מאמרים וראיונות

אופן בריאת העולם, כמבואר בספרי קבלה היה באופן הבא: "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו. ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה מראה רחמנותו? ועל כן ברא את כל הבריאה מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של עולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו. וכאשר רצה השם יתברך לברוא את העולם, לא היה מקום לבוראו, מחמת שהיה הכול אין סוף. על כן צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה נתהוו כל הימים והמידות, שהם בריאת העולם (כמובא ב"עץ חיים" בתחילתו") (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ד סעיף א').

בתורה נ"א בליקוטי מוהר"ן מבאר רבינו שהבורא נקרא "אב" והבריאה שברא נקראת "בן".
בתחילה היה הכול אור אין סוף, כמבואר ב"עץ חיים", הבריאה הייתה עדיין מאוחדת וכלולה בבורא וטרם יצאה עדיין מן הכוח אל הפועל. שלב זה נקרא "אבן", כלומר אב ובן כאחד.
בשלב זה, בו היה ה"בן", כלומר הבריאה, נמצא עדיין בכוח, כלומר ב"מוח האב" כביכול, הייתה האהבה וההתקשרות בין האב לבן עמוקה וגבוהה מדעתנו לאין שיעור. "כי יש שני מיני אהבות. אחת, שהיא אהבה שבימים. שבכל יום, היינו בכל מידה ומידה, יש שם אהבתו של השם יתברך עם ישראל, וזה שבפועל. ויש אהבה שהוא בכוח, היינו האהבה שהיה בין ישראל לאביהם שבשמיים קודם הבריאה, שהיו ישראל עדיין בדעתו ובמוחו. למשל: יש אהבה שהאב אוהב את בנו, שכל אדם יכול להשיג זאת האהבה. והתקשרות והאהבה, שיש בין הבן ובין האב, כשעדיין הבן במוח האב קודם ההולדה, זה ההתקשרות והאהבה אין אנו יכולין להשיג עכשיו, כי אין משיגין עכשיו כי אם בזמן ובמידות, ואהבה שבדעתו ובמוחו היא למעלה מהזמן והמידות, ואינו מלובש בשום לבוש" (ליקוטי מוהר"ן ל"ג סעיף ה')

השלב השני בבריאה היה צמצום אור אין סוף לצדדין, כמבואר ב"עץ חיים", ויצירת ה"חלל הפנוי", שפנוי כביכול מאלוקותו. בתוך החלל הפנוי הזה התגלתה הבריאה ואז נפרדו ה"אב" ו"הבן", והבריאה הפכה לישות נפרדת, כביכול, מן הבורא. וכאן, בתוך "הימים והמידות", יכולה אהבת האב לבנו להתגלות.

השלב השלישי והאחרון, שכולנו מצפים לו, הוא שאף על פי שהבריאה נפרדת מן הבורא, הוא מתגלה בתוכה. כלומר ש"אב" ו"בן" שוב מאוחדים, אבל לא כפי שהיו בטרם הבריאה, אלא שלמרות האחדות ה"בן" יש לו ישות נפרדת מאביו. (אמנם כל זה בלתי אפשרי לשכל האנושי להבין, איך שייך גם אחדות וגם נפרדות בו זמנית, שעל זה כותב רבינו שם בתורה נ"א: "ואמר אז, שגם בזה יש קושיא מה שאי אפשר להבין. כי אם כן איך יהיה חילוק השכר לכל אחד ואחד כפי מדרגתו, ולפי עבודתו ויגיעתו בזה העולם בשביל השם יתברך, כי בוודאי גם בהסוף האחרון לא יהיו כולם שווים. ומאחר שיהיה כולו אחד, איך שייך חילוק בין אחד לחברו לפי מדרגתו. אך יש בזה סוד שאי אפשר להבינו, והדברים עתיקים")

לפי דברי רבינו ודברי תלמידו רבי נתן, משמע, שאותו תהליך שהתרחש בבריאת העולם, מתרחש גם בתוך העולם, בין אב לבנו, בין הורים לילדיהם.

השלב הראשון, בו הבן עדיין במוח האב, בטרם לידתו, מקביל לשלב בו הייתה מאוחדת הבריאה עם הבורא, וממילא אין לנו שום דרך וכלי להבין מצב זה.

השלב השני, לעומת זאת, בו הבן נולד ונפרד מן האב, מקביל לשלב יצירת החלל הפנוי שבו התגלתה הבריאה. חלל פנוי זה, מסתבר, הוא מצב הכרחי בגידול וחינוך הבנים, עד שיהפכו לישות נפרדת ועצמאית, לנשמה קדושה ומיוחדת עם תפקיד ומהות שונים מהוריהם.



וכך מתבאר הדבר בדברי רבינו: "מסוגל יותר לבנים, להיות רחוק מהם, לבלי להיות דבוק בהם לשעשע בהם בכל פעם, רק לבלי להסתכל עליהם כלל" (שיחות הר"ן נ"ט). יש הטועים בהבנת שיחה זו ומפרשים אותה כהדרכה שלא לתת לילד אהבה או חום. יש מהם שאופיים או נסיבות חינוכם הביאו אותם להיות קרים ומנוכרים והם מוצאים בטעות סיוע להתנהגותם בדברי רבינו. ויש הנבוכים בפירוש הדברים ואינם יודעים לבארם על נכון.

"מסוגל יותר" – כך עדיף, אבל לאו דווקא, לא מוכרח להיות כך.
"לבנים" – כלומר לזכות לגדל בנים טובים ויראי ה'.
"להיות רחוק מהם" – לא רק "להתרחק" אלא "להיות רחוק", כלומר בפנימיות ולא רק בחיצוניות, במהות ולא רק בצורה. "להיות רחוק מהם", כלומר ליצור מרחק, הוא ואני זה שני דברים נפרדים, לא דבר אחד, לא דעה אחת, לא אופי אחד, לא רצון אחד. והמרחק הזה יאפשר לילד לגדול. מה שאין כן מי שמידי קרוב לילד, לא נותן לו אוויר, מעניק לו חסות יתר, מטביע בו את הוויתו ולא נותן להוויה הנפרדת והעצמאית של הילד להתגלות ולהתפתח. "להיות רחוק" פירושו להשאיר מרחב מחיה, חלל פנוי, לתת בחירה, כמו שפירש רבינו את דברי המשנה: "כל ימי גדלתי בין החכמים" שפירש רבינו: "בין החכמים הוא בחינת חלל הפנוי, שנתהווה ונעשה בין החכמים, על ידי הפירוד והמחלוקת שיש ביניהם, כי אם היו כולם אחד אין שייך לומר "בין החכמים", ועל ידי המחלוקת נעשה בחינת חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה נעשה בריאת העולם, היינו הימים והמידות. וזהו "כל ימי גדלתי", שהייתי מגדל ימי ומידותי, שהוא בחינת בריאת העולם, "בין החכמים", "בין החכמים" דייקא, בתוך החלל הפנוי כנ"ל, כי שם נעשה כל הבריאה" (ליקוטי מוהר"ן ס"ד)
המובן מדברי רבינו, שאם היו כל חכמי ישראל בדעה אחת, לא היה קיום לעולם.
דווקא בגלל שינוי הדעות שביניהם (כמובן כל עוד מכבדים זה את זה ומחלוקתם לשם שמיים), אזי דווקא הפירוד הזה יוצר "חלל פנוי", כלומר מרחב ריק, שבו יכול להיברא עולם, ויכולות המידות הטובות להתפתח ולגדול.

