מאמרים וראיונות

מסכת קורות חייו המופלאים של רבי נתן מברסלב, תלמידו הגדול, מאיר אורו וממשיך דרכו של רבי נחמן מברסלב, שמסר נפשו להפצת אור רבו בעולם, וזכה להיות זה אשר בזכותו קיימת תורת רבינו הקדוש בעולם.

י' בטבת - יום ההילולה של רבי נתן (מוהרנ"ת) זיע"א!

"צופה אני נשמה חדשה באוקראינה, נשמה זכה וטהורה שלא היתה מעודה בזה העולם השפל", אמר רבי נחמן לתלמידו המקובל רבי יודל מדאשיב, בשנת תקס"ב, לאחר שקבע את מגוריו בעיירה ברסלב.

בחמישה עשר בשבט שנת תק"מ ירדה לעולם נשמה חדשה (אך בנדיר, מובא בכתבי האר"י ז"ל, יורדות לעולם נשמות חדשות שעדיין לא היו בו) , נקיה מכל רבב, שנשלחה לעולמינו בדורות שטרם ביאת המשיח, לעבור לפני המחנה, להלחם ביצר הרע ובכוחותיו, המתגברים במערכה אחרונה זו, להסתיר את אור האמת.

בדומה לאור השמש, גם את אורו של הצדיק הגדול, לא ניתן להשיג ב"הסתכלות ישירה". גדול האור וחזק, מסנוור מדי. החפץ להביט, זקוק ל"ירח", שיאיר את אור השמש הלאה, לחפצים ליהנות מזיו אורה המחיה. רק על ידי אותו "ירח", המורידה את האור העצום והופכת אותו לבר השגה, יכול גם האדם הפשוט להביט אל אור השמש, ללכת לאורו של הצדיק הגדול.

והנשמה החדשה, הילד ששמו "נתן", שנולד זה עתה לאביו, הרב והסוחר הנכבד רבי נפתלי הערץ, בעיירה נמירוב, עתיד להאיר את שמי העולם, באורו הנפלא של רבו – רבי נחמן מברסלב; להמשיך בעולם את אורו של רבו הגדול רבי נחמן, לפרסם את דרכו, להיות גלגל ההצלה של דורות שלמים.

"מה פירוש נפטר?"

כילד, ישב רבי נתן בבית הכנסת על ברכי זקנו, רבי יצחק דנציג, בשורת המכובדים שבבית הכנסת, שם ישבו זקני הקהילה, שחיבבוהו והשתעשעו עמו. פעם אחת הלך לעולמו אחד הזקנים. הילד, שלא ראה יותר את אותו זקן, שאל את סבו מדוע הוא נעדר. "הוא נפטר", ענה לו זקנו.

"מה פירוש נפטר?" שאל נתן בתמימות, "נפטר, פירוש: נפטר..." השיב הסב.

אולם הילד לא הסתפק בתשובה זו. עליו לדעת בדיוק מה קרה לאותו זקן, מה עשו לו? והוא שואל את סבו, שמשיב "קברו אותו בקבר וכיסו אותו בעפר".

מאותו יום, לא חדל הילד להרהר במוזרות הזו. האם זוהי תכלית החיים בעולם? שיקברוך ויכסוך בעפר?

"הבער אותה בליבי": הנהר בוג העובר בברסלב. על גדותיו זעק רבי נתן "בברסלב בוערת אש, הבער אותה בליבי"

הילד גדל, אולם המשיך לילך בתמימות ופשיטות, לקיים התכלית האמיתית שלשמה הגיע לזה העולם. הוא התמיד בלימודו וכאשר בחן המלמד את הנערים, לעמוד על מידת בקיאותם, לא ביקש נתן להראות את בקיאותו, אלא השיב על שנשאל בפשיטות.

כאשר בגר, הלך רבי נתן בדרך הלמדנים. הוא הגה בתורה יומם ולילה, עד שדבק בו הכינוי "העילוי מנמירוב". ובהיותו בן שתי-עשרה שנה, לקחו רבי דוד צבי "הגדול" אוירבך לחתן לביתו.

"רבי דוד צבי הגדול"

רבי דוד צבי אוירבך, חמיו של רבי נתן, היה רבן של כמה ערים גדולות: מאהליב, קרמניץ, שריגרד וכל עיירות המחוז שלהן. שמו נישא בהערצה בעולם היהודי, כפי שמראה כינויו, "הגדול", ושמו היה ידוע ומפורסם עד שעלה הכורת הנאצי על גולת אירופה.

הן אביו של רבי נתן והן חמיו, היו מתנגדים לעדת החסידים. הם התאמצו למנוע את ההשפעה החסידית במקומם, ולפחות לחסן את בני ביתם מ"השפעה מזיקה" זו.

רבי נתן, שהיה בן שלש-עשרה, הגביר את לימודו בבית חמיו, שקד על דלתי התורה, וגרם נחת רוח מרובה לחמיו הגאון, שהציע לו לכהן ברבנות, מתוך תקווה שלאחר פטירתו, יירש חתנו את מקומו.

שנתיים היה רבי נתן סמוך על שולחן חמיו, שם ספג תורה ועבודת ה' – יחד עם התנגדות לחסידות – שלאחריהן עם זוגתו לבית אביו.

