מאמרים וראיונות

"ויהי, ביום השמיני, קרא משה, לאהרן ולבניו--ולזקני, ישראל"

מדובר ביום השמיני להקמת המשכן.
במערכת הזמן יש רק שבעה ימים שנבראו כימי בראשית
"היום השמיני" – היום שבו נחנך המשכן הינו "מעל הזמן",
כמו ברית המילה –אף היא נערכה ביום השמיני.
כמו המקדש – כך גם היהודי, הוא מחוץ למערכת הזמן.
יש בקיום היהודי תופעות על-זמניות,
בקשת הרפואה היא השמינית בין בקשות התפילה.
למה שמינית
המספר שבע מבטא את שלימות הטבע, והמספר שמונה
הוא דרגה אחת מעל הטבע, דרגה הנמשכת מן האינסוף הרוחני.
חולי הגוף והנפש הינם קלקול וחוסר איזון בעולם הטבע.
לכן מקומה של ברכת הרפואה הוא בבקשה השמינית,שהיא מעל לטבע.
שמונה אותיות נשמה.
שמונה מעל המספר שבע המסמל את השובע הגשמי.
גם יום "שמיני עצרת" – הוא יום "שמחת תורה".
לרמז שתורת ישראל היא למעלה מן הזמן, נצחית.

מה קרה באותו היום
משה ממנה את אהרון ובניו לכהן במשכן.
משה מקדש את המשכן ,נדב ואביהוא בני אהרון מתים.

" ויקחו בני-אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו, ויתנו בהן אש, וישימו עליה, קטרת; ויקריבו לפני ה', אש זרה--אשר לא צוה, אתם. ותצא אש מלפני ה', ותאכל אותם; וימתו, לפני ה'. ויאמר משה אל-אהרן, הוא אשר-דבר ה' לאמר בקרבי אקדש, ועל-פני כל-העם, אכבד; וידם, אהרן" (ויקרא י', א'-ג')

הנצי"ב, בפירושו 'העמק דבר':
"בשביל תגבורת התשוקה להשיג אהבת ה' מצאו את לבבם לעשות מה שלא נצטוו".
מעשיהם היו מודרכים מתוך הספונטאניות והתלהבות היתר.
כשאנו מברכים: "אשר קידשנו במצוותיו וציונו" – אנו מתייחסים לציווי.
וכדברי חז"ל :"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"
ר' רפאל שמשון הירש מרחיב את הדיבור בנושא זה:
"כוהן בישראל... אינו אלא חלק של כלל ישראל ורק בתוך הכלל ולמען הכלל ניתנה לו עמדתו בפני אלוהיו"
הנועם אלימלך, מבאר:"שכוונת נדב ואביהוא היה לטובה מאד...
שהאדם מקרב עצמו אל אור שכינתו ובוער בקרבו האור הגדול כאש בוערת".
האש האידיאליסטית הזאת היא "אש מן השמים". אך יש "אש אחר,
חשק ותענוג גשמי ולבו בוער לדבר ההוא"... זאת "אש מן ההדיוט". אם האדם מכניס אש מן ההדיוט לתוך האש שמן השמים, הוא עלול לפגום.
מסוכנת הרוח כשהיא נוטה להתעלם מן הכללים המגבילים שהציב לה הבורא.לעתים רק קו דק מפריד בין הקדוש לבין הטמא, בין ציות לבין מרי.
נדב ואביהוא לקחו את אש גאותם שממנה יחסם המתנשא.
הרגישו מיוחסים כלפי נשים שרצו להתחתן עימם (ויקר"ר, כ י).
הכתוב אומר "אש זרה"
ראשי תיבות :
א’- אישה, לא היה להם.
ש’- שתויי יין.
ז’- זרע לא היה להם.
ר’- רחיצת ידיים ורגלים לא רחצו.
ה’- הורו הוראה לפני רבם.

