מאמרים וראיונות

השאלה:

מה יחסנו לתורות הדשות המכונות "ניו אייג'"?
כידוע לאחרונה תופסות אמונות פופלריות רבה בעולם המערבי.
להלן מספר אמונות שכיחות בקרב אנשי "העידן החדש":

1) כל האנושות, כל החיים, כל דבר מקושר רוחנית באותה אנרגיה. חלק טוענים כי אלוקים הוא האנרגיה הזו.

2) קיימות בעולם ישויות רוחניות כמו מלאכים, מדריכים רוחניים, שדים, רוחות, חייזרים וכו', שמדריכות אותנו, אם רק נסכים לקבל את הדרכתן.

3) למוח האנושי יש עומקים, שבהם הוא יכול לשלוט על המציאות.

4) אמונה בהשפעות רוחניות של האדם ועל האדם כמו קארמה.

5) לאדם יש מטרה בעולם הזה, ושיעור שעליו ללמוד. שיעור פופולרי בתפיסת העידן החדש הוא אהבה.

6) מוות אינו סיום, אלא התחלה של חיים אחרים.

7) המדע והרוחניות הם שתי קיצוניות המצויות בהרמוניה או הרוחניות מתחילה היכן שהמדע נגמר. כך שגילויים במדע (למשל תורת הקוואנטים) מנסות להסביר תופעות רוחניות.

8) תחושות כמו אינטואיציה מדריכות טוב יותר מאשר חשיבה רציונאלית.

9) יש קשר מיסטי בין כל הדתות, דת אחת או דוגמה אחת אינה חשובה או עדיפה על האחרת.


תשובה:

אמנם תורות ה"ניו אייג'" מאד פופולריות היום ולרבים נדמה כי אין בהן שום פסול, אבל בהחלט חשוב לברר את השקפותיהן ובאיזה מידה הן תואמות או לא תואמות את רוח התורה. אני אישית עסקתי רבות בתחומים של העידן החדש ואני מקווה שניסיוני יוכל להועיל גם לאחרים.

אנסה להתייחס לנקודות שהועלו:

1. כל הברואים אכן קשורים זה בזה. אמנם בורא עולם שבראם איננו אנרגיה. "עוטה אור כשלמה" כתוב אצלנו. האור, או כל צורת אנרגיה אחרת, אינם עצמותו אלא צורות שבהן או מתגלה ו"מתלבש" בלבד. הוא עצמו מעל ומעבר לכל הגדרה, כולל הגדרת האנרגיה.

2. קיימות אכן יישויות שונות בעולם הרוחני, כפי מובא בספרי המקובלים, חלקן מצד הקדושה וחלקן מן הצד האחר. אפשר לעיתים לתקשר איתן אולם זה ממש לא מומלץ. רוב הישויות שיכולות לבוא איתנו במגע אינן מצד הקדושה רק מתיימרות להיות כאלה. רק אדם קדוש וטהור לחלוטין מכל רבב ומקיים רצון הבורא בשלמות - יכול לתקשר עם יישויות מצד הקדושה. ולפי עקרון זה, המובא בספרי הקבלה, ברור מאיזה צד מופיעות היישויות שמתקשרות עם אותם "מתקשרים" שצצים היום כפטריות אחר הגשם והקשר שלהם לתורה או לקדושה קלוש ביותר, בלשון המעטה. משעשע (או עצוב) לגלות שאחד המינוחים בהן מכונות אותן יישויות הוא "חוצנים" (כלומר שבאים מחוץ לכדור הארץ). כנראה שהם לא מפחדים שיגלו את זהותם. כמה קרוב שם זה לשמם האמיתי – "חיצוניים" (כך מכונים כוחות הטומאה בספרי הקבלה)

3. אכן יש לאדם כוחות על טבעיים רבים ובאמצעותם הוא יכול להשפיע על המציאות החומרית. אולם גם מי שגילה יכולות אלו או פיתח אותן - יכול בהחלט להשתמש בהן לצרכיו האנוכיים, וגם מי שיש לו כוחות כאלה עדיין איננו נמנה בהכרח עם כוחות הקדושה. גם בכוח פיזי אפשר לבנות או להרוס והוא הדין בכל כוח רוחני. אצלנו מלמדים שהעיקר זה מה האדם עושה עם הכוחות שלו ולא איזה כוחות יש לו.

