מאמרים וראיונות

אחת המגבלות של האדם היא שאין לו השגה בדבר מסוים עד שהוא יראה גם את הצד ההפוך של אותו הדבר. למשל אם אין חושך אין ערך לאור ואם אין רע אין ערך לטוב. וזו הסיבה שברא השם יתברך את השלילה, כדי שתהיה הבנה והשגה וערך לטוב. לכן אדם שנולד לתוך מציאות מסוימת אין לו למעשה את הערך והטעם האמיתי והמושלם של אותה מציאות. אדם שנולד ישר לתוך בית עשיר למשל, אין לו למה ליחס את מצבו הטוב ולכן אין לו השגה בטוב שיש לו, ולכן גם אין לו הנאה שלימה ממצבו. ולהיפך אדם שנולד במשטר קומוניסטי למשל ומעולם לא ראה איך נראים חיים אחרים, אין לו צער שלם ממצבו, כי כאמור אין לו למה ליחס את מצבו, ונדמה לו שאלה הם החיים. לכן כדי שיהיה לנו ערך לדבר אנו צריכים את הצד השלילי שיעמוד כל הזמן מול עינינו - מחוץ לנו - ושהטוב הנמצא אצלנו יהיה “לא קבוע” אלא במצב של רצוא ושוב ¬ יש ואין (מובא בכתבי הארי ז”ל בעניין התחלת האצילות והם שורש לכל מקרי אבי”ע). כי אם הוא יהיה במצב קבוע של “יש”, אז הוא בעצם במצב של “אין” ¬ כי המצב של “יש” כל הזמן הוא ההרגל ההורס את הטעם הטוב של כל דבר, כי דבר שרגילים אליו כבר אינו נמצא בהרגשת הלב, וכל דבר אפילו אם הוא קיים במציאות או בשכל ואין אנו מרגישים אותו ברגש שבלב¬ אינו קיים לגבינו. כמו שאומרת התורה וידעת היום והשבות אל לבבך“, ידיעה בשכל אינה ידיעה עד שהיא הופכת לרגש בתוך הלב (שיהר"ן לט) .לכן על פי כל האמור לעיל המצב של ירידות ועליות בכל תחומי החיים הם למעשה מתנה מהשם יתברך לברואיו. ומוהרנ”ת המשיל זאת לפעולת השעון. שהשעון לא יפעל אלא אם כן יהיו לו שני קפיצים שאחד מושך ימינה ואחד מושך שמאלה .

לאן נעלמה האישה
כשאדם נולד, הוא נולד ישר לגן עדן. כי הגן עדן מתחיל כבר בעולם הזה (ליקוטי מוהר"ן ח"א כ"ב). כמו שמגלה לנו התורה ואומרת: (בראשית ב): 'וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים... ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר... ויקח ה' אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה'. וכל זאת מטובו של הבורא יתברך, שלא ברא עולמו אלא כדי להיטיב לבריותיו. (שער הכללים לאריז"ל). ומתארת התורה את מקומו של גן עדן בין הנהרות פישון, גיחון, חידקל ונהר פרת, שכל הנהרות האלה נמצאים על כדור הארץ. ושם בגן עדן, מתארת התורה, יש כל מיני מראות נפלאים, וצבעים יפים המרנינים את הלב. שמים כחולים ממעל, ירח וכוכבים, כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל בטעמים שונים ומגוונים, ריחות נעימים המשיבים את הנפש, מים לשתות ואויר לנשום, רגלים לילך בהם, וידיים להשתמש בהם, עיניים לראות וכו' וכו', מגוון עצום של בעלי חיים, נגינת הציפורים ברקע ועוד ועוד אין סוף הנאות נפלאות.
