מאמרים וראיונות

שלמה בונה בית בהר המוריה. אותו הר שמוכר לנו עוד מסיפור העקידה. מקום מיוחד ללא ספק מקום שנבחר בסיבות מיוחדות. אברהם כינה את מקום העקידה בשם "ה' יִרְאה - אשר ייאמר היום: בהר ה' יֵרָאה. כלומר, שורש המילה "מוריה" הוא מלשון השורש ר.א.ה., "ראייה". או מלשון י.ר.ה., "הוראה" שהיא ציווי או לימוד. מכל מקום, יש דמיון בצליל ובצלצול בין הפועל 'ראה' לשם "מוריה".
דוד המלך אבי שלמה קנה את שטח הר הבית ממלך ירושלים היבוסי עם מטבעות זהב שנלקחו מכל שתים עשרה השבטים ושם הקים שלמה המלך את בית המקדש. בית המקדש השני הוקם באותו מקום. השימוש בשם "הר המוריה" פסק בימי בית שני, ומאז מקובל לכנות את המקום בשם "הר הבית".
לפי המסורת היהודית, הר המוריה הוא מקום "אבן השְׁתִיָיה", כלומר, אבן התַשְׁתִית, מרכז העולם.
הר המוריה ("הר הבית") הוא המקום המקודש ביותר, וקדושתו לא פקעה גם אחר חורבן בית המקדש מתוך אחדות נוכל לחדש את עבודת הקרבנות בהר המוריה.

התורה מציינת מספר פעמים את חשיבותו של "המקום אשר יבחר ה' " (דברים, פרשת ראה).
" המקום " – בה"א הידיעה, אך מבלי לנקוב בשמו המפורש של המקום.
ומסורת ביד הכול שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק; והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה; והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל; ובו הקריב אדם הראשון הקרבן כשנברא, ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם – ממקום כפרתו נברא.

א. מראשית הבריאה עד האבות
אדם הראשון: אפרו של האדם הראשון נלקח ממקום המזבח, ומשם הוא נברא המקום שבו שהה האדם הראשון עד לחטאו – גן עדן – דומה בצורתו ובאופיו למקדש. האדם צווה שם: "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו) – שמירת המקדש ועבודת הקרבנות. יש בגן כרובים, וקול השם מתהלך בו. כשהאדם נשלח מגן עדן הוא הולך לעבוד את האדמה בהר המוריה שמשם נברא.
קין והבל: האדם הראשון ומשפחתו התגוררו, כנראה, בהר המוריה. "וכשהגיע ליל יום טוב של פסח, אמר אדם לבניו: בליל זה עתידין ישראל להקריב קרבנות פסחיהם, הקריבו גם אתם לפני בוראכם. הביא קין מותר מאכלי קליות וזרע פשתן והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, כבשים שלא נגזו לצמר". פרץ הוויכוח הגדול ביניהם לגבי השאלה: בחלקו של מי ייבנה בית המקדש. קין הרוצח גורש אף הוא, ויצא מלפני ה' (בראשית ד, טז). אין הוא רשאי לשבת במקום אשר לפני השם.
נח: נח בנה תיבה מארזים, כדוגמת בניין הבית הראשון (מלכים-א ו, י) וכדוגמת בניין הבית השני (עזרא ג, ז). הוא בנה בו שלושה מדורים, כדוגמת בית המקדש המחולק לשלושה תחומים: עזרת נשים, עזרת ישראל ועזרת כהנים; או, בחלוקה אחרת: חצר, קודש, וקודש הקודשים. כשיצא נח מהתיבה, הוא לבש בגדי כהן גדול. "ויבן נח מזבח לה' " (בראשית ח, כ) בירושלים, עליו העלה עולות במזבח של האדם הראשון.

