מאמרים וראיונות

לברר את המדמה פירושו להגביר את השכל האמיתי על הדמיון הכוזב. לשפוט את הדברים על פי מהותם וערכם הפנימי ולא על פי הברק החיצוני. "ומי שיש לו כוח השכל האמיתי הוא צריך להגביר השכל על המדמה דהיינו שיפשיט כל דבר מגשמיותו ויבין מתוכו גדולת הבורא יתברך עד שיפשיט דעתו מגשמיות הדבר שנצטייר בדעתו שהוא בחינת המדמה, וישוב לכוח השכל האמת - לכלול באין סוף, שהוא הבורא יתברך. כי זה עיקר השכל האמת - לדעת ולהכיר אותו יתברך... שהוא למעלה מכל התמונות והדמיונות..."

התורה האחרונה שאמר רבי נחמן בימי חייו, ימים ספורים לפני הסתלקותו, הייתה התורה "תקעו - תוכחה" (תורה ח' בליקוטי מוהר"ן חלק ב'. תורה זו נאמרה על ידו במסירות נפש ממש ונחשבת כצוואתו להולכים בדרכיו).

אחד מן הנושאים היסודיים בתורה זו - הוראתו של רבי נחמן לחפש אחר מנהיג אמיתי וכלשונו (סעיף ח'): "ועל כן צריכין לחפש ולבקש מאד אחרי מנהיג אמיתי להתקרב אליו, כי כל מנהיג ומנהיג יש לו בחינת רוח נבואה, וגם עכשיו, שבטלה הנבואה, אף על פי כן בהכרח שיהיה להמנהיג בחינת (במדבר י"ד): "רוח אחרת", מה שאין נמצא בשאר ההמון, שעל ידי זה זכה להיות מנהיג, כי בלא זה, מפני מה יזכה זה דייקא להיות מנהיג ולא אחר. אך באמת כל מנהיג ומנהיג של ישראל יש לו בחינת רוח אחרת, כי המנהיג הוא בחינת (במדבר כ"ז): "איש אשר רוח בו, אשר יוציאם ואשר יביאם", כי המנהיג המוציא והמביא את ישראל, בודאי יש לו בחינת רוח אחרת, אשר מחמת זה נעשה הוא דייקא מנהיג לישראל.

וזה הרוח אחרת שיש להמנהיג, הוא בחינת רוח הקודש, רוח נבואה. אף על פי שעכשיו אין נמצא רוח נבואה, רוח-הקודש ממש, אף על פי כן בודאי יש לו בחינת רוח אחרת, הנמשך מן הקדושה, מה שאין נמצא בשאר ההמון, שזהו גם כן בחינת רוח הקודש. אף על פי שאינו רוח הקודש ממש לידע עתידות, אף על פי כן הוא בבחינת רוח הקודש, רוח נבואה. ועל ידי בחינת הרוח הקודש שיש להמנהיג האמיתי, שהוא בחינת רוח נבואה, על ידי זה כל המתקרבים אליו נתחזק ונתתקן אצלם האמונה האמיתית דקדושה, כי כל מי שזוכה להתקרב למנהיג האמיתי, על ידי התקרבותו אליו נתתקן ונתברר אצלו בחינת המדמה, על ידי בחינת הרוח נבואה של המנהיג, כי עיקר תקון המדמה הוא על ידי בחינת רוח נבואה כנ"ל, ועל ידי תקון המדמה נתתקן ונתברר האמונה הקדושה כנ"ל.

על כן כל המתקרבים למנהיג אמיתי, זוכין לאמונה ישרה דקדושה. אבל באמת צריכין לחפש ולבקש מאד מאד אחר מנהיג אמיתי כזה, וצריך לבקש מאד מהשם יתברך, שיזכה להתקרב למנהיג אמיתי, כדי שיזכה לאמונה אמיתית בשלמות".