הגילוי: חסידות

בין אברכי נמירוב, אליה שב רבי נתן, היו אף כאלה שטעמו את טעם החסידות. ובשיחותיהם בבית המדרש, פרצו וויכוחים לא מעטים בין אותם אברכים, לבין האברכים המתנגדים לחסידות, שרבי נתן היה מהבולטים שבהם. הם סיפרו לרבי נתן אותות ומופתים מרבותיהם ואת עבודת ה' העצומה שלהם, אולם רבי נתן לא הטה ליבו לסיפוריהם וביטלם במחי יד: "עבודה?" אמר להם רבי נתן, "עבודה אמיתית ראיתי אצל חמי, שארבעים שנה לא ישן על מיטה, ויומם ולילה הגה בתורת ה'. וכי אתם יודעים עבודה מהי...".

כך נמשכו הויכוחים, עד שהחלו לשוחח עמו מענין שמחה וחיות בעבודת ה'. כאן היתה ידם על העליונה. לבו של האברך הלמדן הגדול, רבי נתן, ספוג היה בכאב משום כך בדיוק. חש היה שחסר הוא את החיות, את השמחה בעבודת ה'.

ומשכך, לא ארכו הימים והחלו הדברים להכנס לליבו. ותוך זמן קצר הפך רבי נתן לחסיד.

בצל אדמו"רי הדור

בין האדמו"רים אליהם נסע רבי נתן, בחפשו אחר הדרך האמיתית בעבודת ה', היו גם גדולי אותו דור. הוא ביקר אצל הרב הקדוש רבי זושא מאניפולי, שם החל להבין מהי אותה "התחדשות" עליה מדברים החסידים, בראותו את עבודתו העצומה של רבי זושא; הוא הסתופף בצילו של פאר הדור, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שקיבלו בזרועות פתוחות וכינהו "נתן'לה שלי", שם גילה רבי נתן את אהבת ישראל שאין כמותה שהיתה אצל הרב מברדיטשוב, ואת מסירות נפשו המוחלטת, המלווים בחיות שאין כמותה, בכל מצווה ומצווה. ושם החל רבי נתן את כתיבתו: הוא רשם חלק מתורות הרב מברדיטשוב, שברבות הימים נספחו לספרו של הרב – "קדושת לוי".

הוא ממשיך במסעותיו אצל גדולי הדור, ומסתופף בצילם של רבי ברוך ממז'בוז', רבי גדליה מליניץ, רבי אברהם חיים מחמלניק, רבי שלום מפראביטש (בנו של רבי אברהם המלאך) וצדיקים אחרים, שקיבלוהו בחיבה מיוחדת במינה. אצל כולם שהה זמן מה, מקבל מדרכו המיוחדת של כל אחד מהם, אולם עדיין – אל ספוקו לא בא. מסילתו שלו, שתעלהו בית-אל, אותה עדיין לא מצא...

ועדיין רבי נתן שבור. מחד, הוא גילה עבודת ה' בשמחה, חיות, ומסירות נפש מהי; אולם מאידך, מתי יזכה הוא לעבודה כזו, לשמחה של מצוה כזו, לחיות חדשה בכל רגע ורגע כפי שראה אצל רבותיו...

ליבו של רבי נתן שבור ורצוץ. הוא אינו מוצא מזור לנפשו. כולו כחרס הנשבר.

 כתב יד רבי נתן

החזק – ועלה

מוצאי שבת. בבית המדרש יושבים כמה מתלמידי הרב מברדישטוב בסעודת מלווה מלכה, עוסקים בדברים שברומו של עולם, מדברים על "ביטול היש", כיצד עוקרים את הגאווה בשרשה, עד הפירור האחרון...

משתם הכיבוד שעל השולחן, ביקשו החסידים מרבי נתן שיסור להביא מעט מזונות לקירוב הלבבות. רבי נתן יצא לכיוון בית האופה, למלא בקשתם.

ובדרכו, מר עליו ליבו. מכאוביו הרוחניים מציפים את ליבו, עולים, ממלאים את כל גדותיו. מרוב צערו, שוכח רבי נתן לשם מה יצא. הוא נכנס לבית כנסת סמוך, ומתחיל לומר תהלים בבכי עצום. לאחר פרק אחד, אפסו כוחותיו. הוא משתטח על הרצפה. אינו יכול להרגע. בדרך בה הוא הולך, לעמוד ללא להתקדם, ללא התעלות, הוא אינו יכול! חייו אינם חיים! הוא בוכה, ושמים וארץ בוכים יחד איתו.

והוא מתנה צערו לפני הבורא: אצל צדיקי דורו היה, שם נתגלו לפניו עולמות ומלואם, ומתי יזכה לבוא לכך? מה תהיה תכליתו?

והוא ממשיך לומר פרקי תהלים, ושוב משתטח, מוצף על ידי כאבו, ושוב ממשיך לומר תהלים, עד שהגיע לפרק נ.

בהגיעו לפרק זה, כבר היה שבור לחלוטין, נפל לארץ בבכי ותפילה עד שנרדם.

ובשנתו, והנה הוא חולם חלום: סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והוא, רבי נתן, מנסה לעלות בו. מתחיל לעלות – והנה הוא נופל; הוא קם, מתחיל שוב לעלות, והוא שוב נופל. הוא מתאמץ לקום, ומתחיל לעלות שוב, עולה גבוה עוד יותר, ונופל שוב. וכל נפילה, משלבים גבוהים יותר, כואבת יותר.