ב. תקופת האבות
אברהם: אברהם עבר לאורכה של ארץ ישראל ולרוחבה, חנה ובנה מזבחות במקומות שונים. הפעם היחידה שירושלים מוזכרת בהקשר לסיפורי אברהם היא דווקא ע"י מלך גוי, מלכהּ של ירושלים, מלכי צדק מלך שלם. אברהם יוצא מחברון להציל את לוט שנשבה בדמשק, ואת הברכה על הצלחתו במלחמתו נגד ארבעת המלכים הוא מקבל ממלכהּ של ירושלים. שעה שהוא מצֻווה לעקוד את יצחק בנו שם, "על אחד ההרים אשר אֹמַר אליך... – וילך אל המקום אשר אמר לו האלוקים" (בראשית כב, ב–ג). אברהם רואה "את המקום מרחוק": ראה ענן קשור על ההר. כאן, במעמד העקידה, התברר בפעם הראשונה מיקומו הגיאוגרפי המדוייק של מקום השכינה: בהר המוריה, או כפי שזה מופיע אצל שלמה: "ארץ המוריה" (דברי הימים ב ג, א). אלו הם שני המקומות היחידים במקרא שבו מופיע המיקום הגיאוגרפי של בית המקדש. שניהם – אברהם ושלמה – נקראו בשם המיוחד ידיד: "יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד זה שלמה, שנאמר "ויקרא את שמו ידידיה" (שמואל-ב יב, כה); "בן ידיד" – זה אברהם, שנאמר: "מה לידידי בביתי" (ירמיהו יא, טו); "ויבנה ידיד" זהו – בית המקדש, שנאמר: "מה ידידות משכנותיך" (תהילים פד, ב).
אברהם, כעברי הראשון, צֻווה ועשה פעולה שיש בה השראת שכינה: "אשר יֵאמר היום: בהר ה' יֵראה" (בראשית כב, יד). במעשה זה ניתנה הבטחה לקיום האומה לנצח (שם יד–יח). שלמה השלים ובנה את בית המקדש הראשון הקבוע לאומה כולה. אדם, קין והבל, ונח חיו בתקופת אלפיים שנות התוהו, לפני הקריאה לאברהם לעשותו "גוי גדול" – דהיינו: עם ישראל. אברהם נחשב אבי האומה, ואצלו התחיל תהליך היווצרות עם ישראל – תהליך שנמשך עד לרגע השיא, בבניין הבית הראשון בימי שלמה.
מאברהם ועד שלמה חל עיכוב וריחוק, ואין איזכור נוסף להר המוריה. יתכן שדבר זה נגרם משבועתו של אברהם לאבימלך והבטחת עיר היבוסי לפלשתים, הבטחה שחייבה גם את נכדיו וניניו של אברהם יצחק: יצחק נולד כאשר הוריו, אברהם ושרה, נמצאו "בין קדש ובין שור... בגרר" (בראשית כ, א). משם עברה המשפחה לחברון; בנסיון העקידה הלכו אברהם ויצחק לירושלים, וחזרו לבאר שבע (שם כב, יט).
יצחק הוא היחידי מבין האבות שלא עזב את הארץ, וכל מקומות מגוריו בארץ הם בדרום, בנגב: בבאר לחי רואי (בראשית כה, יא), בגרר (שם כו, ו, יז) ובבאר שבע (שם כג). שלא כאביו, לא עבר יצחק בארץ לאורכה ולרוחבה, ונשאר במקומו בנגב, "והוא יושב בארץ הנגב" (שם כד, סב).
כשתיקן יצחק תפילת המנחה, כאשר יצא "לשוח בשדה לפנות ערב" (שם סג), הוא הגיע לירושלים, לאותו ההר שהיה בו עם אברהם אביו, אלא שיצחק קרא לו "שדה". וכשהיה צריך להתפלל על עקרותה של רבקה, הלך להיעתר לה' בהר המוריה.