מציין רבי נתן תלמידו: "אחר אמירת התורה הנ"ל הזהיר אותי ביותר לכתוב אזהרה הגדולה הזאת שצריכין להיזהר בנפשו מאוד מאוד לבקש ולחפש הרבה אחר הצדיק האמת שיש לו בחינת רוח הקודש" (ליקוטי הלכות שלוחין ה' סעיף ד').
"ויותר ממה שכתוב שם דיבר עימי פנים אל פנים והזהיר מאד לכתוב זה הענין היטב שצריכין לבקש מהשם יתברך מאד ולחפש הרבה לזכות להתקרב להצדיק האמת, כדי לזכות לבירור המדמה על ידי רוח הקודש של הצדיק כדי שיזכה לאמונה שלמה" (ליקוטי הלכות ברכת הריח ד' סעיף ל"ב).

על ידי התקרבות לצדיק אמיתי, מתברר כוח המדמה, ורק ע"י זה יכול האדם לזכות ל"אמונה ישרה דקדושה" ולמלא את תפקידו עלי אדמות בשלמות כראוי.

כדי לבאר את סוגיית "בירור המדמה" בה עוסק כאן רבינו, נביא קטע מליקוטי הלכות בו מבאר רבי נתן את מהותו ועניינו של "כוח המדמה" הקיים בנפש האדם.

"דע, כי כוח המדמה הוא בחינת הממוצע בין גשמיות לרוחניות, בין גוף לנפש. כי כוח המדמה הוא בחינת תכלית הרוחניות של כל הגשמיים והוא תכלית הגשמיות של הרוחניות. ועל כן הוא בחינת הממוצע שמחבר גשמיות ורוחניות, כי כל הדברים הגשמיים שבעולם אנו יכולים לציירם במח כתבניתם ודמותם ממש. וזה הכוח שמצייר כל הדברים במח זה בחינת כוח המדמה.

כי כוח השכל האמיתי הפנימי רחוק ונעלם מאד מכל מיני גשמיות, רק עיקר הציור הוא על ידי כוח המדמה כמבואר כל זה בספרים. וזה הציור שמציירין דבר גשמי במח, זה הציור הוא תכלית הרוחניות של אותו הדבר, אבל כנגד הדעת זה הציור הוא בחינת תכלית הגשמיות, כי אף על פי שאין בהציור שבדעת שום גשמיות, אף על פי כן מאחר שמצייר בדעתו דבר גשמי הוא נחשב תכלית הגשמיות נגד פנימיות הדעת, אבל נגד הדבר הגשמי בעצמו הוא בבחינת תכלית הרוחניות, מאחר שאנו מעלין דבר גשמי אל המח ומציירין ציורו לבד במח בלי שום גשמיות כלל. והבן הדבר היטב.

נמצא שכוח המדמה הוא בבחינת ממוצע בין גשמי לרוחני. ורק על ידי הכוח הזה יכולין להושיט ולהודיע ציור דבר גשמי להמח והדעת וכמבואר מזה בספרים. ועל כן שם בבחינת הכוח המדמה שם עיקר הנסיון והבחירה של כל אדם, ושם עיקר אחיזת בחינת עץ הדעת שהוא בחינת נוגה בחינת מתקלא (משקל) שמשם עקר הניסיון והבחירה כידוע. כי עצם השכל הוא גבוה ממלאך ורחוק בוודאי מכל חטא ומכל תאווה ומכל גשמיות העולם הזה. ולהיפך גוף החומר הוא בחינת בהמה שאין לה שום בחירה ואין לה כוח להטות משום תאווה. ועקר הנסיון והבחירה הוא רק מחמת חיבור הנפש והגוף. ועקר החיבור הוא על ידי בחינת הכוח המדמה שבאדם, שיש לו כוח לנטות לכאן או לכאן. כי מי שזוכה לברר המדמה אזי זוכה על ידי זה לאמונה שלמה, לאמונת חידוש העולם וכו' כנ"ל. ואז יזכה לעלות דרך המדמה אל עצם השכל הפנימי שהיא הנשמה. ועל ידי זה יזכה לרב טוב הצפון עין לא ראתה וכו'. כי המדמה הוא בחינת סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמיימה וכו'. ולהפך להפך.