במאמצים עצומים הוא מצליח לקום שוב, עולה ועולה, מגיע כמעט לקצה הסולם – ונופל לתהום.

עיניו חושכות. כל גופו כואב כבר, ואין בו אפילו הכוח לזוז...

והנה, לפתע צץ לפניו אברך ופניו כפני מלאך אלקים; ואור פניו כאור החמה והוא אומר לו: "אברך! טפס שוב, אולם החזק היטב!"

ורבי נתן ניעור משנתו, ופני האברך חקוקים בליבו.

הוא נזכר לשם מה יצא, רץ אל האופה, קונה מיני מזונות, שב אל החבורה ומתרץ את איחורו הגדול בתירוץ כלשהו וממשיך לשבת איתם בהתוועדותם.

לאחר תקופת זמן לא קצרה אצל הצדיק מברדיטשוב, כאשר חש מלא וגדוש בתורת החסידות, שב רבי נתן לבית אביו, בשנת תקס"א.

בברסלב בוערת אש!

ובנתיים, בשנת תקס"ב, נכנס רבינו לגור בברסלב, הסמוכה מאוד לנמירוב, מקום מגורי רבי נתן.

רבי נתן וחבירו רבי נפתלי, ששומעים על רבי חדש שהשתקע בעיירה הסמוכה, ושומעים כי הוא אינו מדבר כלל מגשמיות, כי אם מרוחניות בלבד, חושבים בליבם "הלא זאת אנו מחפשים!" ומחליטים לנסוע אליו.

ביום ראשון של סליחות, יצאו רבי נתן ורבי נפתלי בדרכם לרבינו.

המאור הגדול והמאור הקטן עומדים טרם פגישתם הראשונה, שעומדת לשנות את העולם לנצח...

הם נכנסים לרבינו, נותנים לו יד לשלום, ורבינו פותח פיו ואומר "מזה זמן רב אנו מכירים, אלא שעד עתה לא נפגשנו...", ורבי נתן נזכר לפתע באברך שראה בחלומו, האברך שהחזיקו מליפול, שיעצו איך לעלות, והנה הוא לפניו! הנה האברך!

רבינו שוחח עימם רבות, ובין דבריו סיפר להם שלשה סיפורים, שמטרתם הייתה לרמוז להם על מידת הקשר הראויה בין רבי לחסיד.

ובכן, רבי נתן התקרב. ושמחתו של רבינו, שידע כמה עתיד תלמידו החדש לפרסם את דרכו בעולם, היתה גדולה: "מעתה", הוא אומר, "איני בודד יותר"...

ואמר עוד "מודה אני לה' יתברך, שהזמין לי אברך אחד שמקוה אני שעל ידו לא תאבד אף מילה משיחותי".

ברבי נתן, ראה רבינו את האיש אשר לא יעשה מאומה על דעת עצמו, ואשר לא יהין לפרש בצורה מסולפת את דברי רבינו ורצונותיו, אלא ילמדם כמות שהם, בלא שינוי כלשהו, ולו הקל שבקלים; בו ראה רבינו את תלמידו, כפי שהיה יהושע אצל משה רבינו. ובתחילת התקרבותו אמר רבינו את התורה "קרא אל יהושע", שם מובא אודות משה, יהושע ואוהל מועד, וסיים רבינו כי בכל מקום שמזדמנים אליו הרב ותלמידו, קיימת שם בחינת משה ויהושע ואוהל מועד. הרמז היה ברור: כוונת רבינו היא לתלמידו, רבי נתן.

כך החל גילוי הדעת הגדול של רבינו: ממשיך דרכי, תלמידי הגדול והמוסמך היחיד לפרש את דברי ולהעבירם, הוא רבי נתן. הוא ולא אחר.

ורבינו אומר להם: "כבר אוליך אתכם בדרך חדשה, שכבר הלכו בה אבותינו – ואף על פי כן היא דרך חדשה".

ובשבת הראשונה להתקרבותם, והם סמוכים לשולחנו של רבינו, ונפשו של רבי נתן יוצאת מרוב כמיהה. משתמה הסעודה, לאחר חצות ליל, הוא אינו מצליח לישון. הוא יוצא אל היערות הסמוכים לברסלב, ושם, על גדות נהר בוג, הוא זועק לבוראו בלב עולה על גדותיו: "רבונו של עולם! בברסלב בוערת אש! הבער נא אש זו בליבי!!!"

לאחר שבת שבו רבי נתן ורבי נפתלי לביתם, ולקראת ראש השנה שבו לברסלב, לעשות את ימי ראש השנה במחיצת רבינו.

מאז והלאה, החל רבינו להכשיר את רבי נתן לתפקידו הגדול, להעביר את מסורתו ודרכו הלאה, אל הדורות הבאים.

קשור אותי היטב

ואולם, היצר הרע לא נח. לא היה בכוונתו לתת לשני המאורות לישב בשלווה, ומיד קפץ על רבי נתן רוגזה של מחלוקת.