יעקב ובניו: יעקב נולד כאשר התגוררו הוריו, יצחק ורבקה, בבאר לחי רואי (בראשית כה, כו). משם עברו לבאר שבע (שם כו, כג). בדרכו מבאר שבע צפונה לחרן, נאמר עליו: "ויפגע במקום" (שם כח, יא) – לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא ברמז בלבד: במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה, שעליו נאמר: "וירא את המקום מרחוק". . שם תיקן יעקב תפילת ערבית. "ויקח מאבני המקום" (שם) – מאבני המזבח שעליו נעקד אביו. במראה החלום ראה יעקב "סֻלם מֻצב ארצה, וראשו מגיעה השמימה" (שם יב): הסולם עמד בבאר שבע, ראשו בבית אל, ואמצע שיפועו הגיע כנגד בית המקדש. שם קיבל יעקב את ברכת הזרע והארץ ואת הבטחת השמירה מפני הצפוי לו. משם הלך לחרן, שהה בה מספר שנים, ובדרכו חזרה עם נשיו וילדיו הוא עבר בגלעד (שם לא, כח), במעבר יבוק ובפנואל (לב, לב), בסוכות ובשכם (לג, יז–יח). משכם ירד דרומה: "קום עלה בית אל, ושב שם, ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך" (לה, א). משם – לכיוון אפרתה (לה, טז), מגדל עדר (שם כח) וחברון. בחברון נקבע מקומו למספר רב של שנים.
סביר להניח, שבדרכו שוב "פגע יעקב במקום", אך אין הכתוב מציין זאת. מחברון המשיך לבאר שבע ומשם למצרים, בה מת באחרית ימיו.
בניו אף הם עברו מחברון לשכם, לרעות את צאן אביהם, ויוסף בעקבותם – ושוב אין שום התייחסות למעבר דרך ירושלים בדרכם. בשעת קבורתו של יעקב בחברון, "קפץ" יוסף להתפלל סמוך לבור שאליו נזרק בשכם, וגם כאן לא התייחס לירושלים, הוא הר המוריה, בו קיבל אברהם את ברכת הזרע בשעת העקידה, כאן היה מקום התפילה של יצחק על הזרע, וכאן קיבל יעקב את ברכתו על הזרע והארץ. ג. מיציאת מצרים עד בניין בית המקדש הראשון
יציאת מצרים: ירידת בני ישראל למצרים, ובעקבותיה – השעבוד הגדול, לא איפשרו נוכחות בירושלים או מעבר בה, כפי שהיה אצל האבות. אז נבחר מקום מיוחד אחר: הר סיני: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). הר סיני נקרא אף הוא הר המוריה. אמנם מקום זה מיועד רק לתקופת היציאה ממצרים; אך עם חזרת העם לארצו – תחזור ירושלים ותתפוס את מקומה. על שפת ים סוף, עוד לפני מעמד הר סיני, נזכרה זכותה של ירושלים: "בזכות ירושלים אני קורע להם את הים". בשירת הים הובעה התכלית המרכזית של יציאת מצרים: "נהלת בעזך אל נוה קדשך... תבִאמו ותִטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת, ה', מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו, יב–יז): הכינויים הנזכרים הם: הר, נחלה, מכון, מקדש. אמנם לא נאמר היכן הם נמצאים, וכמו כן עדיין לא נזכר ציווי מפורש לבנות את המקדש; אך נקבע בבירור כי זו היא תכלית היציאה.
במדבר נבנה המשכן, אם כי כינויו בפסוק המְצווה על בנייתו הוא: "ועשו לי מקדש" (שמות כה, ח), כבא לומר שהמשכן, הוא "אוהל מועד" = "אוהל זימנא", אוהל זמני, באשר המשכן הקבוע הוא המקדש. סביב המשכן חנו הלויים ושבטי ישראל, כפי שיהיה לעתיד לבוא במקדש בירושלים. "שלוש מחנות היו במדבר... וכנגדן לדורות: מפתח ירושלים עד הר הבית – כמחנה ישראל, ומפתח הר הבית עד פתח העזרה, שהוא שער ניקנור – כמחנה לויה, ומפתח העזרה ולפנים – מחנה שכינה".
