מאמרים וראיונות

חשיבות רבה רואה התורה במערכת יחסים נכונה שבין שליט לנשלט, כבר בתחילת ספר בראשית, לימדה אותנו התורה כיצד התנהג בורא העולם הכל-יכול, כאשר רצה לברוא את האדם הראשון – כפי שנאמר (בראשית א, כו): "ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".המילה 'נעשה', בלשון רבים, מעוררת תמיהה: האם יש חס-ושלום, שותפים לקב"ה לבריאת האדם? רש"י מסביר, שהמילה 'נעשה' מלמדת אותנו שכביכול הקב"ה התייעץ עם מלאכי השרת אם לברוא את האדם. הוא ממשיך ומסביר, שבמכוון נכתב הדבר בתורה: "ללמד דרך ארץ ומידת ענווה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן".כלומר, אין הקב"ה זקוק למסייעים, ח"ו, לברוא את האדם, וברור שאף אינו זקוק לעצה טובה מהם, אלא שהתורה ביקשה להדריכנו בהתנהגות נכונה – והיא, שאף על פי שהשליט או בעל הבית רשאי לעשות בתחומו מה שנראה בעיניו, מן הנכון שלא יעשה כן אלא יתייעץ קודם לכן עם המצויים במדינתו, מפעלו או ביתו. (מחבר הספר "ישועות יעקב" מוסיף להבהיר: אין ההכרח שבכל דבר יתייעץ הגדול עם הקטן, אלא רק בדברים הנוגעים אליו, ומכיוון שלמעשי האדם יש השפעה על עולמם של המלאכים, לכן התייעץ הקב"ה עימהם אם לברוא את האדם, אף על פי שכאמור אין הקב"ה צריך וזקוק לכך כלל).התנהגות זו של הבורא, שנכתבה בתורה כדי ללמדנו כללי התייחסות נכונה לאנשים שאנו שולטים עליהם, בודאי מחייבת התנהגות דומה במערכת יחסים עם אותם שאנו שותפים להם. כה חשובה התייעצות זו בעיני הבורא, עד שאמרו במדרש (בראשית רבה, פרשה ח, סימן ח'):

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן אמר: בשעה שהיה משה כותב את התורה, היה כותב מעשה כל יום ויום. כיון שהגיע לפסוק הזה, שנאמר: 'ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו', אמר משה לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים? אתמהא! (עלולה להיווצר הבנה מוטעית, ח"ו, שיש כמה אלוקויות, או שהקב"ה אינו יכול לברוא את האדם ללא עזרה וסיוע). אמר לו (הקב"ה): כתוב, והרוצה לטעות יטעה".כלומר, אף על פי שמבחינת החשש להבנה מוטעית בכוונת הפסוק והסיכון ל'פתחון פה' מן הנכון היה שפסוק זה לא ייכתב כך בתורה, העדיף הקב"ה לכותבו באופן זה, כדי ללמדנו דרך-ארץ על חשיבות ההתייעצות עם הזולת.
הדרכת התורה להתנהגות נאותה ביחסי שליט ונשלט, רב ותלמידו, מורה לנו את ההתנהגות הנכונה במערכת שיתופית, ובודאי במערכת זוגית. ככל שירבו בני הזוג להתייעץ זה עם זה ויבצעו את פעולותיהם רק לאחר החלטה משותפת, כן יפחת גורם התחרות והקנאה ביניהם, ובין בעל ואישה בפרט.