מששב רבי נתן לביתו, והחל לעבוד את ה' בהתחדשות חדשה, ובמסירות נפש שלא הייתה קודם, מתוך התרחקות מחיי העולם הזה, קפץ עליו רוגזו של אביו, שריחקו מביתו ורוגזה של רעייתו, שבעלה לא עשה מאום לפרנסתם. משכך, נסע רבי נתן לבית זקנו, רבי יצחק דנציג, שם שהה. רעייתו, שכבר רצתה להתגרש ממנו, קיבלה חיזוק מאביו, שהסכים אף הוא לגירושין. משהגיע לשם חמיו, רבי דוד צבי, פרשה לפניו ביתו את שאלתה. שאל אותה רבי דוד צבי "האם הוא לומד לפחות?" "כן", ענתה לו ביתו, "הוא לומד עוד יותר מבתחילה". "כיון שכך", אמר לי רבי דוד צבי, "אני אומר לך שלא תבקשי גט בשום פנים!" על שאלתה "ומהיכן אתפרנס", ענה רבי דוד צבי "מבעל כזה את רוצה פרנסה? באפך תחרשי את האדמה להאכילו!" אולם המחלוקת לא שקטה, ועדיין נאלץ רבי נתן להתמודד עם קשיים עצומים על כל נסיעה ונסיעה שלו לרבינו – ועל עצם התקרבותו אליו.

משסיפר רבי נתן לרבינו על קשיי המחלוקת, ענה לו רבינו "תפשתי אותך בשקי...", השיב לו רבי נתן "כן, אולם קשור אותי היטב, שלא אוכל לצאת..."

הסתלקות רבינו: "פי שניים"

כך חלפו השנים, ורבי נתן ממשיך לעלות במדרגות העבודה בצילו והדרכתו של רבינו, כותב את תורותיו, ועומד לימינו בכל עת. אז החל רבי נתן לכתוב את חיבורו הענק "ליקוטי הלכות", בעקבות ציווי רבינו. הוא עסק גם בתיקון והכנת ספרו של רבינו – ליקוטי מוהר"ן חלק א – לדפוס (הספר הודפס בשנת תקס"ח).

בשנת תקס"ט, לאחר השריפה הגדולה בברסלב, עקר רבינו מברסלב, וקבע את מגוריו באומן, שם הוא עתיד להסתלק מן העולם בחול המועד סוכות תקע"א. בנסיעתו מברסלב לאומן, ליווה אותו רבי נתן, שם שמע ממנו את התורה "לכו חזו" (מודפסת בתחילת ליקוטי מוהר"ן).

בראש השנה האחרון לימי חיי רבינו, קיבל רבי נתן מרבינו את גדול החובה להיות אצל רבינו בראש השנה, בין בחיי רבינו ובין לאחר פטירתו, ו"שאין דבר גדול מזה".

בימיו האחרונים של רבינו, לא זז ממנו רבי נתן לרגע. הוא עמד לידו בכל עת, זכה לשמשו ולקבל ממנו – בגלוי וברמז – רבות.

ביום שלישי, היום החמישי של חול המועד סוכות שנת תקע"א, נפטר רבינו הקדוש ונסתלק לבית עולמו, ונקבר יום לאחר מכן, בכבוד גדול, בבית החיים העתיק של העיר אומן, במקום בו רצה רבי נחמן להקבר, וב"עיר אשר בחר בה בחיים חיותו להקבר שם, כאשר נשמע מפיו הקדוש פעמים אין מספר ... כי שם המקום המוכן לו מששת ימי בראשית לעסוק שם בתיקון העולם לדורות".

ובעת שהוליכוהו לקבורה, אחז רבי נתן ביד רבינו, ובליבו ובמוחו התנוצצו הארות עצומות. אז, אומרים אנ"ש, קיבל רבי נתן את הארת "פי שניים" של רבינו, להאירה בעולם.

רבינו הקדוש נסתלק לבית עולמו. החל תפקידו של רבי נתן.

"כיתום באין אב"

"ואחר כך באתי לביתי בלב נשבר ונדכה, כיתום באין אב, כתועה ואין לבקש." כותב רבי נתן. והקדוש ברוך סיבב שמיד כאשר בא רבי נתן לביתו, הוכרח רבי נתן לנהוג שבעת ימי אבלות על אחיו הקטן, שנפטר זמן קצר לפני שובו של רבי נתן. ימי האבל היו עבור רבי נתן גם לימי אבל על רבו הגדול, על המאור הגדול שנסתלק לבית עולמו.

מתוך חשיכה – אורה

בשנה הראשונה לאחר פטירת רבינו, נדמה היה לרבי נתן כי אי אפשר לקרב כעת אנשים לדרך רבינו. הוא היה עסוק בהתחזקותו העצמית. בנמירוב עצמה מעטים היו תלמידי רבינו, בעוד רוב יהודי העיר התנגדו לדרכו, ו"לא עלתה על דעתי", כותב רבי נתן, "לבקש לי מקום שאוכל לדבר שם מרבינו זכרונו לברכה..."

אולם, דעתו הייתה חזקה להדפיס את חלקו השני של "ליקוטי מוהר"ן", ובשביל זה, היה חייב רבי נתן להסתובב בריכוזי אנ"ש, לאסוף כסף להדפסה, ושם החל האור להתפשט שנית.

תקופה קצרה לאחר מכן עבר רבי נתן להתגורר בברסלב, שם גר כל ימיו, ומשם האיר פני המזרח את העולם כולו באורו הנפלא של רבינו, להחיות עם רב.

הראש השנה שלי

ראש השנה של שנת תקע"ב, היה ראש השנה הראשן לאחר פטירת רבינו. ואם בראש השנה האחרון לימי חיי רבינו התקבצו אצלו מאות תלמידים, הפעם התקבצו ובאו שישים תלמידים בלבד. אולם, שמחתו של רבי נתן הייתה עצומה: הנה, מונח היסוד לקיום צוו רבינו, אף לאחר פטירתו!