מימוש תכלית היציאה התעכב שנים רבות: ארבע מאות ושמונים שנה (מלכים-א ו, א). עד אז התנייד המשכן במדבר, ולאחר מכן – בתוך ארץ ישראל. גם עם כניסת העם לארצו, הוא לא ניגש ישירות לירושלים, על מנת לקבוע בה את המשכן-המקדש.
תקופת יהושע: עם כניסתו לארץ, העמיד יהושע את המשכן בגלגל, וערך את מעמד הברית והאלה בהר גריזים ובהר עיבל. הוא עסק שבע שנים בכיבוש הארץ, ובכללם נלחם נגד אדוני צדק מלך ירושלים, אשר קיבץ אליו מלכים נוספים להילחם בגבעון. את ירושלים עצמה לא הוריש יהושע (יהושע טו, סג), וטעם הדבר הוא מפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך. אמנם לאחר מכן לכדו בני יהודה את העיר והחריבוה (שופטים א, ח), אף שבני בנימין לא הורישו אותה (שם כא). הכוונה כאן היא לשני חלקיה של ירושלים: האחד שייך לשבט יהודה, והשני – לשבט בנימין.
בסיכומו של דבר, אף לא אחד משבטים אלו התיישב בעיר. ירושלים לא תפסה כלל מקום מרכזי במשך כל תקופת שלטונו של יהושע ובמהלך שנות כיבוש הארץ וחלוקתה.
תקופת השופטים: לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה, הוצב המשכן בשילה (יהושע יח, א). שם היה מקומו במשך שלוש מאות שישים ותשע שנה – כל תקופת השופטים. היה זה המקום המרכזי בתקופה זו, אם כי משכן שילה עצמו לא נזכר רבות בספר שופטים.
הדוגמה הבולטת לאי-מרכזיותה של ירושלים בתקופת השופטים נמצאת בסיפור פילגש בגבעה. נערו של הלוי שעלה צפונה, מחברון לכיוון הר אפרים, הציע לו לסור בדרכם אל עיר היבוסי וללון בה. תשובת אדוניו היא: "לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה" (שופטים יט, יב). ירושלים, איפוא, היא עיר נכרית.
תקופת שמואל, שאול ודוד: ראשית דרכו של שמואל היתה במשכן שילה. משם הועבר המשכן לנוב, ומשם – לגבעון. אז כבר התחילה התעניינות סביב ירושלים. שאול אף הוא עבר באזור, אך לא התייחס לירושלים באופן מיוחד. לעומתו, דוד מביא לירושלים את ראשו של גלית (שמואל א יז, נד). שמואל נמצא עם דוד בניות ברמה (שמואל א יט, נב), וחז"ל דרשו: בנויו של עולם, 27 שם עסקו בתכנון בניין בית המקדש.
דוד ביסס תחילה את ממלכתו בחברון במשך שבע וחצי שנים, ואחר כך קבע את ירושלים כעיר בירה למשך שנות כהונתו הבאות: שלושים ושלוש שנה. דוד כבש את העיר אף שלא ידע את מיקומו המדוייק של המזבח. זאת בשל רצונו לבנות את בית המקדש. אולם הוא לא זכה לכך, "כי דמים רבים שפכת לפני" (דברי הימים א כב, ח), אך בנו זכה.
שלמה: שלמה הוא זה שלבסוף בנה את המקדש בירושלים, והגשים בכך את תכלית היציאה ממצרים. בית המקדש בירושלים הפך להיות המקום המרכזי של עם ישראל ושל העולם כולו: "מכון לשבתך עולמים" (מלכים א ח, יג); "לשׂום שמי שם עד עולם, והיו עיני ולבי שם כל הימים" (שם ט, ג). מלכים מאומות העולם עלו לירושלים, אל מקום המקדש, ביחד עם עלייתו של כל ישראל לרגל.
שנים רבות חלפו מאז בריאת העולם, מיום בריאת האדם במקום זה, בהר המוריה, שבו נבנה בית המקדש בירושלים. שנים רבות של הסתר וכיסוי, עד יום גילויו ופירסומו של "המקום אשר יבחר ה' ".