אותה מחלוקת נצרכת ומועילה שבין החכמים, מבאר רבי נתן, היא היא המחלוקת ושינוי הדעות שבין הורים לילדיהם, וכמו כן גם כאן דווקא השונות הזו יכולה להועיל להתפתחותם וצמיחתם של שני הצדדים, אם יסכימו להותיר ביניהם "חלל פנוי", ולא יכריחו זה את זה לבטל דעתם זה לזה.

"אזי הבן שואל שאלות וקושיות "מה נשתנה" וכו' היינו בחינת מחלוקת שהוא שאלות
וקושיות שמתעוררין, בחינת מחלוקת לשם שמים שהוא שלימות הדעת מאד בחינת מצה שהוא לשון מצה ומריבה כמו שכתוב שם. ועל כן "כאן הבן שואל". הבן שואל דייקא, דהיינו שאלות וקשיות בחינת מחלוקת שנתעורר בין הבן והאב שהוא בחינת מחלוקת שבקדושה מחלוקת שמאי והלל שהוא דעת גדול מאד וקיום העולם.
כי עיקר בריאת העולם וקיומו הוא בבחינת מחלוקת שבקדושה, דהיינו בחינת תחילת הצמצום שכביכול נצטמצם ונחלק האור לצדדין, שבלא זה לא היה מקום לבריאה כנודע. והבריאה וקודם הבריאה הם בחינת אב ובן ובהכרח שיהיה ביניהם מחלוקות כביכול, שיהיה אחר הבריאה נחלק קצת מקודם הבריאה כי אם לא כן יתבטל הבריאה כנ"ל. ואף על פי כן באמת שם הוא תכלית האחדות. ובחינת המחלוקת הזאת שבאמת הוא תכלית השלום (כמו שכתב רבינו נ"י במאמר בא אל פרעה סימן ס"ד על המשנה "כל ימי גדלתי בין החכמים" עיין שם היטב) (ליקוטי הלכות עירובי תחומין ג' סעיף ה')

"להיות רחוק", אם כן, הוא לאפשר קיום למרחק, לחלל, לשינוי בין ההורים וילדים, ודווקא באופן כזה "גדלים הימים והמידות", וצומחות הנפשות הפועלות.

ובביאור "להיות רחוק" נותן רבינו כמה דרגות: 1. "לבלי להיות דבוק בהם", 2. "לבלי לשעשע בהם בכל פעם", ו3. "לבלי להסתכל עליהם בכל פעם".

"לבלי להיות דבוק בהם". דבקות היא קירבה תמידית, צמודה ומעיקה, להיות כל הזמן איתו ולידו, להרגיש אותו, להשתתף איתו, לחיות את חייו ולא את חיי, ולנסות להכתיב לו (בגלוי או בדרך עורמה) כיצד עליו לנהוג בכל רגע ורגע, ודבקות זו בוודאי אינה מאפשרת לילד לגדול.

אבל "להיות רחוק מהם" אין פירושו רק "לבלי להיות דבוק בהם", כי אם אפילו "לבלי לשעשע בהם בכל פעם". אפילו שעשוע תמידי יש בו נזק, רק לפרקים הוא מועיל.
להשתעשע פירושו לקחת, להשתמש בילד ככלי משחק, שעשוע שתפקידו לספק לי נעימות וחום. נגד זה רבינו יוצא. יחס כזה לילד יוצר פינוק, וגורם לילד להתחיל לעסוק ב"סחר חליפין", תמורת הסכמה מצידו להיות כלי משחק, מקור שעשוע, יתרצה לעשות רצון הוריו. כך נפגם החינוך. אולם כאשר מדובר בהענקת חום לילד כאשר הוא זקוק לזה, במינון ובאופן הנחוץ לו – זה בוודאי חיובי ובונה ולא לזה מתכוונים דברי רבינו. וכפי שראינו שרבינו עצמו בוודאי לא היה רחוק מחום ואהבה לבניו ובני ביתו, כמו שמצאנו קטע מרגש במכתבו לביתו: "אני מתגעגע מאד אחר עליצותו ועליזותו של בנך ישראל שיחיה, מאז נסיעתו מאד שקט בבית. שיתן ה' יתברך שאשמע בשורות טובות מכם תמיד" (תרגום מאידיש של מכתב רבי נחמן לביתו שרה. "עלים לתרופה" מכתב ח').

אבל להיות רחוק אין משמעו רק "לבלי לשעשע בהם בכל פעם" אלא אפילו "לבלי להסתכל עליהם בכל פעם". הסתכלות אינה דבקות ולא שעשוע, רק הבטה מרחוק, השגחה, דאגה לילד גם לא בשעה שהוא בסמוך לנו. ומבאר רבינו שאפילו התקשרות כזו, פנימית, מרחוק, אף שלכאורה אינה מוחשת, עשויה להכביד על הילד, להצר את צעדיו, להחליש את בחירתו, לפגוע בעצמאותו. כשצריך להסתכל – מסתכלים. כשצריך לדאוג – דואגים. אבל לא "בכל פעם", לא כל הזמן.

"להיות רחוק", אם כן, פירושו באופן היותר עמוק, להאמין שילדי יכולים וצריכים להיות שונים ממני ולא העתק שלי, וכבר כתב רבינו שאין הקב"ה עושה דבר אחד שתי פעמים, וכל נשמה היא אור יחודי וחד פעמי שאין שני לו. וממילא, רק באופן כזה אפשר וצריך לגדלה.

אמר רב המנונא: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: "ברוך חכם הרזים", ומסבירה הגמרא: "לפי שאין דעתם דומות זו לזו ואין פרצופותיהם דומות זו לזו" (ברכות נ"ח). ולכאורה לא ברור כל כך מה עניין שינוי הדמויות והדעות לעניין הברכה "חכם הרזים". מהו הרז שטמון כאן? מפרש רש"י, שהמדובר בשישים ריבוא נשמות דווקא, ומבאר את פירוש הברכה במילים הבאות: "חכם הרזים - שיודע מה שבלב כל אלו".
ומשמע מדבריו שבאמת קיים כאן רז, כי יש דבר מה הטמון עמוק בליבו ובדעתו של כל אחד, שרק יודע תעלומות לבדו יכול בחכמתו האלוקית לדעת סודו (לפי המהרש"א גם השוני החיצוני מרמז על השוני הפנימי, כדבריו: "וכשם שהם מחולקין בדעות עד שישים ריבוא, שהיא צורה הפנימית כך הן מחולקים בצורה החיצונה"). מוסיף בעל ה"עין יעקב" בדבריו: "שישים ריבוא, ואז הוא מרכבה שלמה להשכינה, וכלולים כל חכמות התורה בנגלה ונסתר".

כל אחד משישים ריבוא נשמות ישראל, אם כן, הוא חלק ייחודי, יקר ובעל ערך גדול כל-כך שבהעדרו אין גילוי השכינה שלם. ישנה דמות אחת ודעה אחת המהוות את הרז הגלום בנשמתו, שאיש מלבדו לא יוכל להגשים ולגלותו לעולם. רק על כתפיו מוטלת החובה הנפלאה, לקחת חלק ב"מרכבת השכינה" הזו, לטעת פרח אחד ומיוחד, כמשל ה"עץ-יוסף" (שם בפרוש ה"עין יעקב"), בגנו של הבורא, ואף ששמש אחת מאירה לכולם, מכוח השוני בכליהם לקבל אורה, שונים אף צבעיהם וטבעיהם.