ציור עתיק: אנ"ש בערב ראש השנה בציון רבינו

נכנסים אל הלב

מששב רבי נתן לביתו, בתחילת שנת תקע"ב, הוא החל לדבר ביראת שמים ועבודת ה' עם הצעירים ששם. בתחילה, כותב רבי נתן, "לא ראיתי פעולה רוב השנה. אך באמצע הקיץ התעורר אחד שהיה רוב דברי בשנה הזאת עמו ביותר ... והתחיל להתמיד בלימודו בהתמדה גדולה ונפלאה ... ובתוך כך נשתנה לטובה גם בשאר דברים".

וכך, אט אט, החל רבי נתן לפעול בעולם, מחזיק באומנותו הגדולה "להשקות אילנות" ולהחיות נפשות בדיבורי אמונה כרצון רבינו. אומנות זו ליוותה אותו כל חייו, עד רגעיו האחרונים, בהם כתב את ההלכה "משקים בית השלחים במועד", כמו סמליות יש בדבר: להשקות את האילנות הצמאים ולהחיותם, לעוררם לתורת ה' ועבודתו.

מקורבים חדשים החלו להתקרב לרבי נתן, ודרכו – לרבינו הקדוש, הוא חידש את בית המדרש של אנ"ש בעיר ברסלב ובשנת תקע"ד רכש בית, שם החל לפכות המעיין הטהור, להשקות ממימיו, השאובים ממי הנחל נובע, את העולם כולו.

ליקוטי תפילות

בשנת תקע"ה, החל רבי נתן לרשום את תפילותיו באופן מסודר. אנ"ש שהתלהבו מהתפילות מאוד, העתיקום לעצמם. בשנה שלאחר מכן, החל רבי נתן לעסוק בהדפסת הספר הקדוש "סיפורי מעשיות", ועל הדפסה זו אמר "לשבח גדול יהיה לי שיאמרו בהלווייתי 'כאן מוליכים את זה שהדפיס את סיפורי מעשיות'"...

לארץ ישראל

בשנת תקפ"ב, בעיצומה של מלחמת טורקיה-יוון, יצא רבי נתן בדרכו לארץ ישראל. וביום שישי, כ"ח ניסן תקפ"ב, עלה על האניה שיצאה ביום ראשון שלאחריו מאודסה לאינסטנבול, אליה הגיע בליל התקדש שבת פרשת תזריע ומצורע. ביום ראשון ירד רבי נתן מהאניה לחוף איסטנבול, שם זכה להפיץ מעט ספרי רבינו.

מאיסטנבול יצא רבי נתן לאלכסנדריה, משם לצור שבלבנון ומשם לצידון, אף היא בלבנון, שם השתטח רבי נתן על קבר זבולון בן יעקב – ומשם, בחמורים, לארץ ישראל.

בארץ נפגש רבי נתן עם רבי ישראל משקלוב, מנהיג קהילת הפרושים, ועם הרב מסקאליע, מנהיג קהילת החסידים, בצפת.

למעלה מחודש שהה רבי נתן בארץ ישראל, עולה לקברי הצדיקים הטמונים בצפונה. הוא סיים את מסעו בחיפה, כחדשיים לפני ראש השנה, וממנה יצא חזרה לביתו, אליו הגיע באמצע חודש כסליו.

בין תקווה לאכזבה...

בהביטו אל העבר, היה מצבו של רבי נתן בכי-טוב. אחרי למעלה מעשר שנות הפצת תורת רבינו, כבר זכה רבי נתן לראות רבים מצעירי הצאן ההולכים – בגלל השפעתו – בדרך רבינו, מקבלים על עצמם עבודת ה' על פי הדרכותיו והוראותיו.

המחלוקת הגדולה

אולם, כוחות הרע, שראו כי השפעתו של רבי נתן גדלה והולכת, וחוג האנשים שסביבו, שכל רצונם הוא לעבוד את ה' ולהכניע את הרע, מתרחב והולך, לא חשבו להניח לו.

המחלוקת התעוררה.

בשנת תקצ"ה, החלה התנגדות עזה לר' נתן ולחסידי ברסלב. התנגדות זו הובילה לכליאתו הזמנית של ר' נתן על-ידי השלטונות. אחרי שחרורו, נמלט ר' נתן מעיר לעיר באוקראינה, ושב לברסלב רק סמוך לפסח. זמן קצר לאחר מכן הוא הוגלה מברסלב, והושם תחת צו בית-משפט בעיר מולדתו. למרות שהשיג רשות מהשלטונות לנסוע לאומן לראש השנה ובהזדמנויות נבחרות אחרות, הוא נותר למעשה אסיר בנמירוב.

ומשהחלו הרדיפות, שוב לא היה מי שעצרם. גבולות ההגיון קרסו ונעלמו, האמת טמנה פניה בקרקע, ורבי נתן נרדף עד צווארו. הלשנות שקריות לשלטונות, נסיון לגרשו לקצווי ארץ, גירוש מברסלב, מעצר – ומה לא... כל היו היו מנת חלקו רק משום שלא נכנע, לא וויתר, והמשיך להפיץ את תורת רבו בעולם.