בעיה אחת רצינית הייתה לאדם הראשון, והיא גם הבעיה של כל תינוק שנולד בעולם. לאדם לא היה ערך לכל הטוב שקבל, כי עדיין אינו מכיר את המושג רע, אינו מכיר את החיסרון. אינו יודע מה זה לחיות בלי ידיים ורגלים, ובלי מזון ובלי מים וכו' וכו' בלי כל מה שנברא בשבילו וניתן לו מיד בלידתו. לכן למרות כל הגן עדן שקבל לא היה מאושר האדם. מגלה לנו התורה שאדם וחווה נבראו תאומי סיאם מחוברים גב אל גב (ברכות ס"א). כלומר הוא קבל כבר את אשתו צמודה אליו וחלק ממנו, ורק בגלל שהיא כל כך קרובה אליו וצמודה אליו וחלק ממנו לא היה לו ערך ויחס לאשתו, עד שהתחיל להתלונן ולצעוק להקב"ה: למה לכולם יש בן זוג ורק לי אין. זה הוא אמר כאשר ראה איך בעלי החיים שסביבו מזדווגים. ומיד לאחר הנסירה, שהפריד הקב"ה את חווה מהאדם אמר האדם בהפתעה: "זו עצם מעצמי ובשר מבשרי, (רק) ל(אחת) (כ)זאת יקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת" (בראשית ב). פתאום הוא קלט שבעצם כל הזמן אשתו עמו ורק הוא זה שלא הבחין בה. הבעיה הזו של חוסר ערך לכל הגן עדן שיש לנו קיימת בכל מערכת החיים שלנו, והיא זו שהופכת את הגן עדן לגיהינום.
הקב"ה פתר לאדם את הבעיה של חוסר ערך לבריאה שניתנה לו בחינם וללא מאמץ, בזה שהתחיל להטיל עליו איסורים. הראשון היה "מכל עץ הגן אכול תאכל..." רק דבר אחד יהיה אסור לך ויהיה נמנע ממך - עץ הדעת, והאיסור הזה הוא זה שייתן לך להעריך את מה שקיבלת, כי תבין שיש אפשרות שיומנעו ממך דברים. כי תזכור כמו שעץ הדעת נמנע ממך, כך אפשר למנוע ממך את כל שאר הטוב שקבלת ב מתנת חינם ואפילו את האוויר לנשימה אפשר למנוע ממך.
אומר רבי נחמן מברסלב: שהמניעה מגדילה את החשק, לכן התעוררה באדם התשוקה הגדולה למה שמנעו ממנו והוא התפתה לתחושה הזו ואכל מעץ הדעת, ובזה איבד את כל הטעם הטוב של גן העדן, כי לא נותר לו שום דבר אסור. אע"פ שלמעשה כל שאר עצי התאנה שהיו בגן טעמם היה שווה לאותו עץ שהיה אסור עליו באכילה, הלך אדם לאכול דווקא מהעץ האסור, כי עצם האיסור הוא זה שנתן טעם מיוחד בעץ. כי כשהכול מותר שום דבר לא טעים באמת. ובזה איבד את טעם החיים, כי סולק מהגן כדי שלא יאכל מעץ החיים.
דבר זה הולך בכל פרט בחיינו, ובמיוחד בין בני הזוג. ההרגל והחופש והקלות שבה מושגת האישה הוא זה שממאיס אותה על בעלה. ואז מתחילות האכזבות והחיפושים אחר הטעם הטוב שנעלם ואולי נמצא במקום אחר, ובאמת הטוב מונח אצל כל אחד ואחד, ממש בהישג יד, מול העיניים. אך הוא נעלם כי ערכו נפל. ורק ח"ו אחר הגירושים או כשנפטר אחד מבני הזוג מתחילים לעלות לזיכרון החוויות הנפלאות שהיו להם יחד ומתחילים להצטער על כל הטוב שאבד.