וכותב על זה רבי נתן בליקוטי-הלכות: "כי באמת הצדיקים והכשרים, כל אחד ואחד כוונתו רצויה לשם שמים, ואף על פי כן בוודאי דעותיהם חלוקות זו מזו, כי אי אפשר שיהיו דעותיהם שוות לגמרי, כי אין שני בני אדם דומים זה לזה. וכשם שמשונים בני האדם בצורותיהם כך משונים הם בדעותיהם. ועל-כן בהכרח שיהיו שינויים ביניהם בדעותיהם ודרכיהם והנהגותיהם, ומיום בריאת העולם לא היו עדיין שני צדיקים וכשרים אמיתיים שווים לגמרי בכל תנועותיהם, אף על פי ששניהם הולכים בדרך אחת ויונקים מרב אחד, אף על פי כן יש חילוקים רבים בדרכיהם והנהגותיהם, וכמו שהאריך רבינו ז"ל (רבי נחמן) לספר ולהפליג בגודל החילוקים בין הצדיקים הגדולים שהיו סמוכים לזמננו, שכולם הם מתלמידי הבעל שם טוב, והמגיד זצוק"ל, והיה שלום גדול ביניהם ואף על פי כן היו מחולקים מאד בדרכיהם, שזה היה נוסע על המדינה ודורש ברבים, וזה ישב בביתו, זה האריך מאד בתפילה והתפלל לפני התיבה בצעקות והתלהבות גדולה, וזה התפלל בלחש עם הציבור כדרך ההמון, זה הרבה בתורה ביותר וזה הרבה בצדקות ופדיון שבויים, וכיוצא בזה שינויים רבים לאין מספר, אף על פי שכולם ינקו מרב אחד. כי אי אפשר שיהיו כולם שווים, כי כל אחד עובד את ה' כפי מידתו וכפי שורש נשמתו, וזה עיקר שעשועיו יתברך שיש לו צדיקים וכשרים הרבה בעולם, שכל אחד ואחד עושה לו נחת רוח ותענוג ושעשוע מיוחד מה שאין בחברו, שזהו בחינת "ישראל אשר בך אתפאר" שהם כלולים מגוונין סגיאין (גוונים רבים) כי אין הקדוש ברוך הוא עושה שני דברים שווים, רק כל אחד יש לו דרך ונתיב כפי שורשו ברצון העליון" (ליקוטי-הלכות חושן משפט הלכות שומר שכר הלכה ב' סעיף י').

יצירת החלל הפנוי, הוא, אם כן השלב הראשון. אבל גם הבורא לא השאיר את החלל הזה פנוי לגמרי. כדי שיהיה לו קיום, כדי שיוכלו לגדול ולהתגלות בו כל היצורים, האיר הבורא את אורו גם בתוך החלל הזה, כמובא ב"עץ חיים" בתחילתו: "והנה אחר הצמצום הנ"ל, אשר אז נשאר מקום החלל ואוויר פנוי וריקני באמצעות אור אין סוף ברוך הוא ממש כנזכר לעיל, הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים. ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא" וכו'.

ההרחקה, יצירת החלל הפנוי בין ההורים לילדים, כדי לאפשר להם לגדול ולהיות הם עצמם, אין די בה. לתוך החלל הפנוי הזה מוטל גם עלינו להאיר קו של אור, להמשיך ולהזין את נשמתם על ידי אהבתנו, על ידי החסד שאנו צריכים להשפיע להם.

וכך מתבאר הדבר בדברי רבינו: "וצריך לראות להוליד בנקל, בלא קישוי. ואחר כך, כשנולד הנפש, צריך לגדל את הנפש. ושתי בחינות אלו, דהיינו ההולדה והגידול, נעשין על ידי יראה ואהבה, שהם בחינת שתי ידיים – יד הגדולה ויד החזקה. כי הולדה נעשית על ידי היראה, בבחינת "רעדה אחזתם שם חיל כיולדה" (תהילים מ"ח). ואחר שנולד, אזי מגדילין אותה על ידי האהבה, בבחינת "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", היינו בהבראם, שהוא לאחר הבריאה וההולדה, אזי מגדלין אותה על ידי בחינת אברהם, שהוא בחינת אהבה, בחינת ימין. וזהו "בהבראם – באברהם", כמובא (בראשית רבה פרשה י"ב) (ליקוטי מוהר"ן ס"ז סעיף ז')

כדי "ללדת" את הנפש כדי לתת לה קיום נפרד, צריך לגלות את מידת היראה, צריך לצמצם את אור ודעת האב והאם לצדדים. אבל כדי לגדל את הנפש, צריך לגלות את מידת האהבה. להמשיך קו של אור וחסד לתוך החלל הפנוי. בכוחו של אברהם דווקא נברא העולם. קיום הנשמות ומזונן – חסד ורחמים. "אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם – דרשו חז"ל "באברהם". רק כך יבראו שמים וארץ של נפשות ילדנו.


חינוך לבחירה

מספר רבי נחמן ב"מעשה משבעת הקבצנים: "ויהי היום, והיה בריחה באיזה מדינה וברחו כולם. ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער, ואבדו שם זכר ונקבה. ועדיין היו בנים קטנים, בני ארבע וחמש שנים. ולא היה להם מה לאכול, וצעקו ובכו, כי לא היה להם מה לאכול. בתוך כך בא אצלם בעטליר אחד עם השקים שלו, שנושא בהם לחם. והתחילו אלו הבנים להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו. ונתן להם לחם לאכול ואכלו…
והתחיל לילך מהם, וביקשו ממנו שיקח אותם עימו, ואמר להם: את זה איני רוצה שתלכו עימי… ובירכם, זה הבעטליר העיור, והשאיר להם עוד לחם לאכול והלך לו".

כשאנו מסתכלים על הנהגתם של הקבצנים, הלא הם הצדיקים הגדולים, כיצד הם מתנהגים אל הילדים הזקוקים לעזרתם, אנו לומדים עקרון חשוב. מצד אחד הם נותנים לחם לזוג הילדים הרעבים, אך מצד שני הם מסרבים לעזור להם ולקחת אותם תחת חסותם לגמרי. בוודאי שאותם צדיקים נוראים היו בעלי רחמנות גדולה על כל אדם, מה גם שראינו במפורש שריחמו על זוג הילדים ונתנו להם לחם לאכול בעת רעבונם, ואם כן – מדוע הניחו להם לנפשם והותירו אותם לבדם? ולא זו בלבד כי אם גם טענו בתוקף "את זה איני רוצה – שתלכו עימי".
אולי מתוך הדברים נוכל ללמוד שישנם שני סוגים של סיוע. האחד – נצרך ומועיל, ואילו השני – מיותר ומזיק. "לתת לחם" למי שרעב פירושו לתת לו את המינימום הנצרך לקיומו, שבלעדיו לא יוכל להתקיים, ואת זה – נתנו הקבצנים לילדים האבודים ביער, אבל "לקחת אותם עימו", פירושו לפרוש עליהם את חסותו לחלוטין, לדאוג לכל צרכיהם מאלף ועד תיו, ואת זה מנעו הקבצנים מן השניים.