ולא רק הוא סבל. גם אנשיו נרדפו עד צוואר, מהם שהולקו ברחובות עיר, מהם שביתם נסקל באבנים, מהם שנמסרו לשלטונות בתואנות שווא ונעצרו – ומהם שהופחדו עד מוות.

וכך, משנת תקצ"ה עד סוף שנת תקצ"ח, נרדף רבי נתן רדיפה אחר רדיפה, ביתו נסקל באבנים, עוברי אורח ביזוהו בראש חוצות – ומי שהעז להתקרב אליו הסתכן בחייו ממש.

כל אותו זמן, לא שינה רבי נתן מעבודתו ומסדר יומו. הוא המשיך להקדיש את יומו לעבודת ה', לכתיבת תפילות וחידושי תורה – ובחיזוק וקירוב כל מי שלא פחד לבוא אליו למרות הרדיפות.

משנפטר הרב מסוורן, יוזם המחלוקת, נחלשה ההתנגדות, ובתחילת שנת תקצ"ט שב רבי נתן לעיירתו, ברסלב.

חלק מחיבוריו של רבי נתן

שיקום ההריסות...

לאחר ששקטה עיקר המחלוקת, ומשחלפה הסכנה, החלו שוב תלמידיו נוסעים לשמוע תורתו. משהוסר צוו המעצר נגדו, יכול היה רבי נתן לשוב ולנסוע בין אנ"ש, להפיץ תורת ה' בערים ובעיירות.

רבי נתן עסק רבות אז בהדפסת והפצת תורת רבינו הקדוש. הוא ראה בכך גם חובת השעה, בכדי ללחום בהשכלה הנוראה שהחלה לפשות אז.

ואולם, המשכילים, שראו בחסידות בכלל, ובתורת רבינו בפרט סכנה לפעילותם, עשו כל שיכלו – באמצעות קשריהם עם השלטונות – לאסור הדפסת תורת רבינו ברוסיה הצארית. מחוסר ברירה, הדפיס רבי נתן את הספרים בלמברג (לבוב) שהיתה אז תחת שלטון אוסטריה.

רבי נחמן מטולטשין

כל אותו הזמן, שימשו וסייע בידו רבי נחמן מטולטשין, שהתקרב אליו עוד טרם שנות הסבל, הפקיר את חייו ואת פרנסתו למען הדפסת ספרי רבינו.

מכל תלמידיו, לא נמצא לרבי נתן משמש ומשרת נאמן כמו רבי נחמן מטולטשין. הוא העתיק את כתביו ומכתביו והכינם לדפוס, הוא יגע על הדפסת ספרי רבינו, והוא שידו לא זזה מתוך ידו של מוהרנ"ת, עד כי בקיץ שנת ת"ר, כאשר הגיע מוהרנ"ת לגיל שישים, ביקשו רבי נתן להתלוות אליו לנסיעתו ללמברג בענייני ההדפסה.

בנסיעה זו נפגש רבי נתן עם האדמו"ר מקאצק, ששהה באותה עת בלמברג. לאחר ששוחחו כמה שעות, אמר עליו האדמו"ר מקאצק "ראיתי מצח [מוח] מאיר תחת כובע פשוט" (ויש אומרים שאמר עליו "האברך הזה הוא עילוי בחסידות").

ליקוטי הלכות

בשנת תר"ג, יצא רבי נחמן מטולטשין – רגלית, על מנת לחסוך בהוצאות - ליאס שברומניה, למען הדפסת ליקוטי הלכות, כשמוהרנ"ת יוצא למסע ברחבי אוקראינה לגייס כספים להדפסת המפעל הכביר הזה.

בתוך כל המעמס שנשא רבי נתן על כתפיו, הנהגת העדה, הדפסת הספרים ועוד, עם כל זה לא התעלם רבי נתן אפילו לרגע מחינוך בניו, כפי שניתן לראות ממכתב שכתב במסעו זה, בו הוא מוכיח את בנו הקטן – שהתבייש ללכת בשבת לבית הכנסת משום שלא היה לו כובע עליון ראוי ללבישה – והוא כותב לו (תרגום חופשי): וודאי אתה מבין את הצער שיש לי ממך, מהעקשנות שלא הלכת לבית המדרש מחמת הכובע, ובכן אבקש ממך שמהיום תשתפר ... למען השם, אל תלך אחרי השטויות שלך, שמע בקולי, משום שאינך יורד ממחשבתי ... לעת עתה, אל תמנע את עצמך מבית המדרש עבור שטות כזו ... שמע בקולי ושמע בקול אנ"ש, ואז ייטב לך בעולם הזה ובעולם הבא"

חשוב לציין בענין זה את המקובל בין אנ"ש, כי מוהרנ"ת, למרות כל הקפדתו על קימת חצות (ושינה מוקדמת), כפי שציווה רבינו, מכל מקום, כאשר היו בניו קטנים, המתין להם עד שחזרו מהחיידר, למד עימם ואכל איתם יחד, כדי שיברכו ברכת המזון, גם אם נמשך הדבר אל תוך הלילה, על חשבון שעות השינה המעטות שלו. כך נהג גם בזמן שסבל מאוד ממחלת המעיים, הדורשת מנוחה רבה.

אחרי פסח תר"ג הסתיימה הדפסת הכרך הראשון של ליקוטי הלכות.