כי כל הנפילות והירידות של כל הרחוקים שנתרחקו מה' יתברך, הכל היה על ידי שלא בררו המדמה על ידי התקרבות לצדיקים אמיתיים וסמכו על דעת עצמן. ועל ידי זה נאבדו ונטרדו מן העולם. כי באמת הדעת והחכמה של כל בני אדם שבעולם אפילו של החכמים הגדולים הכל הוא רק בחינת כוח המדמה שרובו מעורב בדמיונות כוזבים. ואין מי שיזכה לשכל אמיתי כי אם הנביאים בעלי רוח הקודש ושארי צדיקים אמיתיים כיוצא בהם, כי בכל דור ודור נמצאים בעלי רוח הקודש אפילו אחר שפסקה הנבואה כמבואר באריכות בכתבי האר"י ז"ל וכמבואר בהתורה הנ"ל, עיין שם. ומי שרוצה לזכות לחיים אמיתיים, דהיינו לאמונה שלימה שזה עיקר החיים - אי אפשר לזכות כי אם על ידי שישתדל ויתאמץ ויבקש הרבה מה' יתברך שיזכה להתקרב לצדיקים אמיתיים כנ"ל, שעל ידם דייקא יזכה לברר המדמה שעל ידי זה עיקר האמונה" (ליקוטי הלכות ברכת הריח ד' סעיף י"ד).

כמבואר בדברים אלו - כוח המדמה הוא הכוח העיקרי המתרגם לאדם את המציאות, הן הגשמית והן הרוחנית. הווה אומר - כל תפישת המציאות שלנו, כל הפירושים שאנו נותנים לעולם, ולמה שמתרחש בו, הכל מתבצע על ידי כוח המדמה, "כי פנימיות השכל האמיתי רחוק מאד מכל התאוות הגשמיות ומכל המידות רק דבוק בשלמות בהשם יתברך. רק מחמת שאין להשכל תפישה בגשמיות כי אם על ידי כוח המדמה שהוא שליח השכל על ידי זה כל כוח הבחירה" (ליקוטי הלכות שלוחין ה' סעיף א').
שם - בכוח המדמה - מתרחש הפלא הגדול בבריאה - כוח הבחירה. שם מחליט האדם איך לפרש את המציאות ואיך להתנהג. שם מתחולל תמיד המאבק בין האמונה ותפישת העולם כמונהג תמיד על ידי בוראו ובין הדמיון הכוזב המפריד את הבורא מבריאתו חלילה.
עיקר עניינו של האדם - בחירה. ועיקר הבחירה - בכוח המדמה. "ובשביל זה נקרא "אדם" על שם המדמה, שהוא לשון דמיון, בחינת מדמה, כי עיקר האדם נברא בשביל הבחירה שהיא תלויה בכוח המדמה" (ליקוטי הלכות ברכת הריח ד' סעיף ט"ז).

אמנם מאחר ועיקר המאבק בין הטוב לרע, בין האמת לשקר, מתרחש בזירתו של הכוח המדמה, מובן מאליו שיש במצבו של המדמה שתי אפשרויות יסודיות, והן: מדמה מבורר ומדמה כוזב (וכל דרגות הביניים שביניהם). מדמה מבורר הוא כוח הדמיון המתוקן, שעל ידו מפרש האדם את המציאות באופן מדויק ונכון ויודע בבירור כיצד עליו לנהוג בכל מצב, ואילו מדמה כוזב הוא המסלף את המציאות (כולל הבנת התורה) ומפרש כל דבר בצורה שקרית ומעוותת.