אף שבעיני אותם ילדים יתכן והפרדה זו לא הייתה מובנת וההרחקה שגילו כלפיהם הקבצנים הייתה עשויה בהחלט להתפרש אצלם אפילו כאכזריות, אבל בסופו של דבר זה היה לטובתם.

בנוהג שבעולם, באופן טיבעי ללא מודעות ועבודה עצמית, מחליטים ההורים עבור ילדיהם מה לבחור, כלומר שהם משתדלים לבחור עבורם (כמובן את הטוב ביותר לפי דעת ההורים) כל דבר, החל מבגדים, וכלה בחברים, דעות השקפות, עד לבן זוג לחיים. מה רוצה הילד בדרך כלל לא מהווה אצלם נושא בעל חשיבות, וכי מה משנה בעצם מה הוא רוצה, כאשר אני רוצה דבר אחר. לעיתים בנועם ולעיתים בכפייה משתדלים אותם הורים להוביל את ילדיהם לוותר על רצונותיהם (הילדותיים, המשונים, המוטעים, לפי ראות עיני הוריהם) ו"ללכת בדרך הישר", דהיינו לרצות את מה שההורים רוצים ולבחור כפי שההורים בוחרים.

על שגיאה מרה זו מתלבש היצר הרע במצוות וטוען, כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", הלא הילד אינו מכיר את המציאות, וכל עניין החינוך הוא שאנו, כהוריו, נראה לו מה טוב ומה נכון.

וטעות כפולה יש כאן. האחת, שאפילו במה שהתורה אכן מבהירה מה טוב ומה רע, מה אמת ומה שקר, אם ילדנו יבחרו בטוב ובאמת רק משום שאנו אמרנו להם לנהוג כך, נמצא שאין הם בוחרים באמת, כי אם נאלצים, בלית ברירה לפעול כך. לא לימדנו אותם שיש להם בחירה. בחרנו עבורם. לא רחשנו כבוד לרצונם, רק הורינו להם במה ראוי לרצות. במקרה הטוב נייצר ילדים ממושמעים, כפויים בעל כורחם לעשות טוב, אבל אינם טובים באמת, משום שהרגל חיצוני בלבד איננו דבר שמייצג את מהותם, וכל אורחות חייהם אינם אלא לבוש חיצוני דק וחסר משמעות. משום כך, ברגע שמשהו יגע ברצונם שלהם, ברגע שיזהו את יכולתם לבחור, אפילו ברע ובכעור, ימהרו בלי קושי להסיר את הקליפה המלאכותית בה הם לבושים ויפסיקו לעשות טוב, משום שלא רצו ולא בחרו בו באמת.

והטעות השנייה היא שלעיתים קרובות אנו כופים את ילדינו לרצות ולבחור בדברים שאנו חושבים לטובים וחשובים, ומרמים את עצמנו ואת ילדנו לחשוב ש"כך ראוי לנהוג", בשם התורה או בשם גדולי עולם, בעוד דברים אלו אינם אלא רצון ובחירה אישית ופרטית שלנו, שעל פי תורה ממש לא צריכים לחייב את ילדנו.
איזה סוג בגד ללבוש (לא מדובר במשהו לא הילכתי אלא הכל בגדר ההלכה), עם איזה חברים להתחבר (לא שמדובר בחברים רעים, רק כאלו ש"לא מתאימים לסגנון שלנו, לעדה שלנו, למעמד הכלכלי שלנו" ושאר סיווגים שאין להם ולא כלום עם יראת שמיים), איך לדבר או להתנהג בחברה (לא שמדובר על לשון הרע או איסורי תורה, אלא על דברים שעשויים לבייש את מעמדנו כהורים, שמשום כך אנו חוששים שילדנו ישמיע אותם), איך ללמוד (לא כדי לדעת רצון ה' בתורתו, אלא כדי שילדנו המייצגים אותנו יחשבו כחכמים, כמוצלחים, כאהודים בחברה). גם את כל אלה אנו כופים, לעיתים קרובות, על ילדנו, וגם מאמינים לרוב, כי זהו רצון ה' וכי אין המדובר אלא בחינוך. לבסוף אנו עלולים גם להחליט עבורם באיזה מקצוע לעסוק (שנראה מתאים לנו לכבודנו אף כי עשוי מאד לא להתאים לנטיות ילדנו) ועם מי להינשא (שיתאים, כמו כן, לנו, אף שיתכן מאד שאינו מתאים לילדנו).

אחר כך מתפלאים אותם הורים מדוע הילד מפנה פתאום עורף לכל מה שחונך עליו, או מדוע מתגלה שהבית שניסה להקים מלא מרירות וכעס. גם מחלות פתאומיות וקשות יכולות להיות בהחלט סוג של מרד סמוי ולא מודע נגד עולם ומלואו, ובפרט נגד אותם הורים טובים שהסכילו לומר לילדם מה בדיוק לחשוב, להרגיש, לומר ולעשות.

רבי נחמן מחנך אחרת. "אין דרכו לייעץ את האדם ולגזור עליו בדווקא שיעשה דווקא כמו שהוא מצווה, רק הוא מייעצו בדרך עצה טובה: אם יעשה יעשה ואם לאו לאו. ואמר אז בתחילת שיחה זאת: אני חזק בכל הדברים שלי, כי בכל דבר מהדברים שלי יש כמה טעמים, וגם בזה אני חזק מאד, מה שאיני גוזר על האדם שיעשה דווקא" (חיי מוהר"ן "שלא לדחוק את השעה" א')

אפילו אם אתה בטוח שאתה יודע בדיוק מה טוב לילד שלך, אל תנחית עליו הוראות. תן לו לבחור. יתכן מאד שמה שאתה חושב מתאים באמת לגביך אבל לגביו הדברים שונים לחלוטין.
אפילו בדברים שהתורה מצווה באופן ברור מה טוב ומה רע, השתמש בכל כוחות היצירה שלך כדי שילדך יבין את הדברים מדעתו (בעזרתך כמובן) ולא שאתה רק תאמר לו את האמת ותו לא.

חינוך לבחירה יכול להתחיל בגיל צעיר מאד ובדברים קטנים מאד. אם נותנים לילד לבחור בין שני בגדים שיש לו איזה מהם ילבש מחר, למרות שמדובר בדבר שולי לכאורה, סוף סוף הוא מתרגל לבחור. גם באוכל צריך לתת לו בחירה. לא אין סופית כמובן, אין הכוונה שנעשה רק את מה שהוא רוצה, אלא שנאפשר לו להכיר שיש לו רצון. גם בחירה בין שני דברים היא בחירה. גם בחירה אם ללכת לישון בשעה 8 ולקרוא ספר במיטה או ללכת לישון בשעה 8.30 ולא לקרוא ספר היא בחירה, למרות שבאמת מדובר בבחירה מצומצמת למדי.