4. בעניין המושג "קארמה" שאפשר אולי לתרגם אותו כ"גורל", חשוב לציין שיהודים אינם מאמינים בגורל. לאלוקים, על פי תפישת היהדות, יש רצון פעיל המעורב באופן מתמיד בחיי כל הנבראים וקיומם. רצון המתבטא במושג "השגחה פרטית". האלוקים איננו כח או רעיון מופשט. על פי מעשי בני האדם "מצטייר" אורו בנפשם באופנים שונים. אם ייטיבו מעשיהם יהוו "כלי" שבו "יצטייר" אורו לברכה, טובה ושפע (שכר) ואם ירעו מעשיהם יהוו "כלי" שבו יצטייר אורו לרעה, חורבן וצער (עונש). בחלק מן הדתות האחרות לא מייחסים לאלוקים שום רצון פעיל בבריאה. לשיטתן הוא איננו אלא כח ראשוני חורץ גורלות ("קארמה"). השקפה זו משמיטה את הקרקע לגבי כל מהות המוסר, דהיינו מציאות טוב ורע, כי אם הכל נגזר מלמעלה, אין האדם אחראי למעשיו ואי אפשר לבוא אליו בטענות אם עשה רע...

5. לאדם יש אכן מטרה בעולם הזה ושיעור שעליו ללמוד. אולם אין אפשרות ליהודי למצוא את מטרתו ותכליתו מחוץ ליהדות. המטרה שלנו היא לקיים את רצון הבורא כפי שהוא כתוב בתורתו, וגם המטרה הייחודית והאישית של כל אחד מאיתנו צריכה להתאים לחוקי התורה.

אהבה היא שיעור אחד, אבל לומר שהכל אינו אלא אהבה זה ספיחים של הנצרות. יש אמנם חסד בעולם אבל יש גם גבורה. האמת המדויקת היא שילוב ביניהם ולא התעלמות מאחד מהם. אולי משום כך אנו נקראים דווקא "בני יעקב" שמידתו תפארת, הכוללת חסד וגבורה גם יחד, ולא בני אברהם (חסד) או בני יצחק (גבורה)

6. מוות הוא סיום החיים הגשמיים בעולם הזה ומי שזוכה הוא עבורו התחלת חיי הנפש בעולם הנשמות.

7. כל המדעים נובעים מן השכל האנושי ולכן לעולם לא יגיעו להבנת המציאות בהוויתה האמיתית, הפנימית והאלוקית.

8. יש מקום לתחושות כמו אינטואיציה אבל לסמוך רק עליהן ולהתעלם מן השכל זו שוב החמצה ונקיטת עמדה חד צדדית. היהדות גורסת שיש להשתמש בצורה מאוזנת בכל כוחות הנפש. ולכן יש לנו בתורה חלק נגלה וחלק נסתר, יש עבודת השכל ויש עבודת הלב, והשלמות יוצאת מבין שניהם.

9. הרעיון שכל הדתות הן בעצם דבר אחד נובע משטחיות וחוסר הבנה במהותן. מאד נפוצה היום הנטייה להשוות בין עם לעם, בין תורה לתורה.
אמנם הרצון לחפש את המאחד ולא את המפריד, מעיד על רצון לקרבת האלוקים האחד, אך דומה, שהניסיון "לאחד" דברים שונים בתכלית, תוך התעלמות (פעמים רבות מתוך בורות) מכיווני מחשבה שונים, אינו אלא טיוח קל ונוח באופן חשוד.

אמת, ישנם צדדים שווים בין כל בני האדם, יהודים כגויים, ובין כל התורות והדרכים הרוחניות. אולם ישנם גם צדדים שונים המבדילים ביניהם. צדדים המייחדים יהודי מגוי ותורה מתורה. המתעלם מן השונה, המקורי, המייחד, פוגע בצורך האנושי לייחודיות ולהגשמה. שהרי איך תיתכן הגשמה עצמית למי שאינו מכיר את עצמו כפרט? למי שאינו מכיר את השונה והמיוחד שבו?

לשם דוגמא להבחנה והבדלה נרחיב מעט את הדיבור אודות המייחד והמבדיל את תורת ישראל מתורות אחרות. (בהתייחסותנו להבדלים שבין תורת ישראל לתורות אחרות, חובה עלינו לציין, כי אלו הן רק נקודות מתומצתות. אין בכוונתנו להקיף את הנושא, כי אם להטיל עליו כמה אלומות אור).