כדי לבחור בטוב, כדי לחיות נכון, שומה עלינו, אם כן, לעסוק בטיהור וזיכוך הכוח המתרגם את המציאות. "ועיקר הקדושה והטהרה של איש הישראלי הוא כשזוכה לטהר ולברר המדמה, שזהו בחינת הבירור והטהרה מזוהמת הנחש, שזהו עיקר עבודת האדם כידוע" (ליקוטי הלכות ברכת הריח ד' סעיף י"ז).
כאשר אנו כרוכים אחר הדמיונות, כאשר אנו נלכדים בתאוות ובמידות רעות ועסוקים רק בעצמנו, אזי אנוכיותינו ותאוותינו המעכירות את דמנו, גורמים גם למדמה שלנו לשקר לנו בלי גבול.
בפשטות - כאשר אנו עסוקים רק בעצמנו ובצרכינו - אזי גם הפירושים שאנו נותנים למציאות סובבים רק סביב הזווית המאד צרה של צרכינו, וכל תרגום המציאות מתרחש רק בהתאם לנטיות ליבנו.

לאהוב את העולם הזה - פירושו להיות נגוע במדמה עכור ופגום. "כי כוח המדמה הוא כוח הבהמיות, כי גם בהמה יש לה זה הכוח המדמה ...וכשהדעת נסתלק ממנו, נופל מאהבת השם יתברך ונופל לאהבת הבהמיות" (ליקוטי מוהר"ן נ"ד סעיף ה').
להיתפש לצורתם החיצונית של הדברים, ללבושם, פירושו לחיות בדמיון כוזב, כי "כמו שהאדם יכול להתדמות לאדם אחר על ידי שינוי מלבושיו, עד שיטעו בו ולא יכירוהו, כן יכולין על ידי המדמה לטעות לשנות את השכל, להפוך את השכל מסברת האמת לסברא של שקר, עד שאין מכירין את עצם אמיתיות השכל האמת, כי המדמה כשאינו מבורר הוא מלביש ומסתיר את השכל..." (ליקוטי הלכות ציצית ה' סעיף ב').

העולם כולו, על כל פיתוייו ומוראותיו, עשוי להיתפש במדמה העכור כמציאות ממשית. אכן מי שחי רק על פי מציאות זו, דומה לשופט את יכולתו על פי לבושיו ומתעלם מאישיותו. או למתפעל עד עמקי נשמתו מסרט המוקרן מולו, בעוד המציאות לאשורה, אינה אלא בד לבן וריק (וזו עתידה בסופו של דבר להיחשף לעיניו).

לברר את המדמה פירושו להגביר את השכל האמיתי על הדמיון הכוזב. לשפוט את הדברים על פי מהותם וערכם הפנימי ולא על פי הברק החיצוני. "ומי שיש לו כוח השכל האמיתי הוא צריך להגביר השכל על המדמה דהיינו שיפשיט כל דבר מגשמיותו ויבין מתוכו גדולת הבורא יתברך עד שיפשיט דעתו מגשמיות הדבר שנצטייר בדעתו שהוא בחינת המדמה, וישוב לכוח השכל האמת - לכלול באין סוף, שהוא הבורא יתברך. כי זה עיקר השכל האמת - לדעת ולהכיר אותו יתברך... שהוא למעלה מכל התמונות והדמיונות..." (ליקוטי הלכות נותן טעם לפגם ג' הלכה ב').

אמנם לזכות לזה, להגביר את הדעת על דמיונות העולם, לתפוש את הדברים לאשורם ולחיות באופן שיהא תואם את המציאות האמיתית - זה ניתן רק על ידי התקרבות לאותם צדיקים נשגבים, בעלי רוח הקודש, שרק הם יכולים לברר את כוח המדמה של הקשורים בהם ולהצילם מהבל תעתועי העולם, ורק הם יכולים להחדיר בליבנו היטב כי "העולם הזה הוא לא, והוא לא מושג; העולם הבא הוא יש, והוא מושג". (שעל כן נקט הפסוק בעניין שכר העולם הבא: "להנחיל לאוהבי יש" (משלי ח' כ"א), וביאר הרמב"ם שרק הוא הישות האמיתית הקיימת לעד).