ומה אם הילד מגלה שיש לו רצון ובחירה ברע. האם ילד שגילה רצון כזה ראוי לעונש, לתוכחה? אם נתייחס אל רצונותיו השליליים כדבר שאין לא מקום – הם לא יעלמו משום כך. הוא רק ילמד להסתיר אותם מעינינו ואז יוכלו חלילה לגדול ולהתפתח ללא הפרעה.
דרך טובה הרבה יותר היא לגלות לו בתוך הרצון הרע את הגרעין הטוב, שהלא "אין דבר שברא הקדוש ברוך הוא לבטלה". אם הוא רוצה ליהנות זה בסדר, וכי אנו איננו עסוקים ברצון הזה?
אלא שדרך החסידות היא להעלות את הרצון ממקום נמוך למקום גבוה, לגלות את השורש הקדוש של הרצון השפל. מותר להנות – אבל מן הקדושה, מותר לשמוח, אבל בדרך של היתר, ובאמת הרי שכל יהודי, גם ילד יהודי, רוצה רק את הקדושה, ואם נדמה לו אחרת, צריך להתחקות אחר השורש של אותו רצון, כאמור.

"אמר רב: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ שנאמר "כי אם בתורת ה' חפצו" (מסכת עבודה זרה דף י"ט) גם בלימוד התורה יש הכרח שימצאו הרצון והבחירה. שואל "העיון יעקב": הלא דברים אלו הם המשך לדברים אחרים שקדמו להם, שהרי בפסוק הקודם כותב דוד המלך: "אשרי האיש אשר לא הלך" וכו'. ומהו הקשר שבין הדברים?
אלא שחז"ל מלמדים בחכמתם שהיחס של האדם כלפי יצרו הרע צריך להיות בדרך של "שמאל דוחה וימין מקרבת". תחילת הדברים בתהילים, אם כן, עוסקים ב"שמאל דוחה", כלומר בהרחקה מדרך רשעים וכדומה על מנת לכפות את היצר הרע, אולם חייב להיות גם צד של ימין מקרבת ולכן מיד אחר כך מבאר דוד בתהילים: "כי אם בתורת ה' חפצו", כלומר שבכל אופן נותנים לו ליהנות ממשהו, כי אם לא ייהנה אפילו מלימודו יהיה חלילה בגדר של שמאל דוחה וימין דוחה, ואם הכל יהיה רק אסור וגם תורתו תהיה בכפיה ובלי נועם, אזי עלול היצר הרע, שלא בא כלל על סיפוקו, להגבר עליו ולהכריעו. וגם כן אם מתגלה רצון רע, לא צריך להיבהל, רק למצוא לו מקום מקביל בטוב, בקדושה.


שאלות ככוח מחנך

אחד הדרכים המקוריות של חז"ל לחנך לבחירה היא דרך השאלות. לילה אחד בשנה מיועד כל כולו לחינוך. ליל הסדר – הלילה של ילדי ישראל. לילה שבו אנחנו אמורים להעביר לילדינו את תמצית מהותנו היהודית. מהם שורשינו, מאין באנו ולאן מועדות פנינו. כאן, בלילה הזה, אנחנו חפצים להעביר לבנינו את המסר המהותי ביותר, שעתיד ללוות אותם בעזרת ה', כל ימיהם – מסר האמונה, ההשגחה האלוקית על עמו הנבחר ועל כל אחד מבניו.

היינו מצפים, אולי, שנאסוף בליל הסדר את המשפחה ונתחיל לדרוש להם בדברים. אולם חז"ל נותנים לנו כיוון אחר לגמרי בהעברת המסר. כיוון שיש בו כדי ללמד שיטה שלמה בחינוך ילדים. שאלות!
בעניין מצוות סיפור יציאת מצריים כותבת ההלכה: "ועיקר מצווה זו לספר לבניו בדרך שאלה ותשובה" (סידור פסח כהלכתו פרק ו' סעיף א') שנאמר: "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם".
גם השינויים שאנו עושים בלילה זה מטרתם לעורר תמיהה ושאלה, כדי לאפשר לנו לספר ביציאת מצריים דווקא כמענה לשאלה. "וכל זה כדי שיראה התינוק וישאל מה נשתנה, כי כאן הבן שואל, כי ההכרח שישאל הבן, שהם הארבע בנים הנ"ל" (ליקוטי הלכות נטילת ידיים ו' סעיף כ"א)

מדוע מועברים הדברים דווקא בדרך שאלה ותשובה? משום שכאשר ילד (כמו מבוגר) שואל, מתעורר בו הרצון לדעת, להבין. הוא חש שזה מעניין אותו, נוגע אליו. באופן כזה הוא יוצר כלי, הוא מסוגל להכיל את המענה. דברינו אינם רק דברים שאנו רוצים להשמיע, כי אם מענה לשאלתו, לדבר שהוא רוצה לשמוע. כך – יקלטו הדברים בליבו היטב, יהיו חשובים לו ובעלי עניין, יזכרו וישפיעו הרבה יותר.

ועוד נקודה. לפעמים כשאנחנו מסבירים לילד דבר מה, יתכן מאד שאנו מעמיסים עליו יותר מכפי יכולתו (שגם על כגון זה אמרו חז"ל: "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק"). או משום שהוא טרוד בדברים אחרים ואינו מרוכז דיו, או משום איכות הדברים וכמותם הרבים יותר מאשר יש בכלי נפשו להכיל (ואכן מצוות חינוך מתחילה בגיל בו אנו משערים שיהיה בכוחו לקלוט ולא לפני כן – "לפום חורפיה") ואז הדברים אובדים ואינם נקלטים, מאיימים עליו ואינם חביבים לו, ולא זו בלבד שאין ביכולתו לסופגם, אף הוא עלול חלילה לפתח להם התנגדות פנימית מסוכנת.

אנחנו לפעמים כל כך רוצים להשפיע, עד שאנו מאבדים את הרגישות לילדינו. עוסקים יותר במה יש לנו לתת מאשר במה הוא מסוגל לקבל.

עיקרון זה מופיע בהרחבה בדברי רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' (סעיף א'): "כי מרחמם ינהגם", היינו מי שהוא רחמן, הוא יכול להיות מנהיג. וצריך לידע איך להתנהג עם הרחמנות, כי על רשעים או על רוצחים וגזלנים אסור לרחם. וכן מי שאינו יודע איך להתנהג עם הרחמנות, אזי יוכל לרחם על תינוק של ארבעה ימים, ליתן לו מאכל הצריך לגדול, ולא לקטן כזה. כי קטן כזה צריכין לזונו רק על ידי חלב דווקא, על כן צריך לידע איך להתנהג עם הרחמנות, שלקטן כזה צריכין לרחם ליתן לו חלב דווקא, ולגדול – מאכל הצריך לו, וכן כל אחד ואחד במה שצריך לו".

בסעיף זה מבאר רבי נחמן את סגולתו של מנהיג, משפיע ומורה דרך. בוודאי בכלל זה נכנסים גם הורים, האמורים להנהיג, להשפיע ולהורות דרך לילדיהם.
רבי נחמן מדבר על השפעת דעת, כמובן בהמשך דבריו שם באותה תורה, והוא מדמה את הדבר לנתינת מזון. כשם שתינוק בן ארבעה ימים זקוק למזון מסוים בלבד ובמינון מסוים בלבד, כך ישנם גם בני אדם (או ילדים) שכלי נפשם "תינוקיים", ואם כן צריך לתת להם דעת שמתאימה להם, ובמידה שמתאימה להם. "ולגדול – מאכל הצריך לו" וכו'.
אמנם כדי שאדם יהיה מסוגל לשער ברוחב דעתו למה בדיוק זקוק זולתו ובאיזו מידה, אפילו המדובר בבנו שלו, צריך דעת עצומה חודרת כליות ולב, שלא תימצא כי אם ביחידי סגולה מורמים מעם, וכמו שכותב רבי נחמן שם בעצמו בסעיף ב ורחמן כזה הוא רק משה רבינו… אם כך, מנין נדע אנו, הקטנים, למה בדיוק זקוקים ילדינו, איזו דעת ובאיזו מידה הם יכולים להכילה?
כאשר נאפשר להם לשאול – תגלה לנו שאלתם מה גודל ואיכות כליהם. (שאלה מלשון משאלה)
כאשר יהיו דברינו מענה לשאלתם, אין ספק שהשפע יתאים לכלי, ולא יהיה כאדם הנותן לתינוק מזון של אדם בוגר, שעלול להזיק לו.