ההבדל הראשון - הגילוי האלוקי ממנו נובעת סמכותה של תורת ישראל, היה גילוי יחיד ובלתי חוזר בהיסטוריה האנושית בו התגלה האלוקים באופן זהה ובו זמנית למיליוני אנשים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, דיווחו על אותה התגלות, ועליה סיפרו בדיוק מדהים לבניהם ולבני בניהם. (הטענה בכל הדתות האחרות היא טענת התגלות אלוקית ליחידים בלבד, דבר שאת אמינותו קשה מאד לבדוק, מלבד ההבדל הברור של העדיפות המספרית המדהימה של הנוכחים במעמד הר סיני, מעמד שהדים ברורים לקיומו נמצאים גם בכתבים עתיקים של אומות רבות).

ההבדל השני - היהדות מדברת אודות דרך רוחנית שעניינה כבישת החומר ולא נטישתו. כלומר, דרך שבה אין האדם מצווה להתנזר מן ההתעסקות בענייני פרנסה, בית, חיי משפחה וכו'. אפשר ומצווה להתעסק בחומר, אולם רק במידה ובגבול הנכונים. מידות וגבולות לענייני החומר והענקת טעם רוחני לכל פעולה, גם בעולם הגשמי, הוא ענינה של היהדות. (בכל הדתות האחרות, הכומר הנזיר בנצרות והדרוויש הסופי באיסלם, כמו גם "איש הרוח" במזרח, מצווים להתרחק ולפרוש מענייני העולם הזה. דבר זה, מלבד היותו מנוגד לטבע האנושי, יוצר מיד הבדלי מעמדות עמוקים ביותר בין "איש הרוח" הפרוש ובין "האיש הפשוט" והמגושם.

ביהדות, לעומת זאת, כל אדם נידרש להגיע לדרגה הגבוהה ביותר, ודבר זה מתאים לטבע האנושי ומושג לכל אדם, משום שאינו מחייב נזירות ופרישה מענייני העולם הזה ועל כן אפשרי גם עבור "האיש הפשוט".

ההבדל השלישי - בשל היות היהדות רלוונטית יותר לחיים (כמובא בהבדל השלישי) ממילא היא דת אפשרית. כלומר שבאפשרות בני האדם לחיות על פיה (ליהדות יש גם מערכת חוקים עבור לא - יהודים, הקרויה "שבע מצוות בני נח").
דתות המציגות תכלית רוחנית המתאימה ליחידי סגולה בלבד, משמיטות בהשקפה זו את האפשרות לחיים ערכיים מכל שאר חלקי המין האנושי. ראוי לציין, שאותן דתות שהתיימרו להציג דרך מתאימה גם לאנשים פשוטים (וגם ניסו לכפותה בכח על ההמונים) הורידו את רמת הדרישות שלהן עד לאפס, כדי לאפשר את קיומן ע"י האנשים ה"רגילים". היהדות, לעומת זאת, אינה מתפשרת על מערכת המצוות והדרישות הרוחניות שלה, ובכל זאת קוימה ע"י מיליוני בני אדם במשך אלפי שנים, וללא כל כפיה!

ההבדל הרביעי - האלוקים שהתגלה לעם היהודי, ואשר תורת ישראל ומצוותיה היא דרך ההתקשרות אליו, הוא אין סופי, אינו מוגבל בגבול מקום וזמן. אינו מתגלם בשום חפץ, כח או אדם. מרומם ומנושא מכל ציור, תמונה ותפישה גשמית ובשום אופן אינו "מתלבש" באדם או אובייקט מסוים אשר הופך כביכול לאלוקים.

ההתקשרות אל האלוקים ש"אין לו גוף ולא דמות הגוף", הוא אלוקי ישראל, הן בתפילה, והן בדרך של קבלת כח וסיוע, מכוונת כלפי האלוקים לבדו.
(בחלק מן הדתות האחרות קיימות שיטות להתקשרות עם כוחות שונים ואלו, לטענתם, מתגלמים בחפצים, פסלים וכדומה המייצגים את האלוקים עלי אדמות. דבר זה, על פי השקפת היהדות, נקרא "עבודה זרה", דהיינו השתעבדות לכח זר ומופרד מן האלוקים. דבר זה מעוות והורס לחלוטין את יכולת ההתקשרות האמיתית והטהורה לאלוקים האמיתי, אשר נמצא מעל הצורה והגבולות).

כמו כן ראוי להוסיף, שלפי השקפת הנצרות "החטא הקדמון" ניגרר עם האדם והמין האנושי לאורך כל הדורות, ואילו היהדות טוענת שכל אדם יכול להתחיל "דף חדש" עם סיכויים מלאים להצליח בעבודתו הרוחנית, ללא כל קשר עם חטאי הדורות. כל אחד, בלי יוצא מן הכלל, נידרש ויכול להגיע למקסימום.