מאמרים וראיונות

כותב החכם באדם בספרי משלי: "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים  ימלאו כל הון יקר ונעים" (משלי כ"ד), ומבאר המלבי"ם, כי "בית" זה שצריך 
חכמה מיוחדת לבנותו הלא הוא נפש האדם ותיקונה, וכלשונו: "וכל זה משל על הבית המליצי, שהוא בית הנפש ומעונתה".

אם נדמה את בניין הבית למבנה האדם, נמצא כי החלק העיקרי והגבוה שבבית הוא הגג, ובאדם – הוא ראשו, שם שוכנים חכמתו ורוב חושיו.

מכאן אנו מגיעים לפירוש עמוק בעניין הנפש ותיקונה, בו מבאר רבי נתן את מצוות התורה: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו"
(דברים כ"ב, ח). וכך הוא מבאר (ליקוטי הלכות, הלכות מעקה ושמירת הנפש, הלכה א, אות א):

"מצוות מעקה – "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך", כי צריך לבנות הבית בחכמה בבחינת "בחכמה יבנה בית" וכו'...וזה בחינת מצוות מעקה, שהוא בחינת שמירה להמוח והשכל שלא יפול, חס ושלום, כי צריך לשמור המוח מאוד, לבלי להניח השכל והמחשבה שבמוח לצאת ולהתפשט חוץ לגבול הקדושה, לחשוב מחשבות חוץ, חס ושלום. וזהו בחינת מעקה, שצריך לעשות מעקה ומחיצה לגג הבית, שהוא בחינת ראשית השכל, שהוא עליון ולמעלה מן הכל. וצריך לשמרו מאוד ולעשות לו מעקה ומחיצה וגבול, כדי שלא להניחו לצאת לחוץ, לחשוב מחשבה חיצונה, חס ושלום, 
בבחינת "ואמר לים עד פה תבוא ופה ישית בגאון גליך".

את המוח, מבאר רבי נתן צריך לשמור, לעצור, ליצור גבול ומחיצה, "מעקה", שעל ידו לא יתן האדם למחשבותיו לפרוץ החוצה ולצאת חלילה מחוץ לתחום הקדושה.

פעמים רבות אנו מסתכלים על עצמנו או על אחרים, בפרט בעיתות של ישוב הדעת או זמני תשובה הממשמשים ובאים, ושואלים את עצמנו בתימהון ובצער: "איך הגעתי למצב כזה"?
כולנו הרי, רוצים להיות טובים, ובדרך כלל גם משתדלים פחות או יותר לא להיסחף. ואם כן, איך קורה שבמבט לאחור אנו רואים לא פעם ולא פעמיים  שנסחפנו הרחק הרחק מחוף המבטחים של הקדושה?

ראשית ועיקר האדם – במוח. "היכן שהאדם חושב – שם הוא כל האדם", גילה הבעל שם טוב הקדוש. ואם שם, בעיקר ובראשית – במוח שלנו, התחילה איזו סטייה, אפילו סטייה דקה, משם הלכה והתפשטה על כל שאר החושים והאברים, ההרגלים והמעשים, עד שמצאנו את עצמנו פתאום במקום אחר לגמרי ובלתי רצוי לחלוטין.

לרבים נדמה, כי עניין שמירת המחשבות והשליטה בהם איננו עניין קריטי כל כך.
"ומה בכך", הם חושבים לעצמם, "אם הזדמן לי איזה הרהור שלא כשורה, סוף סוף הלא מעשי מתוקנים וכשרים, והרהור קטן כזה לא יכול לפגוע בי במאומה".

בגלל טעות מהותית זו הם אינם טורחים להילחם במחשבות רעות, מחשבות כפירה, וספק, תאוות או מידות רעות. וכך מבלי משים ובבלי דעת, הולך ונפרץ "הגג", משום שלא שמו לו שום "מעקה", ובית הנפש כולו נסדק והולך, מתפורר ונחרב.

גם אחרים המבינים את חשיבות שמירת המחשבות ואינם מקילים ראש בעניין, עלולים שלא לעשות "מעקה לגגם". אלו סוברים, כי עניין שמירת המחשבות הוא אומנם מעלה נכבדה, אך זו שמורה רק לצדיקים המופלגים ועובדי ה' במעלה רמה. "גם אני בבוא היום, אולי אזכה לעבודת קודש זו", הם מדמים בנפשם, "אבל כעת עדיין אני רחוק מאוד מדרגות כאלו".

באופן כזה, גם בהם משטה היצר, משום שאם לא ישמרו את עיקר ושורש מהותם – הלא היא מחשבתם, יהרסו ויקמלו גם שאר חלקי חייהם, גם אם יהיו מעשיהם 
משובחים ומתוקנים.

ולא רק מי שמחשבות רעות טורדות אותו צריך להישמר. כל אחד ואחד חשוף לסכנה זו, משום שזהו טיבעו של השכל. "כי השכל, שהוא בחינת ים החכמה, דרכו להתרומם ולהתנשא תמיד, וחפץ לצאת לחוץ, על ידי הגלים, שהם בחינת התגברות המחשבות שמתגברין ורוצין לעלות ולצאת לחוץ, חס ושלום. והשם יתברך גזר על השכל: "עד פה תבוא ופה ישית בגאון גליך", שצריך להכניע המחשבה, לבלי להניחה לצאת לחוץ, ולהכניעם ולשברם שלא יצאו מגבול הקדושה, בבחינת "אשר שמתי חול גבול לים, חוק עולם ולא יעברנו".