על פי רוב אנחנו רואים שכאשר ילד מתפתח ומתוודע לעולם – הוא מתחיל לשאול שאלות. בעצם הוא תאב דעת, ואם לא נפגע בכוח שיש לו להתעניין ולחקור, אם לא נבטל את שאלותיו ונבוז להן חלילה, יתפתחו כלי נפשו להכיל דעת, בדיוק את הדעת לה הוא זקוק ואותה הוא מסוגל לספוג.

על כן, כאשר חז"ל מגלים לנו את דרך השאלה, הם אינם מסתפקים בזה, ומורים לנו כיצד לבחון מתוך השאלות את מהותו של החניך, וכיצד לדעת איזו תשובה להתאים לאיזו שאלה.
אפילו את השותק, שנידמה לנו שאין לו שאלות, ואנו עלולים לדונו בטעות כבור או אטום מוח וחסר עניין, מסווגים חז"ל כסוג של שואל – "שאינו יודע לשאול". לא שאין לו שאלות, אין אדם כזה. לא שמוחו או ליבו אטומים. יש לו רק בעיה טכנית שזקוקה לפתרון, הוא אינו יודע לשאול, וגם אותו צריך לקרב, לעורר, וללמד כיצד לשאול.

לצערנו - המציאות מלמדת שלמרות שילדים אוהבים ומרבים לשאול, דועכת ונעלמת תכונה מופלאה וחיובית זו תוך שנים ספורות, בפרט כאשר הם נכנסים למסגרות לימודים.
הסיבה לתופעה מצערת זו איננה, כפי הנראה, שהיא תכונה ילדותית חולפת, אלא משום שתכונה זו מכבידה ומאיימת על הורים ומורים כאחד.
או משום שאין להם סבלנות וכוח להאזין לשאלות, או משום שכדרכן של שאלות הן תמיד מפתיעות ובלתי צפויות, או משום שנדמה להם שמחובתם לספק תשובה מיידית ומוצלחת לכל שאלה.
יהיו אשר יהיו הסיבות, הילדים קולטים די מהר את המסר ומפסיקים לשאול. לא שאין להם יותר שאלות, להיפך, השאלות הולכות ומתרבות עם הגיל, אבל הם מתחילים להתבייש בשאלותיהם, להסתיר או להדחיק אותן, או גרוע מזה – לחפש מענה במקומות שהיינו מאד מעדיפים שלא משם הוא יגיע. גם אם נותרות השאלות ללא מענה וגם אם הן מקבלות מענה חלקי, שגוי ומבולבל ממקורות בלתי הגונים, הולכות השאלות ומחלחלות באין מפריע בנפשם, ויוצרות מבוכה פנימית, חסרון לא מוסבר או עולם דמיוני מפותח המורכב מתשובות עצמאיות, המצאות והשערות. השפעת כל אלו על נפשם – גדולה, וחיפוש שורשי המצוקות הנולדות מכל הסבך הזה בגיל מאוחר יותר – קשה ולעיתים בלתי אפשרי. וחבל.

את אי הנעימות הרגעית שקיווינו לחסוך מעצמנו מול הילד השואל, אנו עשויים לשלם בכפל כפליים מול ילד נבוך, שותק וסגור בגיל מאוחר יותר.

כאשר מניחים לילד לשאול – מניחים לו לגדול, מרגישים את הלך רוחו ואת מצוקותיו ויש אפשרות לתת להן מענה בטרם צמחו והסתבכו.

גם בבירור סוגי השואלים והמענה לכל אחד מהם, מעניקים חז"ל לכל הורה ומחנך עין בוחנת לב, שמתוך צורת השאלה של חניכיהם יכולים ללמוד הכל על מהות השואל ומקומו, בעיותיו ופתרונן. והכל בדרך עקיפה, לא מאיימת, לא מביישת ולא מבזה.

בנוגע לחשש המקנן בלב ההורה או המורה שמא לא יצליח להשיב כראוי על השאלה, דומני שחשש זה מסתיר הנחה מוטעית. הורים או מורים אינם אלוקים, ואין מתפקידם לדעת את התשובות לכל השאלות. אדרבא, דווקא ברגע שהורה או מורה מודה ששגה או שאין לו תשובה מספקת על שאלה מסוימת, דווקא אז הוא יוצר אצל הילד או החניך אמון אמיתי וגבוה הרבה יותר. כעת נוכח הילד לדעת שהעומד מולו הוא אנושי, אינו יודע כל וגם מועד לטעות.
אנושיות יוצרת אמון יותר מאשר שלמות (שאיננה, על פי רוב, כי אם הצגה של שלמות, שנדמה למורה או להורה שיש בה צורך חינוכי ואינה אלא משא מיותר שהוא הוא היוצר חוסר אמון)

כעת נוכח הילד לדעת שגם מי שמעליו זקוק לסמכות עליונה ממנו, ומשום כך דווקא סמכותו שלו מקבלת משנה תוקף. אם הוא עצמו נדרש לשאול גדולים ממנו אנו רואים בחוש את הכנעתו ויראת השמיים שלו, וזה בעצמו יוצר אצל החניך הערכה כלפיו.

והלא כך לימדונו חז"ל הקדושים בעצמם: "למד את לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז". אל תעמיד פני יודע כל. כ מובטח אתה ליפול בפח של חוסר האמינות.
גם רש"י הקדוש, בביאורו לתורה, מציג לפעמים שאלה ומציין שאיננו יודע את התשובה.
כמה אהבת האמת אנו לומדים מזה, כמה עוונה.

ועוד רווח - בכל פעם שתאמר "איני יודע" יגלה הדבר בבירור, שבמקום שאמרת עד עתה "אני יודע" כנראה שידעת באמת.
ומדוע קשה לומר "אלך ואברר אצל גדולים ממני"? אפילו אם זו שאלה שאין עליה מענה, שהיא עמוקה מיכולת שכל התלמיד או מיכולת מוח אנושי בכלל – הלא גם זו תשובה – להסביר ולבאר לשואל את גבולות שיכלו, או את המקור הבעייתי של שאלתו, כפי שנראה בדרך המענה לבן החכם.


"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה"

אפילו התשובה הקשה שנותנים לבן הרשע, אין כוונתה לרחק כי אם לקרב.
"וכל כוונתינו אפילו בתשובת הרשע הוא לטובתו, אולי ישוב על ידי זה מרשעותו".

ננסה לבחון את סוגי השואלים לפי הסדר בו הם מופיעים בדברי חז"ל: "אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".