ג. החורבן, הגלות ובניין בית המקדש השני
בית המקדש הראשון עמד על מכונו במשך 410 שנים. עם חורבנו, גלתה שארית יהודה לבבל. במשך שבעים שנות הגלות זכרו הגולים את העיר, ושאפו לחזור לציון. אמנם כאשר ניתנה ההזדמנות, ע"י כורש, לעלות ולבנות "בית בירושלים אשר ביהודה" . מיקומו הכללי של בית המקדש היה ידוע . הבית השני, שהיה גדול יותר במידות ובשנים מהבית הראשון (הבית עמד על תילו במשך 420 שנה ) – היה נתון במשך רוב שנות תקופתו תחת ריבונות זרה. על אף שעבדו בו את עבודת ה', לא שרתה בו השכינה במילואה. תקופת החשמונאים החזירה את השכינה לציון והשלימה את חנוכת הבית השני; אולם גם תקופה זו לא היתה ארוכה, ולקראת סופה הלכו וגברו הפילוגים בעם ע"י הכתות השונות, ובסופו של דבר נחרב גם בית זה.

ד. מחורבן הבית שני עד שיבת ציון בימינו
תהליך כיסוי והסתר, כזה שעבר על ירושלים ועל מקום המקדש מיום שנברא האדם הראשון בהר המוריה ועד בניין הבית ע"י שלמה, עובר על ירושלים מזמן חורבן בית המקדש השני ועד שיבת ציון של ימינו.
במקום המקדש נבנה שיקוץ משומם, ואין ביכולתנו כיום לבקר בחלקיו המרכזיים של ההר, הן בשל קדושתו והן בשל היותנו טמאי מתים. שאיפותינו ותפילותינו לחידוש העבודה ולבניין בית המקדש נשארו כמוסות ונעולות בלב.
אך גם לגבי ירושלים העיר, שבבנייתה אין כל בעיה הלכתית, חל תהליך של כיסוי מסויים: במשך כל התקופה הנזכרת לא נבנתה בה מעולם עיר יהודית גדולה. הרומאים הפכו אותה לעיר אלילית פסלים בכל מקום, בתי מרחץ ותיאטראות. יורשיהם, הביזנאטים הנוצרים, לא השיבו לעיר את אופייה היהודי. מעט יהודים גרו אז בירושלים . הפרסים, המוסלמים, הצלבנים, התתרים, הממלוכים ושוב המוסלמים – כל אחד בתקופתו הוא – שיווּ לעיר אופי שהתאים להם ולדתם, והיהודים המעטים שגרו בה במהלך תקופה זו היו בטלים במאה ביחס אליהם, ולא נותר להם אלא לקונן ולבכות על מר גורלה של ירושלים.
בניינה של ירושלים העיר, בין חומותיה ומחוצה להן, התחיל להתפתח ע"י השר משה מונטיפיורי, לפני כמאה וחמישים שנה. בשנת תר"כ נבנתה שכונת משכנות שאננים. בירושלים נבנו, מאז ימי השר מונטיפיורי, שכונות חדשות, והאוכלוסיה היהודית גדלה בה באופן תמידי ועקבי. התפתחו ונפתחו ישיבות חדשות, וירושלים הפכה להיות מרכז של תורה מתחדש. כל אלו – לצד קשיים בטחוניים ומדיניים מצד הערבים תושבי הארץ ומצד השלטון התורכי והבריטי. עם סילוק השלטון הבריטי והכרזת המדינה, חזר המצב שבו מחולקת ירושלים לשנים. דווקא חלקיה המרכזיים – הכותל והר הבית – לא היו תחת ריבונות ישראלית, אלא שייכים מבחינה מדינית לממלכה האשמית. עוד עיכוב, עוד כיסוי למשך תשע עשרה שנה, עד אשר חזרה העיר והתאחדה מחדש, כעיר שחוברה לה יחדיו.
אומנם ריבונותנו בהר הבית איננה שלימה עדיין, על אף ההכרזה המפורסמת ביום שובנו לירושלים, ב-כ"ח באייר תשכ"ז: "הר הבית בידינו"; אולם סביב מרכז העיר הארץ והעולם, הר מרום הרים, מתפתחת עיר גדולה ומרכזית. גם כיום, כמו בימי עזרא, מבקשים גויים מ"צרי יהודה ובנימין" להיות שותפים איתנו בשלטון ובריבונות על ירושלים, ולפלג את אחדותה. זהו, למעשה, מרכז הסכסוך הערבי-ישראלי בדור הזה: זהו הנסיון הנואש האחרון לעכב ולהסתיר את מן הלב את בניינו המחודש של בית המקדש השלישי בירושלים.
כשם שזכינו בגאולה ראשונה ובביאה ראשונה לישב בירושלים, לאחר כל שנות ההסתר והדחיקה של ירושלים לצד – כך גם נזכה בביאה שלישית בגאולה אחרונה, לאחר תקופה ארוכה מחורבן הבית השני, לבניינה המחודש והשלם של ירושלים, כשבית המקדש במרכזו.