השנה האחרונה: תר"ה

האוהל שעל ציונו של רבי נתן מברסלב

כדרכם, התקבצו חסידי ברסלב לראש השנה של שנת תר"ה – שנת הסתלקות מוהרנ"ת - לאומן, מעטים מהם הבחינו כבר אז בשינוים מסוימים בהתנהגותו, שכמו רמזו כי הנה, מתכונן רבי נתן לפרידתו מהעולם הזה.

כשהגיע זמן אמירת התורה, סירב רבי נתן לומר תורה באותה שנה. אולם את הריקודים הנהוגים אצל אנ"ש בימי ראש השנה ערך בהתלהבות עצומה. לאחר הסתלקותו, אמר ידיד נפשו, רבי נפתלי: "בריקודו כבר הבחנתי שהוא רוקד ריקוד של פרידה..."

לאחר ראש השנה, גילה רבי נתן לרבי נחמן מטולטשין את הסיבה לסירובו לומר תורה כדרכו: "בטחוני חזק," אמר לו, "שתתקיים האסיפה הזו (הקיבוץ) עד ביאת גואל." דווקא כדי לחזק את בטחונו זה, נמנע מלומר תורה. הוא חשש, כך אמר, שיש בין הבאים מי שעיקר ביאתם היא לשמוע ממנו תורה, ולא רק עבור קיום רצון רבינו. לכן לא אמר תורה, כדי להכניס בלב החסידים שעליהם להיות תמיד באומן בראש השנה, גם אם יבואו ימים ולא יהיה מי שיאמר תורה..." לאחר פטירתו, באותה שנה, התבררה כוונתו ביתר שאת...

את יום הכיפורים של שנה זו, לא עשה רבי נתן בביתו כדרכו, אלא נשאר באומן.

הסתלקות...

עד רגעו האחרון, עסק רבי נתן בעבודתו הקדושה בכל כוחותיו. עד רגעיו האחרונים המשיך בכתיבת חידושיו ובמלחמתו בהשכלה, שניסתה לכפות את עצמה על כלל ישראל.

השבוע האחרון...

בליל שבת פרשת מקץ, האחרון לימי חייו, אמר רבי נתן תורה בענין המנורה, ואחר כך רקד קצת. אחר כך סיפר על חלומו, בו ראה את רבינו וביקשו שילמד עמו את הספר הנשרף. ענה לו רבינו "בכדי להבין זאת, עליך לבוא אלי". למרות שרבי נתן לא התייחס כלל לחלומות, מחלום זה, כך אמר, הוא חושש...

את קורותיו מאז ועד לפטירתו, מתארים אנשי שלומינו מהעיר ברסלב, ב"אגרת ההסתלקות", אותה נעתיק כלשונה:

מי שאמר לעולמו די יאמר די לצרותינו, המקום ינחמנו וכו'. הוי על שברנו כי נשארנו כתורן בראש ההר וכנס על הגבעה, כי ניטל מאתנו בחטאינו הדר עוזנו עטרת ראשינו מחמד נפשנו אדמו"ר רבי נתן זצ"ל הכ"מ, ביום ו' ערב שבת קדש עשרה בטבת פרשת ויגש שעה קודם כניסת שבת קדש.

והתחלת החלשותו היתה במוצאי שבת קדש פרשת מקץ, ובשבת הקודם, הוא פרשת מקץ, כשנכנס לשלש סעודות לומר תורה, אלו הדבורים היו התחלת התורה: אף על פי שזה חרפה לומר כי כל בעל דרשן אומר זה אף על פי כן צריך לומר, ואמר בזה הלשון: איהר זאלט וויסן אז מע וועט זיין א מת און א גוסס, און מע וועט מוזן ליגן מיט די פוס צום טיהר [=דעו כי נהיה מתים, וגוססים, ונהיה חייבים לשכב ברגלינו אל הדלת], ואמר זה במורא גדול.

ואחר [כך] אמר התורה (ליקוטי מוהר"ן ח"א, ס"א) חדי רבי שמעון [המדברת] מענין עצות ואמונת חכמים, ומענין הדפסת ספרים, ומענין כשהנשמה עולה למעלה עיקר שלימותה שתהיה למטה גם כן, ואחר כך היה בשמחה עד למאד.

ובליל שבת הנ"ל אמר תורה על המנורה ורקד בעצמו, ואחר שהלך מהשולחן דיבר מענין העבודה של יום-הכיפורים והוציא מפיו הקדוש אש שלהבת ואמר העבודה וכו', הכהן גדול שנכנס לפני ולפנים עמד במקום שעמד ונכנס במקום שנכנס, ראה לפני מי אתה נכנס אחת ואחת וכו', והתלמיד חכם גדול מכהן גדול כמו שכתוב יקרה היא מפנינים, וקודם לזה ספר חלום שהחלום הזה מרמז על הסתלקותו, ובמוצאי שבת-קדש פרשת מקץ נכנס לשלש סעודות ואמר תורה על פרשת מקץ, ובסוף התורה אמר פרוש על משנה עשה לך רב וקנה לך חבר, ואמר כך, עשה לך רב ואם אין אתה יודע מי הרב וקנה לך חבר פרוש תתחבר את עצמך לעט, ואמר בזה הלשון: מען דארף זיך מקרב זיין צו איין רבי און אז סע ניט דא קיין רבי איז מען זיך מחבר צו דער פען.