"חכם מה הוא שואל? מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם"?
בעולם שלנו, עולם שמכבד חכמה וסוגד לה, בוודאי גם הורים שמגלים בבניהם חכמה וחריפות גאים ומשתבחים על כך. וממילא כאשר בנם החכם שואל וחוקר, תאב דעת, מציינים את חריפותו לשבח ומעלים את יכולתו השכלית על נס, כאילו אומרים לו: "אכן, חכמה היא העיקר, וראוי אתה בעבורה לעלות לגדולה".

אבל חז"ל מסתכלים על הבן החכם באופן שונה לגמרי. הם חוששים, כפי הנראה, לשבח אותו יתר על המידה. לשיטתם חכמה וחריפות שכל אינם העיקר כלל וכלל. "ראשית חכמה יראת ה'", ואם יראת ה' היא ראשית חכמה, אזי החכמה בעצמה בוודאי היא יראת ה', והיא לבדה יראת ה' ואין חכמה זולתה, וכמו שמבאר ה"מסילת ישרים" (הקדמה) והנה הכתוב אומר (איוב כ"ח כ"ח) "הן יראת ה' היא חכמה", ואמרו רבותינו ז"ל (שבת ל"א): "הן" – אחת, שכן בלשון יווני קורין לאחת הן. הרי שהיראה היא חכמה והיא לבדה חכמה".

ומאחר שחכם הוא, רוצים אנו להובילו אל החכמה האמיתית, אל יראת ה', ומשום כך, ראשית כל, אנו טורחים לסייג את חכמתו, ולהודיעו שחריפות שכל ויכולת ניתוח ערכם מוגבל ואינם העיקר. כשיבין שהעיקר היא האמונה, תתלווה אל חכמתו הענווה, ובאמצעותה יוכל להמשך ולהחכים. אבל אם חכמתו לבד תמשול בכיפה – סכנה רבה טמונה בה.

וכך מתבארים הדברים בדברי רבי נתן: "וזהו שמשיבין לחכם ששואל – "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם"? ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". ולכאורה התשובה פליאה נשגבה מאד מה זו תשובה על שאלתו "מה העדות והחוקים והמשפטים" מה שמשיבין "אין מפטירין".
אך עיקר התשובה שמשיבין לו שאסור לו לחקור ולשאול במה שאין לו רשות. היינו אם ירצה לשאול שיבינו לו כל דברי התורה עד תכליתו, זה אסור לו באיסור חמור מאד. כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך וכתיב "גובה שמיים מה תפעל"? וכתיב "לכל תיכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאד", ולא ניתן רשות לשאול כי אם במה שיש לנו רשות, כמו שכתוב: "כי של נא לימים ראשונים ולמקצה השמים ועד קצה השמים", ודרשו רבותינו ז"ל: "למקצה השמים אתה שואל ואין אתה שואל מה למעלה וכו'", היינו שאין לנו רשות כי אם לשאול ולחקור בעוצם נפלאות הניסים והאותות הנוראות שעשה עימנו השם יתברך בהוציאנו ממצרים ובקריעת ים סוף ומאז ועד הנה. ובזה אנו רואין אמיתתו וגודלו ותוקפו ועוצם חסדו עלינו ושהוא משגיח בהשגחה פריטת בכל עת ורוצה בעבודתנו וראוי לנו לעבדו ולקבל עול מלכותו בלב שלם, לקיים כל תורת משה בכתב ובעל פה, שכל זה הוא בחינת "כי שאל נא לימים ראשונים, הנהיה כדבר הגדול הזה וכו' אבל חוץ מזה אסור לחקור עוד כלל, כי בוודאי אי אפשר להבין דרכיו יתברך וטעמי מצוותיו.

וזה החכם שואל בדרך חכמה: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם"? היינו שהוא מודה שה' אלוקינו ציווה כל התורה והחוקים וראוי לנו לקיימם, רק שהוא שואל "מה העדות" וכו', שרוצה שיודיעו לו ויבינו לו טעמי כל דבר בפרטיות. וזהו "מה העדות והחוקים והמשפטים", שרוצה להבין טעם כל חלקי התורה. ועל זה מסיים: "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", הינו כמו הלכות פסח, שהוא מצווה גדולה לעסוק בזה לשוח ולספר תמיד ביציאת מצריים, כמו שכתוב: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים כל ימי חייך", זה בחינת "ה סח", כמו כן "אין מפטירין אחר הפסח", "אחר הפסח" דווקא, היינו מה שאסור לשוח ולדבר בו, שזהו בחינת "אחר הפסח", אחר השיחה והדיבור, דהיינו במה שצריכין לשתוק, שם אסור לפתוח פיו להבין סתריו וצפונותיו שאי אפשר לגלותם בזה העולם, שזה בחינת אפיקומן, שהוא בחינת "צפון", "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", שצריך לשתוק שם ואסור לשאול ולומר "אפיקו מן", שיוציאו ויגלו לו בחינת מן, שהוא בחינת מה שצפון ונעלם מאד, בחינת (מה שנאמר במן שירד לבני ישראל במדבר) "כי לא ידעו מה הוא", כי שם אסור לשאול ולחקור כלל, כי "במופלא ממך אל תדרוש". (ליקוטי הלכות פסח ט' סעיף ז' ח')

"פסח" ו"אחר הפסח", כדברי רבי נתן, מרמזים על שתי דרגות תודעה.
"פסח", כמובא בכתבי האר"יז"ל , מרמז על כוח הדיבור – "פה סח", הווה אומר כל מה שבתחום היכולת האנושית להשכיל ולהבין, וממילא לדבר אודותיו.
"אחר הפסח", אם כן, הם הדברים ש"אחרי הדיבור", דברים בלתי מושגים לשכלנו, שאי אפשר לנו לדעתם וקל וחומר שלא לדבר עליהם. דברים שלהם יפה השתיקה.
ואם כן, למי שחריף בשכלו, למי שמפגין חכמה ויכולת ניתוח, מעבירים חז"ל את המסר הזה: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". הווה אומר: "דע לך, אתה החכם, כי יש דברים שאפשר להבין ולדבר עליהם, ובהם בוודאי מצווה רבה להשכיל ולהחכים. אך יש גם דברים שאי אפשר להבין. השכל האנושי הוא מוגבל, ומשום כך חובה עליך להכיר במוגבלותך בטרם תשתמש בשכלך. יש עולם של "אחר הפסח", יש דברים שאפשר רק לשתוק בנוגע אליהם".

חכם – מלמדים ענווה. שאם לא כן יפול למדרגת הבא אחריו בהגדה – בן רשע.