אבנר וחנה נשואים כבר שבע-עשרה שנה. אבנר הינו בעל תפקיד בכיר בממשלה וחנה עוסקת בהוראה. באחת הפגישות בביתי ביקשה חנה שיהיה לה תחום שליטה בבית, שהיא תהיה בו המחליטה הבלעדית. צורך זה התפתח ברגשותיה משום שבעלה הינו אדם החלטי מאוד, ושולט על מערכות רבות.כשהיא יוצא עימו לאירועים, היא מבחינה שהכל ניגשים לדבר עימו, שרבים מתייעצים איתו, והיא מרגישה שהיא נפלטת ממרכז העניינים ונדחפת הצידה. כשביקשתי מחנה להצביע על התחום שבו היא מבקשת דעה מכרעת בניהול ביתה, היא התלבטה שעה ארוכה והתקשה לומר דבר ברור. אבנר התערב ואמר: "עד שחנה תמצא ותחליט מה הוא התחום שיהיה שלה, הרשה לי בינתיים לומר לך במה היא שולטת כיום", והוא החל לפרט: "היה בינינו ויכוח באיזו עיר נגור. חנה ביקשה שנרכוש את דירתנו בעיר מסוימת. לעומתה סברתי אני, שתהיה תועלת רבה יותר עבורנו לגור בעיר אחרת. לאחר דיון ממצה, כשכל אחד הציג את דעתו, נאלצתי לקבל את עמדתה של חנה ואנו שוכנים בעיר שהיא בחרה לגור בה".לשמע דברי אבנר, אימתה חנה את דבריו במנוד ראש. הוא המשיך לספר: "תפקידי מחייב אותי לנסוע לחו"ל מספר פעמים בשנה, כך עשו גם קודמי לתפקיד, והנה כבר שנה שלא נסעתי – וכל זאת על פי בקשתה של חנה, כיון שלטענתה, קשה לה להישאר לבדה". גם לשמע סיפור זה הנידה חנה את ראשה לאות הסכמה.אבנר המשיך לספר את סיפורו: "היה ויכוח בינינו אם להעניק הקצבה כספית די גדולה ללימודי פסנתר לבתנו. אני סברתי שאין אנו יכולים לעמוד בכך מבחינה תקציבית, חנה טענה שהדבר כדאי ואף הכרחי. ההחלטה הייתה לבסוף על פי רצונה. היה ויכוח לגבי סוג המכונית שנקנה, ולבסוף קנינו על פי קביעתה. היא אף המחליטה בכל הקשור לביגוד ולהנעלה לבני המשפחה, ולכל ההוצאות הכספיות". גם לשמע דבריו אלה של אבנר הניעה חנה את ראשה לאות אימות. "בכלל", הוסיף אבנר, "אין אף תחום בבית שבו אני המחליט, הקובע היחיד במשפחה היא חנה".בעקבות טענתו של אבנר שאין לו שום תחום שהוא המחליט בו וההחלטות הן כולן של רעיתו, השתררה דומיה של מחשבה מעיקה, כאשר לפתע התברר לבני הזוג, באופן חד-משמעי, שכל אחד חש שאין לו דעה בבית, והזולת הוא המחליט בכל, ללא השארת תחום החלטה לשותפו לנישואין. בחנתי את הדברים עם בני הזוג, והעלינו בשיחתנו כמה הסברים לתחושה הזהה המעיקה על שניהם שהאחר הוא המחליט הבלעדי.

פעמים רבות יש לבני זוג דעות שונות וקוטביות. כל אחד מהם בטוח שהצדק ואף ההיגיון מצוי בהלך חשיבתו שלו, וכשהוא מציג את עמדתו והזולת אינו מסכים עימה, לא מובן לו כלל כיצד אפשר לומר אחרת. לכן, בסופו של דבר, כשהזולת כבר מסכים לקבל את דעתו, מי שהסכימו עימו אינו רואה בזה דבר מיוחד, אלא מסקנה מובנת מאליה והוכחה נוספת לצדקתו. עלולה להיווצר גם הרגשה: "חבל שרק עכשיו הגעת להבנה הנכונה". כתוצאה מהלך חשיבה זה, הוא אינו שם לב שלמעשה זולתו ויתר ולא וקיבל את דעתו ולו יש דעה קובעת בבית.כל אדם נשוי שבליבו התחושה שהוא המוותר לזולתו, חייב ללמוד שאותה התחושה מקננת גם בלב בן-זוגו. בעקבות זאת יבין מדוע סבור שתחום השליטה שלו במשפחה מצומצם, אף על פי שנראה לו שהוא יכול להוכיח בעובדות ובדוגמאות שהוא מוותר הרבה יותר מאשר זולתו.

