מאמרים וראיונות

"וידבר ה', אל-משה ואל-אהרן לאמר. זאת חקת התורה, אשר-צוה ה' לאמר: דבר אל-בני ישראל, ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין-בה מום, אשר לא-עלה עליה, על".

כל מצוות התורה-גזירות מלך והאדם חייב לקיים כלן, ולא יהיה כקרח ועדתו שלא נראו להם טעמי המצוות. קורח חקר ונשאר קרח.
מצות הפרה האדומה היא מן הסתומות שבתורה והיא הסמל לחוקה בתורה – מצווה בלא טעם .ואמרו חז"ל בבמדבר רבה יט: אמר שלמה: על כל אלה עמדתי,
ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי
"אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני" (קהלת ז,כג)
אמר שלמה המלך: "אחכמה". הטעם אינו בחכמה ולכן לא הבין.

נאמר במדרש אגדה: למה ציוה הקדוש ברוך הוא להביא פרה אדומה
לכפר על מעשה העגל.
"אדומה"- לפי שהעגל היה אדום.
"תמימה"- לפי שלא הלכו עם הבורא בתמימות,לכן תהיה תמימה
מה היה חטא העגל עבודה זרה והתנתקות מבורא עולם.עבדו את העגל כאילו הוא מקור הכוח.אך העגל לא יכול להיות מקור הכוח, כי מקורו מן הפרה.
התורה אומרת לשרוף את הפרה ולהפוך אותה לאפר, כי גם הפרה אינה מקור בפני עצמו וגם לה יש מקור עליון ממנה, שבראה.
חטא העגל גרם לעיכוב בקבלת הלוחות,ישראל יכלו להתרומם למדרגה שבה אין מוות.
"אני אמרתי בני עליון כולכם, אכן כאדם תמותון".
חטא העגל גרם למיתה ועניינה של הפרה האדומה הוא לטהר מהמיתה.
האדום הוא צבע היצר, המיניות, הכוח והמוות.
הפרה מתקנת את העולם ומחזירה אותו למדרגה העליונה שבה היה לפני חטאו של אדם הראשון,המדרגה אליה העולם שואף.

אומר רבי נחמן מברסלב, שפרה אדומה הייתה מטהרת במקדש מטומאת מת, ואין באפשרותנו להקריב פרים בימנו וכדי לצאת מטומאה לטהרה יש לצאת מהשכל לאמונה דרך התפילה לה' מתוך ליבנו, "ונשלמה פרים שפתינו" - זו תפילה, שיוצאת מהשפתיים.
ובמדרש : "ונשלמה פרים שפתינו -- אמרו ישראל:רבש"ע בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים קרבן ומתכפר. ועכשיו אין בידינו אלא תפילה". (במד"ר יח',יז')
הרב קוק מדגיש שמטרת התפילה לרומם ולהשלים את מידות האדם: "על כן צריך שיבין כל מתפלל שהתפילה היא חוק נפלא שחקק הקב"ה בעולמו להשלמת יצוריו בכל דרכי השלמות, לתכלית השלמתם המוסרית ביחוד הנצמחת ממנה"

בפרשה, במקום לעשות כפי שהקב"ה לימדו,משה הכה בסלע פעמיים.
לפי חז"ל, הקב"ה אמר: כבודי וגדולתי הם בלימוד שאני מלמד, לא במכות,ומשה ואהרן שהשתמשו בכוח,פגעו בכבוד ה'.משה נמצא בלתי ראוי להביא את בני ישראל אל הארץ המובטחת.יהדות היא רוח,לא כוח.
"לא בחיל, ולא בכח--כי אם-ברוחי" (זכריה ד:ו).

"-שמשה לקח המטה,שהוא "הטבע"- ונלחם ב"טבע"- הוא הסלע.ואילו שם שמים
מתקדש ע"י אמונה טוטאלית בדיבור עצמו.הדיבור, הוא עליונות הרוח שבאדם.
כי בהלקאה יש יראת עונש ודרך הדיבור יש את יראת ה'.
"לשוא הכיתי את-בניכם, מוסר לא לקחו",(ירמיהו ב ל').
אומר הקב"ה זה לא עוזר..

המעשה ב"נחש הנחושת".

"ותקצר נפש-העם, בדרך. וידבר העם, באלהים ובמשה, למה העליתנו ממצרים, למות במדבר: כי אין לחם, ואין מים, ונפשנו קצה, בלחם הקלקל"
התגובה היתה:
"וישלח ה' בעם, את הנחשים השרפים, וינשכו, את-העם; וימת עם-רב, מישראל"
רש"י מסביר שהעם "קראוהו קלוקל".
לא באמת צמאים ורעבים,אלא שנמאס להם והחלו להוציא דיבה: "אין לחם ואין מים".
רש"י מסביר את התגובה האלוהית כך: "יבוא נחש שלקה על הוצאת דיבה ויפרע ממוציאי דיבה". ואכן: "וימת עם רב מישראל",על ידי הנחשים השרפים,"ששורפים את האדם בארס שיניהם". .כנגד בנ"י שאינם מסתפקים,נשלחים הנחשים השרפים.
על הנחש הוטלה הקללה שאפר יהיה מזונו כל ימי חייו ואכן מזונו מצוי לפניו תמיד כדי שלא יבקש דבר מאת הקב"ה. למרות שיש לו מספיק אוכל , הוא נושך והורג.
הנחש כבני ישראל אינו מסתפק במה שניתן לו וישראל נענשים במידה כנגד מידה.

"ויבא העם אל-משה ויאמרו חטאנו, כי-דברנו בה' ובך--התפלל אל-ה',
ויסר מעלינו את-הנחש; ויתפלל משה, בעד העם".

משה עשה נחש מנחושת כדי להסיר את המוות והחולי ושם אותו על נס.
"ויעש משה נחש נחשת, וישמהו על-הנס; והיה, אם-נשך הנחש את-איש-
-והביט אל-נחש הנחשת, וחי." הנשוכים נושאים את עיניהם מעלה אל גורם מחלתם, ומחלימים. נחש הנחושת היה האמצעי להעלות את האנרגיה הפנימית של הנשוכים ולגרום להם להאמין שאם יתחברו אל אותו הכוח,הם ירפאו.
כמו בסיפור מלחמת עמלק, (שמות י"ז). המשנה כורכת את שני האירועים הללו ואומרת: "ויהיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו גבר עמלק".
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה
אלא לומר לך:"כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים,היו מתגברין ואם לאו – היו נופלין.
"אז ישיר ישראל, את-השירה הזאת: עלי באר, ענו-לה. באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם, במחקק, במשענתם; וממדבר, מתנה..."
וטעם וממדבר, מתנה... - כדברי אונקלוס, והוא לשון קצר יבוא בשירות,
יאמר כי מן המדבר אשר הוא ארץ צייה וצימאון המתנה הזאת לנו..