כיצד זוכים הצדיקים הגדולים להכניס בליבנו את האמת על העולם? הלא "צריכין לזה יגיעה גדולה ועבודות הרבה לגלות ההעלמה (שהעולם באמצעות כוח המדמה מעלים מאתנו את מציאותו האין סופית של הבורא)... ומגודל ועוצם ההעלמה לאו כל אדם זוכה לזה לגלות ההעלמה כי אם גדולי הצדיקים החכמים האמיתיים, שבחכמתם העמוקה מאד מאד הם ממשיכים שכליים נפלאים מאד שעל ידם הם מגלים ההעלמה ומודיעים אלוקותו יתברך בעולם ומגלים האמת שכל העולם הבל הבלים צל עובר הבל נידף, ונותנים עצות ודרכים ישרים לכל אחד ואחד לפי מדרגתו באופן שיוכל להציל נפשו מטעות העולם שבא ע"י גודל ההעלמה שבעולם, ושישתדל כל ימיו על האחרית והסוף שינצל משאול תחתיות ויזכה לחיים נצחיים להכיר אותו יתברך שזה עיקר התכלית" (ליקוטי הלכות שחיטה ה' סעיף ה').

כולם יודעים שימותו, מבאר שם רבי נתן, כלום יש דבר ברור מזה? אבל אף על פי כן כוח הדמיון גדול כל כך עד שאפילו ידיעה ברורה כל כך נסתרת מדעתו של האדם והוא רודף אחרי הבל החומריות של העולם הזה כאילו יחיה כאן לנצח, ואינו שם ליבו על תכליתו הנצחית.
כדי להתגבר על הדמיון, כדי "לקלוט" באמת מה מתרחש כאן ועד כמה אנו מטעים את עצמנו, צריך להטות אוזן לדברי הצדיקים האמיתיים, הם, ורק הם, יודעים להכניס את הדברים בליבנו באופן שיעשו שם רושם אמיתי ושאכן נתנהג לפי הדעת האמיתיית ולא לפי הדמיון המסלף ומסתיר אותו.

ועדיין נשאלת השאלה - איך בעצם מברר הצדיק את כוח המדמה של תלמידיו וההולכים בדרכיו?
אחת משיחותיו הקצרות (שיחות הר"ן ס"ז) שופכת אור על סוגיה זו: "מי שאינו שומע ומציית לדברי חכמים אמיתיים הוא יכול להשתגע כי עיקר שגעון של כל המשוגעים הוא רק מחמת שהוא אינו מציית ושומע לדברי הבעלי שכל. כי המשוגע, אם היה שומע וציית לדברי אחרים שהם הבעלי שכל בודאי לא היה משוגע כלל, כי אף על פי שלפי רוח שטות ושגעון שלו נדמה לו בבירור גמור שהוא צריך לילך קרוע ולהתגלגל באשפה וכיוצא בזה מדרכי השטות והשגעון, אף על פי כן מאחר שהגדול ממנו אומר לו שאינו צריך לעשות כן אם היה מבטל דעתו נגד דעת הגדול ממנו בחכמה בוודאי היה מתבטל כל השגעון שלו. נמצא שעיקר השגעון הוא רק מחמת שהוא אינו רוצה לשמוע ולציית לדברי חכמים והבן הדבר היטב".

הווה אומר שאנו, על פי בלבול המדמה שלנו ועכירותו, מדמים בנפשנו כי אין טוב מאשר ללכת בבגדים קרועים ולהתגלגל באשפה. כמובן, לפי דעתנו שלנו, דעת "השוטה והמשוגע" כדברי רבינו, נראה לנו שאין המדובר באשפה כי אם ביהלומים. וכי אין אנו מתייחסים אל כל קניינינו, כבודנו ותאוותינו, כאילו מדובר בדבר ערך חשוב ויקר מאין כמוהו? האין אנו קטנוניים להפליא כאשר מאן-דהוא פוגע בגאוותנו? האין מזדמן פעמים רבות כי תאווה קטנה בעולם הזה יקרה בעינינו יותר מכל קנייני הרוח, ובשעת מבחן אנו נכשלים ומגלים את שגעוננו?