תהליך קבלת ההחלטות אצל אבנר וחנה, דומה למצוי אצל זוגות רבים: אחד מהם מעלה רעיון לבצע פעולה מסויימת, או לרכוש מוצר. בתחילה הוא מנסה לשכנע, כדי שדעתו תתקבל. שותפו לנישואין מתנגד להצעה, אך הוא נכנע ומסכים כאשר הוא מבחין שהמבקש מצוי בשלב שלפני התפרצות של כעס, ועתיד לנהל מאבק פסיכולוגי של נעלב ומרוגז אם לא יקבלו את דעתו. גם במקרה כזה, בן הזוג שלבסוף קיבלו את רצונו אינו רווה נחת מהסכמה כזאת – משום שבתת-מודעותו הוא יודע שדעתו לא נתקבלה משום שהיא הגיונית ומשכנעת, ואף לא משום שרוצים לכבדו, וגם לא משום שמתחשבים עימו, אלא מתוך חשש להתפרצותו. ומכיוון שכך, הוא אינו חש כלל שהוא קבע בתחום זה.בקרב בני זוג שאין אצלם תהליך נכון של קבלת החלטות ובמקום זאת הם מתווכחים בלהט ובכעס על כל דבר – נוצר מצב שאט-אט הם מתרגלים לעשות דברים, ליצור ולקבוע עובדות במשפחה, בלא התייעצות – כדי לא להיכנס לווכחנות ולמעמדים קשים של שכנוע עקר. קביעת העובדות יוצרת ניכור בין בני הזוג, הניכור גורם לעיכוב בהסכמה הדדית, וחוזר חלילה.

שותפות בהחלטה
ברור לכל, שבכל מה שקשור לנושאי הבית – על בני הזוג לקבל החלטות משותפות, ולא שאחד מהם יבצע דבר בלא להתייעץ עם שותפו לנישואין. זאת, גם אם הוא סבור שהוא נבון במידה מספקת להחליט לבדו.הגמרא אומרת (בבא מציעא, נט ע"א): "איתתך גוצא, גחין ותלחוש לה" (= אשתך נמוכה, כפוך עצמך ושמע דבריה). כמובן שעיקרון זה צריך להנחות גם את האישה כלפי בעלה. מדוע, אפוא, אנו מגלים לעיתים, שבני הזוג עושים פעולות עצמאיות וקובעים עובדות מבלי שקודם לכן יתייעצו עם שותפם לנישואין?

סיבות רבות עשויות לגרום לכך: יתכן שהורי בן הזוג מעולם לא התייעצו ביניהם, לכן מנגון ההתייעצות לא מוכר לו כלל, ולכן הוא אינו רגיש דיו לכך שמן הנכון לא לבצע לבדו דברים שבן זוגו מעוניין להיות שותף בהם, לעיתים מתפתח התהליך במסגרת הנישואין, לפעמים אדם מגיע לכלל החלטה בנושא מן הנושאים לאחר התלבטות של ימים מספר, משום שהנושא רגיש או מורכב ממספר רב של נתונים, אף על פי כן, כשהוא מציג את התלבטויותיו בפני בן זוגו כדי לקבל את הסכמתו ואת תמיכתו, מגיב הלה מיד בהחלטה שונה לחלוטין. כך הוא יוצר תחושה שלא בחן את כל נתוני הבעיה לפני שדחה אותה, ובעיקר – שאינו רגיש להליכי מחשבתו של בן זוגו ואף לא לרגשותיו. אם תהליך זה חוזר פעמים מספר, מאבד המתייעץ כל רצון להציג את התלבטויותיו בפני בן זוגו.לכן, כדי לעורר את בני הזוג להתייעץ, ראוי שגם במקרה שרוצים להביע עמדה מנוגדת לשלו, כדאי לא להגיב מיד, אלא להמתין ולתת לו תחושה אמיתית שמאזינים להתלבטויותיו. לצורך זה יש לקלוט את מירב הנתונים שברצונו להציג – וזאת יש לעשות על ידי הצגת שאלות לבירור הנושא, ורק לאחר מכן להגיב ולתת עצה או להציג עמדה.