לא כל דבר אני יכול להבין. לא בכל דבר מותר לי להרהר. עקרון זה חייב ללוות אותנו בכל עת ורגע, והוא ה"מעקה" ל"גגנו", ראשנו ודעתנו, שלא "יפול הנופל ממנו".

וממשיך רבי נתן שם לבאר: "כי יפול הנופל ממנו", כי זה תלוי בזה, כי העיקר תלוי במוח, דהיינו מה שמתגברין הדמים ומתיזין במוח (שזהו כל עניין התגברות התאוות והמידות הרעות) ומפילין אותו, זה נעשה על ידי פגם המוח בעצמו, שעל ידי שאין שומרין המוח ומניחים אותו לצאת לחוץ, חס ושלום, על ידי זה נותן כוח בהדמים, עד שמתגברין, חס ושלום, ונכנסין לתוך המוח ומפילין אותו לגמרי, חס ושלום".

"וזה בחינת "כי יפול הנופל ממנו", ודרשו רבותינו ז"ל: "ראוי זה ליפול, ועל כן הכתוב קוראו נופל", כי בודאי כבר התחיל ליפול, על ידי שיצא לחוץ מן גבול הקדושה".

כאשר נפרץ "הגג", כאשר האדם איננו עושה מעקה לגגו ומניח למחשבות הרעות לטפטף, ולהרעיל את שיכלו, חזקה עליו שיפול. "כי יפול הנופל ממנו". "ראוי זה  ליפול".

וכן ביאר רבי נחמן עניין זה במקום אחר וכתב (ליקו"מ ל"ה, א):

"וכשאדם מכניס בתוך שכלו הקודש מחשבות חיצוניות, הם חכמות חיצוניות, אזי נתמעט קדושת שיכלו, כפי תפישת המקום של חכמה חיצוניות, שכל חיצוני, בתוך שכל הקודש.
והחכמה חיצוני היא נעוץ בתוך השכל הקודש כקנה, ומחסר מקום הקדושה. ועל זה הקנה, היינו זה השכל, מתלקטים ומתחברים כל המידות רעות ומגונות.

וזהו (סנהדרין כא):
"כשנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים, והעלה עליו שירטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי". נעץ קנה בים – שמחסר מקום הקדושה. והעלה 
עליו שרטון – היינו בחינת מידות מגונות, "ועליו נבנה כרך גדול של רומי" – היינו הנחש הקדמוני, הכרוך אחר הקדושה, ועל שם זה נקרא "כרך גדול".

שמירת המחשבה, אם כן, איננה רק עניין לצדיקים מחד ואיננה דבר שולי וטפל מאידך. היא היא ה"מעקה" וגדר שעל ידו ורק על ידו, נוכל לשמור את חיינו מן היצר הרע ועושי דברו. אם נלמד לעצור את המחשבה ולא להניח לה לצאת ולפרוץ לכל אשר תחפוץ, לא ניאלץ לעמוד מופתעים מול שוקת שבורה של מעשים ניפסדים או הרגלים רעים. אין המדובר גם בעצה קשה ומורכבת, הדורשת מאמץ כביר, מדובר פשוט בהרגל, שאם נבין את חשיבותו העצומה ונקדיש לו תשומת הלב לה הוא ראוי, נוכל לקנותו בקל.

"המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה, וכמבואר במקום אחר, שאי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד כלל. 
ואפילו אם לפעמים הולכת מחשבתו ופורחת ומשוטטת בדברים אחרים וזרים, הוא ביד האדם לחזור ולהטותה בעל כורחה אל הדרך הישר, לחשוב מה שראוי. והוא ממש כמו סוס שפונה מן הדרך וסר לדרך אחר, שתופסין אותו באפסר וכיוצא, ומחזירין אותו בעל כורחו אל הדרך הישר, כמו כן במחשבה ממש, שיכולין לתופשה בעל כורחה, להשיבה אל הדרך הראוי"
(ליקו"מ תנינא, נ).

גם מי שמורגל ברע, אומר רבי נחמן, יש לו בחירה. הדבר בידו!

"ואפילו אם כבר הורגלה מחשבתו לצאת לחוץ הרבה, אף על פי כן בידו להטותה בכל פעם לדרך הישר. ועל כן אם יחשוב מחשבה אחרת לטובה, בהכרח שתידחה 
מחשבתו החיצונה וכל ההרהורין....אבל צריכין לחזור זאת ולזכור זאת היטב היטב בכל פעם, בכל יום ובכל עת, כי הרבה בני הנעורים נלכדו בזה, שבאים למה שבאים, רחמנא ליצלן, מחמת שנדמה להם כאילו אין מחשבתם בידם, חס ושלום. ובאמת לא כן הוא, כי המחשבה ביד האדם תמיד". (ליקוטי הלכות, הלכות תפילין, ו' אות ל"ב).

"כי תבנה בית חדש", הוא עניין בניית בית המקדש השלישי והאחרון שכולנו מצפים לו כבר אלפיים שנה: "שצריכין להיזהר מעתה, כל אחד ואחד לעסוק בבניין הבית חדש שלעתיד, ועיקר לעשות מעקה להגג, שלא יפול הנופל ממנו". 

שעל ידי שמירת בניין הבית והמוח הפרטי שלנו, נזכה כולנו גם לבניין הבית, והמוח הכללי של כלל ישראל, במהרה בימינו, אמן.