מאמרים וראיונות

"ויאמר ה' אל-משה, אמר אל-הכהנים בני אהרן; ואמרת אלהם, לנפש לא-יטמא בעמיו "(ויקרא כא א)

'ויאמר', 'אמר', 'ואמרת'.בפרשת אמר עניין אמירה וחשיבותה.
מהי אמירה,מה אומרים ואיך אומרים.
אמירה אינה דיבור .אמרו חזל שכל לשון דיבור הוא במידת הדין
בדיבור יש הצורך להידבר עם משהו
אמירה היא לשון רכה במידת הרחמים
בזוהר הקדוש מבואר:
"אמור אל הכהנים" - ר' יצחק אמר: אמור אל הכהנים בלחישו
בלחש.
כמו שכל עבודות הכוהנים הם בלחש, כך אמירה שלהם בלחש.

הקב"ה פונה אל משה בלשון רכה- אמירה,וגם מורה לו לפנות באותה צורה אל אהרן ואל בניו.האמירה היא ההוראה.
אמירה היא אמת.
"להשיב אמרים אמת, לשלחיך". (משלי כב כא)

איך מדברים
אומר המדרש שצריך לדבר בלשון נקייה -"אמרות טהורות "
"אמרות ה', אמרות טהרות" (תהלים יג ז)
העולם נברא בעשרה מאמרות
הקב"ה אומר והאמירה היא המשכה רוחנית שהופכת לגשמית
"ויהי אור" ויש אור!
הקב"ה לא הוציא דבר מגונה מפיו,שנאמר:
"מן-הבהמה, הטהורה, ומן-הבהמה, אשר איננה טהרה" (בראשית ז', ח) .
לא אמר מן הבהמה הטמאה.
מסביר המדרש שלפעמים יש להגיד דברים שאינם נעימים
ובכל זאת יש להגיד אותם בטוב טעם.
הלשון יכולה ליצור מציאות של חיים או מוות
כמו שנאמר במשלי "החיים והמוות ביד הלשון"...
מילים יכולות לפגוע ויכולות לשנות מציאות ולתת חיים.

"אמור אל הכהנים", מצווה ה' על משה
אל הכהנים, שהם אנשי שלום,שהשלום- כלי אוחז ברכה.
"אמור" – לשון אמיר, כמו אמיר העץ, צמרת העץ,
אמור-לשון מורמת. אמור- רום א',לרומם את אלופו של עולם.
על ידי אמירה שהיא תקשורת מתוך אהבה,אפשר להגביה ולהגדיל את האדם
שירגיש ויפעל ממקום של בטחון
נאמר בזוהר הקדוש כפי שאדם נענש על לשון הרע שהוציא מפיו,
באותה מידה הוא נענש על דיבור טוב , שהיה יכול להוציא מפיו ולא הוציא.
תלמידי רבי עקיבא "לא נהגו כבוד זה לזה" ומתו במגיפה
לכבד – לתת למישהו כובד, ערך.על ידי אמירה ודיבור טוב
ולקלל – להפוך מישהו לקל, לחסר משקל וערך ולהתעלם ממנו.

פרשת אמור מופיע בדרך כלל בספירת העומר ,
" וספרתם לכם, ממחרת השבת, מיום הביאכם, את-עמר התנופה:
שבע שבתות, תמימת תהיינה"
ספירה לשון ספיר שמאיר וספירה לשון ספר-גבול.
כל ימי הספירה נועדו לחינוך עצמי ותיקון מידות,
ספירה כמו להסתפר ולגלות את הפנים תחת השיער
על ידי ספירת העומר מגלים את הפנימיות המתוקנת מדינים
לקראת קבלת התורה בשבועות.

ימי העומר ידועים כימי דין מאז דין המגיפה שפגעה בתלמידים
הגר"א מסביר שחוסר הכבוד נבע מעין הרע
ומספר על רב שהלך לבית קברות ואמר:
"על כל מאה אנשים שמתו, תשעים ותשעה מתו מעין הרע".
ותלמידיו של רבי עקיבא מתו מ 'עין הרע' שלהם שפגעה בהם
הם לא יכלו לראות את הטוב אצל האחר ונענשו.

בפרשת אמר אמירה לכהנים שמידתם- שלום
ולעומתם דיבור מיותר - "שלומית".(שלום שהופך לגנאי)
בסוף הפרשה סיפור ה"מקלל"- שבא מתוך דיבור שאינו אמירה (שלומית בת דברי אימו)
מה שמביא בסופו של דבר לחילול השם.
"ויקב בן-האשה הישראלית את-השם, ויקלל.."
"ויקב"- עשית נקב, חלל ומקום פנוי מנוכחות ה' כביכול,

" ויצא, בן-אשה ישראלית, והוא בן-איש מצרי, בתוך בני ישראל; וינצו, במחנה, בן הישראלית, ואיש הישראלי. ויקב בן-האשה הישראלית את-השם, ויקלל, ויביאו אתו, אל-משה; ושם אמו שלמית בת-דברי, למטה-דן. (ויק' כד, י-יא).

התורה רומזת שהמקלל פגום מעצם היותו בן "איש מצרי"- שהיה מחפש צרות
אמו שלמית,,שם הרומז על שלום
אך שלמית לא ידעה לשים גבולות לשלום (שלמית בת-דברי-מדברת עם כולם..)
פגמה בצניעות נתנה שלום למצרי וביתה הפך לבית מריבה ("וינצו במחנה")
רש"י ויקרא פרק כד- שלמית - דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל:
בת דברי - דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה: ובמדרש מובא שקדמה שלום לאותו מצרי ולכן חמד אותה לו.
זהו שלום שמביא מריבה, שמביא זרים לתוך גבולו.

"ויצא בן אשה ישראלית':
מהיכן יצא
רבי לוי אומר: "מעולמו יצא",מדעתו יצא שבעת מריבה אדם מתמלא בכעס ומאבד שליטה.המקלל איבד שליטה וקילל את ה' והתורה מצווה לרגום אותו באבנים.
התורה דורשת ריסון יצרים.'איזה הוא גיבור הכובש את יצרו'
הבעש"ט היה נוהג לומר שרוב המשוגעים השתגעו מחמת ה"גאווה",
וה"כעס" בגימטרייה עולה עשר פעמים "גאווה",
איבוד שליטה הוא חולשה וממנה,דינים.
(שלמית בת-דברי, למטה-דן...-למטה דן-ירידה למטה ודינים)
ואילו אמירה טובה היא כולה חסדים.