלינו והבראנו? כמה פעמים נחלצנו מסיבוך כלכלי? כמה פעמים עמדנו לעשות טעות נוראה ולבסוף לא עשינו? כמה פעמים ניצלנו ממוות?אם היינו יושבים ורושמים לעצמנו ברצינות את מה שאנו זוכרים – היינו מגלים רשימה לא קצרה

אם אדם חולה מאוד ויש איזה פרופסור גדול בארה"ב שצריך הרבה כסף לנסוע אליו להתרפא והוא מומחה בעל שם עולמי -אז בוודאי לא הייתה מתעוררת השאלה: "האם לנסוע לחו"ל או לא לנסוע".

מאז שנברא העולם ועד היום מנסים בני האדם למצוא משמעות לחיי האדם ולעולם כולו. אין סוף של רעיונות כבר הועלו על ידי המין האנושי. וגם בדור המבולבל שלנו ממשיכים הרעיונות לזרום. זה לא התחיל ב"מופע של טרומן" ולא ב"מטריקס".

כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך - שמראין לו התרחקות. ונידמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל ליכנס בעבודת השם. ובאמת - כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות...

"וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת השם, אי אפשר לו לכנוס כי אם על ידי בחינה זו, שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו..."

כל הנפילות והירידות של כל הרחוקים שנתרחקו מה' יתברך, הכל היה על ידי שלא בררו המדמה על ידי התקרבות לצדיקים אמיתיים וסמכו על דעת עצמן. ועל ידי זה נאבדו ונטרדו מן העולם..

השלב הראשון הוא לחפש מה מחייה אותנו בפשטות, בלי מאמץ מיוחד. ורק אחר כך לנסות להכניס ולמצוא חיות במה שאנו מחוייבים בו...

לפני זמן מה קבלתי מכתב ובו שאלה לגבי התייחסותנו לתורות "העידן החדש" (ה"ניו אייג') ונראה לי שיכול להיות לתועלת לפרסם את הדברים.

אופן בריאת העולם, כמבואר בספרי קבלה היה באופן הבא: "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו. ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה מראה רחמנותו?

כמו טיפול כימותרפי, שמצד אחד עניינו להמית את התאים הסרטניים, ומצד שני שלא לפגוע בתאים הבריאים, כך גם תפקידם של כל גלי הצער שעוברים עלינו, להמית בתוכנו את החלק הפגוע, אבל לא להזיק לחלק הבריא.

ועל כן בכל פעם ופעם שנוסע להצדיק, צריך שיראה שיבוא בכל פעם מחדש לא כמו שכבר היה אצל הצדיק, ועכשו הוא בא פעם שנית, רק כמו שלא היה מעולם אצל הצדיק, ויהיה אצלו כמו שבא עכשיו מחדש פעם ראשון...

מחפשים פתרונות בחוץ. מחפשים את מי להאשים, איך לשנות את המצב. מנסים כך ומנסים אחרת, ונכשלים, נכשלים, נכשלים, עד זוב דם, עד ייאוש, עד אדישות, עד כפירה.

נמצא שהכלל הוא הרצון להשם יתברך, אשר רק בשביל זה בא האדם לעולם הזה והוא עיקר התכלית של האדם.

"כך מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו", אומר רבי נחמן. באופן לא מובן. גם אם נראה לעיין שהרע מצליח ועולה, שהטוב נרדף ומפסיד, גם במקרה הזה ממשיכה זו להיות הנהגתו של השם יתברך.

רבי נחמן מגלה לנו, שהבריאה נמצאת בתנועה מתמדת. כל נברא משתנה ועובר ממימד למימד. הנבראים הנמוכים מזדככים ועולים למימד רוחני יותר, והנבראים הרוחניים מתגשמים ויורדים למימד נמוך וחומרי יותר.

יותר ויותר אנשים כבר לא רוצים לקום בבוקר. בשביל מי? בשביל מה? איפה מוצאים תקווה? למה אפשר לצפות? אין מנהיג. אין דגל. אין חזון. אין דעת.

הרוחניות של היום, כפי מיטב תפישת העידן החדש, נוהגת על פי רוב כתגובת נגד לחומרנות ולשכלתנות המערבית. ולכן היא מרבה לדבר במושגים של ידע פנימי. "תרגיש דברים, תחווה אותם, תזרום עם המציאות".

...לפעמים, בעיתים של חסד גדול, של עומק לילה ולב, כשהשקט מכבה את השאון העולמי ואת הדיו בלבבות, כאשר אפרוריות היום יום מתכווצת בבושה מתחת לשמיכת החושך, נזכרת הנשמה שטהורה היא.

בואו נשוב אל האוצרות שלנו, בואו ננסה בתמימות את העצה הפשוטה הזו. אפילו כשאין חשק, אפילו כשעצובים. אם נרים את הרגלייםהכול בסוף יתרומם. האמת הפנימית תתגלה, המוח ישתחרר, הדינים יתבטלו, אור יופיע.

"עוד חמישים שנה יהיה יריד אחר לגמרי. כל מה שאתה רואה כאן לא יהיה עוד. וגם אני ואתה לא נהיה כאן עוד. ובכן על מה אתה כל כך בהול וטרוד שאין לך זמן אפילו להסתכל על השמיים?"...

"לכן חכו לי", מבקש מאיתנו הבורא הקדמון, הראשון והאחרון, קורא הדורות ומצייר הקורות. חכו לי. לבסוף אבוא. המתינו, התבוננו, עמוק עמוק, רחוק רחוק.

נכון שאצל רבים מבני עמנו היטשטשו הגבולות המדויקים של צו התורה, ונדמה להם שעם סגולה פירושו התנשאות גאוותנית על כל העמים, מתוך בוז ושנאה לכל גויי העולם.

מוקדש באהבה ובגעגועים לזכר חברי היקר דן בן אליעזר, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

האם זה יקרה רק כשנהיה כולנו צדיקים גמורים? האם זה יקרה בכל מקרה, גם אם לא נהיה צדיקים? האם מה שאנחנו עושים משפיע בכלל על ביאתו?

"אז מה עושים בניו יורק?" שאלתי נהג מונית ישראלי בשם משה שגר כאן כבר 25 שנה. "עובדים, מה זאת אומרת. כל היום והלילה עובדים". "ומה חוץ מזה?" הקשיתי בתמיהה.