על שלא לקחו נשים כתוב:
".. כל התיקון של האדם היא אישה שנאמר:עזר כנגדו
אומר רש"י בגמרא, עוזרת לו וסותרת את דבריו.
אמר רבי נחמן מברסלב אישה זה כמו מראה
איך שאתה ניראה ככה היא תתנהג אליך
אמרו חז"ל "כל מי שאין לו אישה אינו אדם" (יבמות סג.)
כי ע"פ הזוהר הוא "פלג גופא" כלומר חסרה לו אבר הכי חיוני לו,
ואין לו צורת "אדם".
"כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום" (יבמות סב)

יש חובה להביא אש ,אבל רק לאחר שירדה מן השמים,האש של מעלה.
נדב ואביהוא הקריבו אש של מטה (אש ההתלהבות הרגשית שנבעה מתוך ישותם )
לפני שירדה האש העליונה מן השמים.(ההתלהבות מן המצווה)
וזוהי "אש זרה",שלא נצטוו,כי כהנים הם משרתי ה' והאש שמלמעלה היא קודם כל.
חטאם של נדב ואביהוא בהערכה עצמית מופרזת,הם רצו עוד..
עוד אהבה, עוד התעלות, עוד יצירתיות,במקום שהיו צריכים להיות פסיביים
וכך אמרו בירושלמי,
"אין גדולה בפלטין של מלך".
ונכתב בחובת הלבבות (שער הכניעה פ"ו):
ישליך את ההתהדרות, וההתנשאות וההצטיינות בעת מעשיו לה' יתרומם וכו'
ועל אהרון נאמר על אף רום מעלתו,
"והרים את הדשן" –שהיה אהרן מחויב להוציא את האפר בכל יום תמיד,
שתסולק הגאווה ממנו.

" דרש דרש משה"
מלים אלה הן בדיוק באמצע החומש;
המלה "דרוש" מסיימת את חציו הראשון של החומש,
והמלה "דרש" מתחילה את חציו השני.
חז"ל אומרים ש"דרוש" פירושו ללמד.
המלה השנייה, "דרש", משמעותה "לתת דוגמה אישית".

"כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע ...". (ויקרא יא, מב)
האות וו' של גחון היא האות האמצעית של התורה
אות וו' כותב התיקו"ז (תיקון ס"ט קי"ח)
שהיא אות אמת שנתן ה' לקין שבזכות אות זה לא נגעו בו החיות.

דרש האדמו"ר מגור
"ואות וו' דגחון חציין של אותיות ספר תורה"
וכך אמר:
אדם מישראל שכבר למד חצי תורה,
הרי הוא עלול להחזיק טובה לעצמו, לטפוח בכרסו ולומר,
"שישו בני מעי, כי למדתי תורה הרבה"
והרי אמרו חז"ל (אבות פ"ב ח)
"אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת".
אומרים לו, שיהיה שפל רוח לבל יטפח כרסו, אלא ילך על גחון.

"וידם אהרן"
דרך מותם של נדב ואביהוא אהרן מבין את המסר
התבטלות טוטאלית לקב"ה ולציווייו.והוא שותק.
ערך השתיקה גדול לפעמים מערך הדיבור. יש שתיקה בונה, המביאה לידי רוח הקודש,לעומת הדיבור המפריע ומצמצם.
עת לדבר ועת לחשות. "לכן, המשכיל בעת ההיא--ידם:" (עמוס ה, יג)
ואז יבוא הדיבור ממקור עליון.
וידום אהרן.
וי - (צער).ואז- דום.דממה. שממנה ההקשבה הפנימית.
שתיקתו של אהרון, אינה שתיקה של אין ברירה ,או כניעה, זו שתיקה של הבנה וקבלה. אומנתו של האדם בעולם הזה ,שישים עצמו כאילם.
אהרן מבין שאין לבוא בקושיות ובתלונות כלפי ריבונו של עולם.
ושכל דבר ודבר שהקב"ה עושה הוא לטובת האדם.
אומר רשי: "קיבל שכר על שתיקתו"
ומה שכרו
שנתייחד עימו הדיבור.
שנאמר:"'וידבר ה' אל אהרן'."