העצה היחידה לתקן מצב עגום זה, מורה רבי נחמן, היא להאזין לדברי "בעלי-השכל", בעלי השכל האמיתי והקדוש, הפנימי והאלוקי, שיודעים בוודאות שאין למעלה ממנה כי ערכן של כל תאוות וקנייני האדם - אפסי, וכי רק מאבק על חיי-נצח ובניית עולמנו הרוחני הם בעלי ערך באמת.
גם מי שנגוע ברוח-שטות, אם יציית לדברי בעלי רוח-הקודש, תבוא הרוח ותבער את הרוח, תיכנס בליבו רוח טהרה ותסייע לו להפסיק ולהשתטות, לחדול מלבלות ימיו בהבל וריק, למרות שעל פי הרגליו ותפישתו עדיין לכוד הוא בשגעון, עדיין נדמה לו שאין טוב ונעים מלהתפלש בבוץ הנמוך והקטנוני של הבליו.
וכן מבאר רבינו בספרו הגדול ליקוטי מוהר"ן (תורה קע"ו): "צריך האדם למהר מאד לגרש מקרבו הרוח-שטות, מה שליבו מלא מרוח שטות הדבוק בו, וזה על ידי שנתקשר להצדיק האמת, והתקשרות היינו אהבת נפש, מה שאוהב להצדיק מאד, ועל ידי זה נכלל לבו בלב הצדיק. ועל כן האוויר של הרוח שטות הדבוק בליבו, שליבו מלא מזה האוויר, הוא בוקע ושובר ליבו בבהלה ובורח לחוץ".

"ועיקר השגעון הוא רק מחמת שהוא אינו רוצה לשמוע ולציית לדברי חכמים". כאשר אדם הופך את טירופו לאידיאל, כאשר הוא מאמין שהבליו הם חזות הכל ואין חכם ונבון ממנו, אזי אין לו כל אפשרות לברר ולתקן את כוח המדמה. אך כאשר הוא מכיר בקטנות דעתו, ומוכן להודות על האמת שחייו ומעשיו לוקים בשגעון ורוח-שטות, אזי יבקש בכנות את בעלי הדעת, החכמים האמיתיים, והם, ורק הם, יורוהו דרך האמת.

דוגמא לעניין המרחק בין תפישתנו השגעונית לתפישת הצדיקים הגדולים היא בעניין גישתנו בכלל לעבודת השם ולהתקדמות רוחנית. לפי דעתנו (הבנויה על מדמה עכור ופגום, כזכור), הדרך להתעלות צריכה להיות דרך ישרה, של התקדמות ושיפור תמידיים, וכאשר אנו נתקלים בדרכנו בקשיים ובמשברים, כאשר אין הדברים מתרחשים כפי שציפינו - אנו מרימים ידיים ומתייאשים. ייאושנו - בנוי ומבוסס על ציפייתנו (השגעונית) להצלחה ועליה תמידית, ועל פי הנחה זו אנו מפרשים כל קושי כאות לכשלון והוראה לנסיגה.
"אין שום ייאוש בעולם כלל", מכריז רופא הנשמות הגדול. ייאושכם אינו אלא דמיון, והנחות היסוד שלכם לגבי ההתרחשויות בדרך הרוחנית - שגויות.
"כשאדם נכנס בעבודת השם", מלמד רבינו (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח), "אזי הדרך, שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל ליכנס לעבודת השם" (עד כאן מסקנות הכוח המדמה העכור, ומאיר בעל הדעת את עינינו) "ובאמת - כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות, וצריך התחזקות גדול מאד מאד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות השם, ועדיין הוא רחוק מאד, ולא התחיל כלל לכנוס לשערי הקדושה"...

גם אם לפי "רוח שטות ושגעון שלנו" נדמה לנו בבירור שאין לנו תקווה, בא הצדיק ומודיע "לכולם יש תקווה, אם תמשיך - בוודאי תגיע, רק אל תאמין למדמה המשקר".
ומי שיציית לו (בעניין זה ובכל העניינים) יבוא, בלי ספק, אל תיקונו השלם.