ואחר כך אמר הבדלה בבכיה גדולה. ובאמצע הלילה נחלש עד למאד ובכל יום גברה חולשתו וביום ב' בא אליו רבי זאב ליובארסקע ודבר עמו מענין ראש-השנה של רבנו ז"ל והזהיר מאד לסע לאומאן על ראש-השנה...

...ובלילה אמר [תיקון] חצות, ואחר חצות, בערך ג' שעות קודם אור היום תפס קולמוס וכתב תורה על משנת משקין בית השלחין במועד, ואחר כך בא אליו רבי מאיר יהודה ואמר לו בזה הלשון: אפלו מען זאל זיין דער ערגסטער בעל עברה אביא מען האלט זיך אין רעבן וועט מען בודאי תשובה טאן און מען וועט האבן א תקון [אפילו אם יהיה האדם בעל-העבירה הגרוע ביותר, העיקר, אם הוא מחזיק עצמו ברבי כזה [כמו רבי נחמן] הוא בוודאי יעשה תשובה, בוודאי יהיה לו תיקון!].

וביום ד' עמדו לפניו כמה אנ"ש ואמר שהעקר עסק שלכם יהיה להדפיס ספרים, יפוצו מעינותיך חוצה, ודבר מענין ע"ב נימין. ואור ליום חמישי ב' שעות קודם אור היום בא אליו רבי מאיר יהודא ורבי ליבצי ואמר, המלאך דוּמה בא אצל האדם ומבקע כרסו ומפיל על פניו, ואמר אוי, ובפרט כשיש רפואות בבטן זה אש להבה, אך רבנו ז"ל בודאי יתקן הכל מעל פניו...

...ואחר כך אמר פתאום להעולם, שלשה צרות היה בטבת, מהו הצרות, ולא זכרו, ואמר הוא בעצמו, בו מת עזרא הסופר ונכתבה תורה יונית ונבקעה העיר.ואמר בזה הלשון: נו אז עזרא הסופר גייט אוועק און טרייף פסול איז זיך מתגבר אזוי פיעל ווי סע היינט דא אלפים ורבבות טרייף פסול, נאר איך האף אז איין בלעטיל פון ספרי רבנו וועט זיין א תקון אויף אלדינג. נוא זאג איך אייך אן אז אייער עובדא זאל זיין איר זאלט דרוקן דיא ספרים, סע זאל זיין יפוצו מעינותיך חוצה, איהר זאלט זיין שטארק מיט געלט און מיט רצון און מיט טרחא [נו, כשעזרא הסופר נפטר, והרוע והפסול מתגברים כך כמו שהיום, לאלפים ולרבבות, רק אני מקווה שדף אחד מספרי רבינו יהיה תיקון על הכל! ובכן, אני מצווה אתכם, שתעסקו בהדפסת הספרים (ספרי רבינו ותלמידיו); שתהיו חזקים בענין זה בממון, ברצון ובטרחה!]

...ואחר כך אמר לרבי נחמן מטולטשין פסוק זה, לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו [אמירה זו נתפרשה אצל אנ"ש כ'הכתרת' רבי נחמן לממשיך דרכו בהפצת אור רבינו], העקר הוא התקשרות לצדיקים. ואחר כך צוה לכל אנ"ש לילך למקוה, והלכנו למקוה, וכשבאנו מהמקוה התגברה החולאת עד למאד ... ואחר כך לא דבר עמנו יותר, רק שמענו שאמר יברכך, וברכת המפיל, וחנון המרבה לסלוח, ומקדש השבת, וברוך אתה בקדש, אחד.

והענין הנ"ל היה ערך שעה וחצי, והסתלקותו היה ממש בנשיקה תיכף אחר הדלקת נר של שבת קדש, ובא לקבורה במוצאי שבת קדש בכבוד גדול עד למאד אפלו מהכת המתנגדים, ויותר אין להאריך בכתב כי הרבה דברים בזה אשר לא יספיקו כל אילי נביות.

המצבה שעל קברו של רבי נתן מברסלב

אני? היישר לרבינו!

לאחר פטירתו, טרם היה סיפק לבשר את הבשורה המרה לאנ"ש באומן, חלם רבי נפתלי והנה רבי נתן רץ. "לאן אתם רצים?" שאלו רבי נפתלי, ורבי נתן משיב: "אני? היישר לרבינו".

התעורר רבי נפתלי משנתו והבין כי מוהרנ"ת איננו...

אולם, רק גופו הוא שנתעלם מעינינו. השארתו הקדושה עודנה, וכוחה עולה ועולה, מחזק עוד ועוד, אלפים ורבבות מישראל, בספריו שהשאיר, ובהארת אור רבינו הקדוש, על זה מסר את נפשו.

כי הוא השואב את מימי הנחל הנובע, להשקותם לרבבות אלפי ישראל, בתורתו הקדושה.

בסוף ימיו, כאשר שאלו את מוהרנ"ת מי ימלא את מקומו אחריו, השיב: "זה שנשא עבורי את דליי המים – רבי נחמן מטולטשין – הוא ינהיג את העדה", כי אודות לקרבתו למוהרנ"ת והתבטלותו אליו, קיבל ממנו יותר מכל אחד אחר.

כך גם אמר רבי נתן סמוך לפטירתו: "אני מכין הכל עם העט, ואחר כך יוכל רבי נחמן מטולטשין להנהיג" באמצעות כתבי רבי נתן.

(באדיבות שער ברסלב).