הכול מותר
אם נעקוב אחרי האיסורים של התורה ושל חכמי התורה, נבחין שבעצם הכול אסור. כי ההלכות חולשות על כל חלקי החיים. מרגע שאדם פותח את עיניו ליום חדש ועד אשר הוא סוגרם לנצח ¬ הלכות בחיי אישות , הלכות בענייני אכילה, הלכות שבת וחגים , הלכות בין אדם לחברו, בין אדם למקום וכו‘ וכו‘. ואפילו על איזה רגל נועלים קודם את הנעליים. ודבר זה מפליא את העולם, איך יתכן דבר כזה שקבוצה מסוימת של אנשים יכולה להיות 'טיפשה' עד כדי כך, שבכל עניין בחיים יש אצלם הגבלות ואיסורים והם ממשיכים לחיות עם זה ולא זורקים מעליהם את הכול. אבל כשנדקדק בפרטים נראה שבעצם הכול מותר. כי כל דבר יש בו אסור ומותר בעת ובעונה אחת. ולא כמו הכמרים למשל שנגנזים במערות והאישה אסורה עליהם לגמרי. ביהדות הכול מותר רק בהגבלה מסוימת ¬ האישה מותרת בתנאים אלה ואלה. האכילה מותרת בתנאים האלה. הטיול והשחוק וכל שאר הנאות החיים מותרות בתנאים מסוימים, שהם למעשה עושים את ההנאה של הדבר, כי בלי זה ריבוי האור גורם לחושך מוחלט. כי כששופכים הרבה נפט על הנר הוא יכבה ולא יבער. והנה התורה מגלה לנו שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל (ירושלמי קידושין), משום שנפשו הסתגפה בחינם בהתאוותה אל הדבר (עיין פני משה שם). וכן התורה קובעת שאם אדם החליט להיות נזיר לתקופה מסוימת שאז הוא אסור בשתיית יין. אחר שפגה תקופת נזירותו הוא חייב להביא קורבן כמו החוטא, משום שציער את עצמו מן היין (נזיר יט). כלומר התורה דואגת ממש כל הזמן רק לטובת האדם - כי מֿטבע הטוב להטיב - והשם יתברך הוא טוב עד אין סוף, וברא את העולם כדי להטיב לבריותיו (ריש שער הכללים לאריז"ל כת"י מתורות רביז"ל מסילת ישרים לרמח"ל). ולפי האמור לעיל, אנו ¬ אם שכל לנו ¬ צריכים לקיים בשמחה ובאהבה רבה את מצוות התורה ולא להתחיל לחקור למה זה אסור ולמה זה וכו‘, מה איכפת לנו למה, פשוט זה טוב לנו שיש איסורים בעולם. אבל יבואו אוהבי החזיר למשל, ויאמרו בסדר אבל למה לדפוק אותנו למה שאנו נסתגף ולא אוכלי הפרה. אומרים חז"ל: אסר לנו השם יתברך לאכול דם התיר לנו את הכבד שהוא מלא דם. אסר לנו את החזיר - התיר לנו את השיבוטא (דג בטעם חזיר). אסר אשת איש ¬ התיר להינשא לגרושה בחיי בעלה (ששתיהן נותנות אותו טעם דמיוני לגבר ¬ שמעלות לו את ה ‘אגו‘ כאילו הוא שווה יותר מבעלה ולכן היא איתו). אסר לנו בשר בחלב - התיר לנו שיפודים של עטיני בהמה שהן ממש בשר בחלב (חולין קט). אין אסור ¬ הכול מותר בהגבלה, שהיא בעצם הטעם הטוב של הבריאה. ואפשר להסמיך דברים אלו למה שאמר האריז"ל אם היה הכול אין סוף (בלי הגבלה) לא היה מקום לבריאה, לכן צמצם וכו‘ (עיין תחילת ע"ח).

עיקר האושר
עיקר המקום שבו נבנה האושר של האדם זה בביתו עם אשתו. לכן כשהזוג נמצאים במצב של רצוא ושוב, יש ואין, במיוחד בזמן שהאישה באופן טבעי וביולוגי רוצה להתרחק, אז נבנה הבית לתפארת וערכה עולה מעלה מעלה. כי כל מה שקשה יותר להשיג משהו מסוים כך הוא בעל ערך גדול יותר. ורק בצורה כזו נבחין במתנה הטובה שקבלנו ¬ אישה. ואם לא כך אנו מתחילים להיות כמו הצמא ששותה מים מלוחים מהים לרוות צימאונו ונהיה יותר צמא, ורץ לחוף אחר או לפינה אחרת ושותה שוב מימי אותו הים ושוב צמא וכו‘. כי זו טעות אופטית בלבד, לדמיין שהיא יותר טובה מאשתי, כי לבסוף תישאר צמא. וזה מה שבא ללמד אותנו שלמה המלך - שהיה בעל ניסיון גדול, כי היה נשוי לאלף נשים, שכל אחת מהן הייתה שונה מהאחרת מבחינת ארץ המוצא, מבחינת היופי והחן המיוחד, בנות שרים ובנות מלכים שאסף מכל קצות תבל. ולבסוף הגיע למסקנה ואמר: אחת מאלף לא מצאתי! כלומר, מכל הנשים שלקחתי לא מצאתי אחת שתהיה שונה מהאחרות, כי כולן שוות. ולכן ראה בני חיים עם אישה אשר אהבת. יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך (עיין יבמות ס), איילת אהבים וייעלת חן דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד. ולמה תשגה בני בזרה, תחבק חיק נוכריה (משלי ה‘)