אינו משנה החלטתו
לעיתים מתגלה קושי נוסף. אצל אנשים רבים, לאחר שבן זוגם פנה אליהם כדי לקבל הסכמה על דבר שרצה לעשות או לרכוש, כשהם משיבים בשלילה, לעולם לא תשתנה תשובה זו – גם אם בן הזוג ינסה לשכנעם לחשוב פעם נוספת, ואף אם יציג נתונים נוספים שלא הוצגו לפני קבלת ההחלטה.כתוצאה מהתנהגות גרועה זו, בן הזוג הרוצה לבצע משהו במשפחה, נכנס למתח לפני שהוא פונה לקבל הסכמה מבן זוגו, ומשקיע מחשבה רבה אם לדון עם בן הזוג ואיך לדון עמו, כדי שלא יאמר דבר שלא יחזור ממנו לעולם.ברור שתהליך כזה בקבלת החלטות במשפחה, גורם להפחתת השותפות. לכן, כאשר נשאלה שאלה, אפילו אם יש לנשאל תשובה מיידית והיא שלילית, עדיף שימתין מספר שניות ויתן תחושה שהוא חושב על הדבר ורק לאחר מכן ישיב את תשובתו.אם השאלה של בן הזוג הייתה על דבר שחשוב מאוד למבקש, עדיף להגיב: תן לי שעה-שעתיים כדי לחשוב על כך או יום-יומיים אם הנושא עקרוני מאוד. כמו כן, גם אדם שנשאל שאלה שכבר נשאל לגביה שבוע קודם, במקום תגובה מיידית: "הרי כבר הבעתי את דעתי ואת סירובי", מוטב שיקשיב שנית לנתונים. אפילו אם לא חל שום שינוי בעמדתו, עליו לתת תחושה לזולתו שהוא חושב שוב במנותק מהפעם הקודמת, ורק לאחר מכן ייתן את תשובתו. במקרה כזה, אף על פי שהמבקש לא קיבל תשובה בהתאם למגמתו ורצונו, הוא אינו חש מושפל ממה שדוחים את בקשתו על הסף ואין מתייחסים כלל לרצונותיו. אם לא יעשה כן, קשה מאוד יהיה לו לחוש תחושת שותפות כלפי מי שלא קיבל את דעותיו ומגמותיו בצורה כל כך בוטה.

שותפות היא תיאום ולא התאמה
שותפות מושלמת עשויה להיתפס כהתאמה מוחלטת של בני זוג: מחשבה אחידה, רצונות שווים בלבד – ולא היא, אדם עשוי לקשור קשר טוב עם משנהו כאשר הזולת – אף על פי שאינו רואה עין-בעין את שאיפותיו ורצונותיו כמוהו – אבל הוא מתייחס באהדה לדברים השונים שלו ואינו רואה אותם כחריגים אלא כייחודיים.ההתייחסות האוהדת אמורה להתבטא בביטויים מילוליים המדברים בחיוב על אותם דברים ייחודיים, וכן בסיוע מעשי ובהליכה לקראתו ככל האפשר. אם לא יעשה כן, עלול להיווצר מצב שמי שלא הלכו לקראתו בדבר החשוב לו, לא יגביל את עצמו, אלא יעשה ככל העולה על רוחו בלא לקבל את הסכמתו של בן הזוג, ובכך הוא קובע עובדות ללא התייעצות בכל נושא שהוא. אם אומנם לא ינהג כן, תלווה אותו תחושת מרירות והחטאה לאורך תקופה ארוכה. במקרה כזה עדיף להסכים עם בן הזוג שיבצע את אשר הוא רוצה לעשות, אך יש להתנות זאת במספר תנאים הנראים למסכים כעקרוניים.גם מי שחש שתמיד עוצרים אותו ואין מקבלים את הצעותיו או רצונותיו הייחודיים, מן הראוי שידע שעקרונית טוב שיש מישהו הגורם לו לשיקול דעת נוסף בדברים שהוא רוצה לבצע. ראוי לו להיזכר בדברים רבים שרצה לעשות בעבר ולא עשה אותם משום שלא הסכימו עימו, אף על פי שהיה נראה לו שהם בנפשו, ולבסוף התברר לו שהעיכוב הציל אותו מכישלון או מהפסד בלתי הפיך.