הבן הרשע, שמופיע אחרי החכם, שואל: "מה העבודה הזאת לכם"?
ומבאר רבי נתן: "שכופר בכל ואינו אומר "אשר ציווה ה' אלוקינו", וגם קורא הכל בשם "עבודה", כאילו הוא רק עבודה בעלמא ואין טעם ברור לכל פרט ופרט של כל מצווה ומצווה".
ועיקר כפירתו, כדברי חז"ל בהגדה של פסח, מה שאמר "לכם". "לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר". חז"ל מזהים בדבריו של הרשע שורש עמוק של כפירה, כפירה יסודית ושורשית, כפירה בעיקר. "לכם ולא לו". הרשע מרגיש את עצמו מנותק, לא שייך. אין הוא אלא צופה מן הצד. אליו לא נוגעים דברי התורה.
בהגדרה זו ממליצים לנו חז"ל להתבונן בחומרה יתירה על כל גילוי של ניתוק, חוסר שייכות. גילוי כזה הוא חמור יותר מכפירה גלויה, אפילו מהטחת דברים כלפי מעלה חלילה. שורש הכפירה – חוסר שייכות, אובדן קירבה. וממילא למדנו בדרכי החינוך שהדבר העיקרי אותו אנו צריכים להעניק לחניך או לבן, הרבה לפני ומעבר לידע תורני זה או אחר, היא תחושת השייכות. שירגיש "זה שלי, זה שייך אלי, זה מדבר אלי ומעניין אותי. לא רק חובה ונטל עקרים ומשעממים, לא רק מצוות אנשים מלומדה. גילוי של חסר עניין צריך להיות לנו נורה אדומה למצב פנימי חמור, לכפירה נסתרת, הרבה הרבה יותר מכישלון מקומי בהפגנת ידע או בביצוע דבר ה'. (שדווקא הם, למרבית הצער, נחשבים היום כ"בעיה חינוכית")

הרשע שבהגדה, על כל פנים, כבר מנותק, נפרד, לא שייך ולא מוצא עניין.
האם יש לו ושלכמותו איזו תקנה?
תשובתם של חכמינו לבן הרשע מפתיעה אף היא. במקום שיאמרו לו דברי עידוד, שינסו לקרבו בלשון רכה, שיסבירו לו עד כמה דברי התורה כן נוגעים לו ולחייו, אנו מוצאים הרחקה בוטה. "אף אתה הקהה את שיניו". "אילו היה שם לא היה נגאל".
הווה אומר: "אתה באמת לא שייך. כל כך לא שייך שאם היית במצרים לא היית נגאל. אין באמת הבדל בינך לבין כל גוי".
זה הרי מה שגם הוא חושב. זה לא ממש משנה לו. ואם כך – מדוע עונים לו באופן שכזה?
מתוך דברי רבינו מסתבר, שלרחוקים במיוחד, למנותקים מאד, יש ודווקא תגובה מפתיעה של הרחקה יכולה לזעזע את הנפש ולעורר את האדם לחזור ולהתקרב מחדש.

כותב רבי נתן: "סיפר לי (רבינו) שדיבר עם אחד שהיה קובל לפניו מאד על ריבוי מעשיו הרעים המכוערין. כי זה האיש היה חפץ מאד להתקרב להשם יתברך ולצאת ממעשיו הרעים. אך בכל פעם התגברו עליו יותר, עד שעברו עליו ימים ושנים הרבה ולא זכה לצאת ממה שהיה צריך לצאת. אך אף על פי כן חיזק את עצמו ביותר וחתר בכל פעם להתקרב להשם יתברך והיה קובל מאד מאד לפניו ז"ל על עכירת מעשיו רחמנא ליצלן. והשיב לו רבינו ז"ל בחכמתו בתמימות ובפשיטות: "אין לי עם מי לדבר, כי כבר כולו רע".

ותכף נתעורר האיש הנ"ל וענה ואמר לרבנו ז"ל: "הלא עם כל זה אני מתגבר לפעמים להמשיך את עצמי לקדושת ישראל". ענה רבינו ז"ל ואמר לו: "הוא מעט דמעט". ותכף אמר לו שירגיל את עצמו לילך עם התורה אזמרה לאלוקי בעודי.
כל זה סיפר לי רבינו ז"ל. והבנתי כוונתו הקדושה שדווקא על ידי זה החיה את האיש, כי כבר נפל בעיני עצמו כל כך עד שלא היה אפשר לו להחיותו בשום דבר רק כשאמר לו שהוא כולו רע, אזי נתעורר בעצמו והתחיל להרגיש מעט קדושת הנקודות טובות הנמצאים בו עדיין.
ואז אמר לו רבינו שילך עם התורה אזמרה לאלוקי בעודי וכו' כנ"ל, כי כל עניין הנ"ל מבואר היטב בהתורה אזמרה הנ"ל שמבואר שם שאפילו רשע גמור צריכין לדון לכף זכות, כי איך אפשר שלא ימצא בו איזה נקודה טובה וכו'.

וכן האדם אצל עצמו - שכשהאדם רואה שמעשיו אינם עולים יפה כלל רחמנא ליצלן צריך להפוך הדבר ויסתכל על עצמו מעבר השני, היינו כאילו חס ושלום כבר הוא גרוע לגמרי. וכנגד הגרוע והרע לגמרי בוודאי ימצא גם בעצמו בעומק גריעותו כמה וכמה נקודות טובות ועל ידי זה יחיה את עצמו כמבואר שם היטב בהתורה הנ"ל והבן היטב כל זה בעין האמת לאמיתו באופן שתוכל להחיות את עצמך על ידי זה תמיד" (ליקוטי הלכות ראשית הגז ד' סעיף ד' ה').

יתכן וזוהי השיטה בה מתמודדים חז"ל עם הבן הרשע, המנותק. מסכימים כביכול עם הריחוק שלו כדי שהוא עצמו יגלה בתוכו נקודת קירוב, כדי שהוא עצמו ימחה על הסכמתנו לריחוק ויחזור ויתקרב מחדש.

כמובן שזוהי דרך לא פשוטה וצריך לנהוג בה בחכמה רבה, שכן סוף סוף גם את הבן הרשע כוונתנו לקרב ולא לרחק וגם הדברים הקשים שאנו אומרים לו אינם מה שאנו חושבים עליו באמת, רק שיטה מתוחכמת לעורר אותו מתרדמתו. יתכן גם, ששאלה מסוג זה, כאשר אנו מגלים בה כאב, איננה מלמדת על ניתוק, כי אם כואב לו – הוא שייך, רק שבחר בדרך בוטה להביע את כאבו.
המנותק באמת שואל באופן ענייני, אינו מגלה כאב או מצוקה. הוא באמת עומד מן הצד, ורק כלפיו מיועדת, כנראה, אותו שיטה מפתיעה של הרחקה לצורך קירוב.

"תם מה הוא אומר: מה זאת?" הוא שואל בתמימות, בפשטות, ורוצה לדעת. וכמו כן התשובה צריכה להיות תמימה ופשוטה, לפי ערכו "עבדים היינו לפרעה במצריים" וכו'.

"ושאינו יודע לשאול – את פתח לו". אפילו את השותק, שנידמה לנו שאין לו שאלות, ואנו עלולים לדונו בטעות כבור או אטום מוח וחסר עניין, מסווגים חז"ל כסוג של שואל – "שאינו יודע לשאול". לא שאין לו שאלות, אין אדם כזה. לא שמוחו או ליבו אטומים. יש לו רק בעיה טכנית שזקוקה לפתרון, הוא אינו יודע לשאול, וגם אותו צריך לקרב, לעורר, וללמד כיצד לשאול.

חשוב לציין שכל האמור מדובר בשיחה של "אחד על אחד", ולא בעמידה מול כמה ילדים או כיתה. התשובה לבן החכם עשויה לבלבל את התם. התשובה לתם עשויה לעורר חוסר עניין אצל החכם ואילו התשובה לרשע בוודאי איננה מתאימה לאיש מלבדו.

משום כך, כאשר עולה שאלה כלשהי בפורום גדול משומע אחד, צריך בוודאי לכבד את עצם השאלה ולשבח את השואל, אבל ייתכן שתשובות מסוימות צריכות להינתן רק בארבע עיניים.