ברכות מסורתיות שמאחלים לזוג הטרי מברכות אותם "שתזכו להקים בית נאמן בישראל" ו"בנין עדי עד." כי החתונה והחיים דומים עד מאוד לבנין בית: ראשית כל יש להניח יסודות מוצקים, ועל יסודות אלו יש להקים בית איתן שיוכל לעמוד בפני רוחות או סערות העלולות לבוא, חלילה.

ללא יסודות גם הבית היפהפה ביותר לא יחזיק מעמד זמן רב. לבית של אבנים נצטרך ליצוק יסודות מבטון; באלו יסודות נשתמש כדי להקים בית נאמן בישראל? כיצד נוודא כי ההרמוניה והאהבה ישררו לאורך ימים? אם נעיף מבט לאורך ההיסטוריה נגלה כי היו אומות רבות שהאמינו שחברה המושתתת על מדע, חכמה ושכל תדאג לצדק עולמי. המציאות הוכיחה שהם טעו טעות מרה: דווקא האומה הגרמנית ממנה יצאו מיטב הפילוסופים חוללה את אחת הזוועות הגדולות ביותר בתולדות עמנו.
מהו, אם כן, יסוד לחברה מתוקנת ולחיים מתוקנים?

הברכה הראשונה אומרת: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהכל ברא לכבודו." היא מזכירה לנו שהאלוקים הוא זה שברא את העולם. יסודות איתנים יכולים להיות רק כאלו המושתתים על אמונה באלוקים, יראת שמים ומחויבות לערכים אלוקיים שלא ניתנים לשינוי. אם הזוג הצעיר רוצה להקים בית יציב ואיתן שלא יסטה בשל רוחות, סערות או משגי רגע, עליו לבסס את הבית על הערכים האלוקיים שהוענקו לנו בהר סיני.

מהנחת היסודות יש להתקדם אל הצעד הבא, בניית הבית. ההתפתחות האישית והמשותפת של בני הזוג.

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם יוצר האדם" אומרת הברכה השנייה, כשהיא מזכירה את שמו של אדם הראשון. אדם הראשון קיבל את שמו מכיוון שהוא יכול להתדמות וללכת בדרכיו של בוראו. האדם נקרא כך מכיוון שהוא "אדמה לעליון" – דומה לבורא העולם (השל"ה).

השאיפה להידמות לאלוקים חייבת להיות במרכז החיים של הזוג הצעיר. ללכת בדרכיו, להיות רחום וחנון, חסוד ומתחשב. רכישת תכונות אלוקיות יאפשרו לבני הזוג לקיים מערכת יחסים זוגית נפלאה, כמו בית מפואר הניצב לאורך ימים.

בורא העולם הוא אדיר, כביר ונשגב. אך הוא לא הסתפק במעלותיו האישיות אלא ביקש ליצור חיים, לברוא עולמות חדשים.

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם" אומרת הברכה השלישית המשמשת איזכור נוסף לכך שהאדם נברא בצלמו ובתבניתו של האלוקים.

האלוקים ברא עולמות ויצר חיים? בני הזוג אף הם צריכים לשאוף ליצור, להקים ולבנות. אל להם להסתפק בפיתוח זוגיות נפלאה משותפת; על האור הפנימי שלהם לקרון החוצה ולהשפיע גם על סביבתם: קרובי משפחה, ידידים ושכנים. השפעה כזו יכולה וצריכה להיות נצחית, "בניין עדי עד."

כעת כשהסקיצה לבניית הבית המשותף מוצבת בפניהם, שלושת הברכות הבאות מוקדשות לשכר המובטח לזוג הצעיר ולעם ישראל כולו עבור הקמת בית נאמן בישראל.

כך, הברכה הרביעית עוסקת בהבטחה על הגאולה העתידה, "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה בשמחה, ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה."

הברכה החמישית עוסקת בברכה לזוג המאושר שיחיה תמיד באושר, כמו שחיו אדם וחוה בגן עדן, "שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה."

והברכה השישית משלבת בין השמחה הפרטית לשמחת עם ישראל כולו:
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדווה, אהבה ואחווה שלום ורעות. מהרה ה' אלוקינו ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם, ברוך אתה ה' משמח חתן עם הכלה."

בית המקדש השלישי יביא עידן חדש בעולם, עידן של שלום ושל שלמות.
אי אפשר לעמוד בצד ולחכות שדברים יקרו מעצמם. עלינו לפעול ולקדם את בנית בית המקדש השלישי ואז הקב"ה יסייע ויצליח את דרכנו בב"א.