קבלת רשות
אחת ההתנהגויות המקדמות את תחושת השותפות, היא להרבות בהתייעצות עם בן הזוג על הדברים שעומדים לעשות אותם, ולהודיעו את הדברים שכבר נעשו. תהליך שיתופי זה הוא כה חשוב, עד שה"חזון איש" זצ"ל מצא לכלול הנחיה זו בהדרכתו לחתן העושה את צעדיו הראשונים בהקמת בית. וכה הוא כותב:"צריך להתאמץ, להתנהג באופן יותר מקורב, וביחוס יד ימין לשמאל, שאינו דבר חוצי אלא עצמי להודיע ביציאה לאן הולך, ובשובו מה עשה, וכיוצא בזה בדברים קטנים".הכוונותיו של ה"חזון איש" יכולות לתרום לכל משפחה, ובייחוד למשפחה שאחד מבני הזוג סבור שהכל צריך להתנהל כפי רצונו, ורק על פיו ישק כל דבר.ברור שבמערכת נישואין עם בן זוג שתלטן, חש השותף לנישואין את אפסיותו בעיני השתלטן, וגם אם בטווח הקצר אין ניכרות תוצאות שליליות, הן תופעה בטווח הרחוק, ויתכן שאז יהיה מאוחר מכדי לתקן. במערכת משפחתית כזאת, אם בן הזוג השתלטן חש שאינו מוכן לוותר, והוא סבור, שזכותו לקבוע בכל מקרה, לפחות ירכך וימתיק מעט את הטעם השלילי כאשר בדברים שלא איכפת לו כל כך לקבל את דעתו של בן זוגו, יתייעץ עימו ויבקש את רשותו.

כאמור, קשה ליצור קשר שותפותי עמוק עם בן זוג כזה, ולכן כדאי מאוד לרכך את ההרגשות המתפתחות מכך, על ידי ריבוי בהתייעצות לפחות בדברים שאין קושי להתייעץ לגביהם, או בדברים שאין נוצרת הפרעה רגשית אם בן הזוג מתנגד.כמו כן, כאשר אחד מבני הזוג עולה על שותפו בחוכמה ובמיומנות, הרי שמדרך הטבע הוא, שאט-אט המוכשר יותר הוא הקובע בבית, ולעיתים קרובות הוא גם המבצע, בעיקר בנושאים מרכזיים בחיי המשפחה. אולם, דווקא משום כך, עליו להרבות בהתייעצות ובהגשת שאלות, ואפילו אם יענו לו מפעם לפעם: "מדוע אתה שואל? הרי אתה יודע לבדך כיצד לעשות, או לנהוג".אם התייעצויות כאלה לא תעשנה, הרי שבמשך הזמן עלול להיווצר מצב שבן הזוג הפחות מיומן יפתח ברגשותיו תחושה של אדם לא מוצלח ולא מוכשר, והוא אף ידבר על כך בקול. ברבות הימים יפחתו עוד יותר הדברים שבהם יהיה מעורב, ותתפתח ההרגשה שבן הזוג מחליט ומבצע בלא להתייעץ, ותוך כדי התעלמות ממנו.

"לא טוב היות האדם לבדו"
בפסוק זה מגלה לנו התורה שבמכוון ברא הקב"ה את האדם חסר, כדי שיידחף למצוא שותף, שבאמצעותו ימלא את אשר חסר לו ויגיע להשלמתו – שותף אמיתי שיוכל לדבר איתו, לחלוק עימו חוויות ורגשות, שותף שאיתו אפשר להתייעץ ולקבל עצה והכוונה בכל נושא שעליו מדברים. בלי תחושת חסר זו, לא היה אדם מוכן לצרף שותף צמוד למהלך חייו שיזדקק לחלוק עימו את רוב שנותיו. והשותף הזה, הממלא והמשלים את האדם יותר מכל, הוא בן-הזוג, שעימו יוצרים שותפות של נישואין לאורך ימים ושנים.
 

(מתוך הבית היהודי חלק א, הבית היהודי חלק ב)