מאמרים וראיונות

"זה בסדר, זה בסדר!" אמרה אמי לאורח ההמום והנבוך משבירת הכוס הלא צפויה המלאה בספרייט משולחן השבת.

לקח קצת זמן עד שחיוורון פניו הפך לאדמומי יותר.

"אני כבר מנקה, אין לך מה לדאוג ולהרגיש לא בנוח, באמת!".

שוב ניסתה להרגיע אותו כי ראתה שהוא עדיין בתדהמה כאילו

"מה כבר עשה..." חיש מהר לקחה את המטאטא ולאחר את המגב ואחרי מספר רגעים כבר לא היה זכר לכוס שנשברה.

טוב נו, זולת מצבו הנפשי של האורח שלאט לאט חזר לאיתנו.

הנה יוסי, החבר שלי בן האחת עשרה שגדול ממני בחצי שנה, נכנס לפתע הביתה בחופזה כדי לבקש ביצים לאמו שזה עתה מכינה עוגה, סימולטאנית כשאמי מכינה אף היא מהמרשם של חברתה.

הוא לא שם לב לכוס המונחת בקצה השיש והניף את ידו לעברה בלא משים וניפצהּ על הרצפה יחד עם כל הקמח המנופה בתוכה.

"אוי יוסי שובב שכמותך!" חייכה אמי ליוסי וליטפה את לחיו תוך כדי חזרה על המנטרה הנזכרת לעיל,

כשיוסי, שידע היכן נמצא המטאטא, כבר התחיל מרוב בושה לטאטא לבד וכבר שכח את תכלית בואו...

הפעם היתה זו יעל, אחותי הגדולה הנשואה פלוס.

כשבאה למזוג לבעלה קולה, הלה החזיק את הכוס עם שתי אצבעות רטובות בלבד כמראה 'אפילו בשתי אצבעות יש לי כח',

ושוב נפלה הכוס והתנפצה לה לרסיסים עם כתמי קולה על הרצפה ועל הארונות התחתונים.

אמא הביטה מהסלון כאומרת "נו, ומי ינקה עכשיו?!"

לא כל כך דאב לה כנראה על הכוס והלכלוך, רק השאלה "מי ינקה" קצת הטרידה אותה.

"שטויות אמא!" אמרה יעל ותוך דקות כבר לא היה ולוּ זכר לשבירת הכוס,

 להוציא אם מישהו פתח את מכסה פח האשפה וראה את שברי הכוס.

אמא היתה מרוצה. "תודה יעלי, פחדתי שיואבי שלך יזחל וחלילה ינזק מהשברים", אמרה כאחת שנגולה אבן מלבה...

שוב מקרה דומה לשבירת כוס, אך הפעם היה זה יצור קטן, מסכן ואולי אפילו מבוהל.

אחי הקטן, דוד, המכונה 'דודו', בן השנה וחצי, נעמד לו בקצה השולחן הקטן שבסלון כשישבו כמה אורחים ולגמו מכוסות הקפה והתה המהבילות.

כולם השתעשעו לראותו זז מקצה לקצה בשולחן תוך כדי "אמירת פיוטים" שהמציא לעצמו.

אך לפתע קרה דבר מאד לא צפוי ש'הקפיץ' את כל הסובבים שם.

דודו הצליח, למרות ידו הקטנה,

להגיע לאחת מכוסות הקפה השחור ולהפילה לשטיח החדש שבקושי שבוע הוא נמצא בסלון.

מיד קפצה אליו אחותי בת השש עשרה, הרימה אותו תוך כדי חיבוקים וגיפופים ואמרה לו

"נבהלת דודוש מאמי חמוד? לא קרה כלום מתוקי... כבר נסדר הכל ותמשיך לשחק כמו מקודם... תרגע חמוד, אתה רואה? אמא התחילה כבר לנקות".

אז למה באמת אני מספר לכם את כל הסיפורים הארוכים על שבירות הכוסות האלה...?!

כי לי כבר נשבר! אני נשרף בתוכי ואין מי שיודע על כך. ואסביר...

גם לי יוצא מידי פעם לשבור כוסות.

זה לא קורה אמנם כל יום, אבל אולי פעם לשבועיים בערך.

אבל אז... אבא "מנחם" אותי ומנסה להרגיע תוך כדי הנפת היד ואמירתו לאמי, שבד"כ היא הנוכחת, "עזבי אותו נו, שתי ידיים שמאליות, למה את מצפה?!".

ואז מתחיל מטר מוסרהּ של אמי המלווה בהרמת הקול לכמעט 150 דציבל:

"תגיד לי קובי, אתה לא רואה שיש פה כוס?! מול העיניים שלך בנאדם!! אולי תתחיל למען ה' להיזהר יותר כשאתה ליד כוסות?!".

פעם יצא שביקשתי ממנה למזוג לי מים עם קרחים ועוד טרם הספקתי לאחוז את הכוס, 

כבר הגירה את המים עם קוביות הקרח הכבדים ישר לתוך הכוס, שכמובן, איך לא, צנחה לה למטה הַיְשר לרצפה הנקיה.

"יש לך חורים בידיים טִפשוני?! כל כך קשה להחזיק כוס ששוקלת 200 גרם?? מתי כבר תפסיק לשבור לנו את הכוסות בבית וללכלך את כל הרצפה?!".

קשה לי לחיות בבית כזה שרק לאחרים "מותר" לשבור כוסות. כשאמא שוברת כוס או כל כלי אחר,

היא אומרת "אויש, לא שמתי לב, מי הֶחכם שהניח פה את הכוס?!" בטווח שמיעה של 30-50 דציבל... למה?! כי לאמא מותר!

ולי, כילד שאמור להיות אחראי – אסור!

אז לא רציתי לדבר יותר מידי אבל ככה זה יצא בערך... פשוט חשוב לי,

שאם תהיה איזו אמא, אבא או אחות גדולה שתמיד מעירים רק לזה שצריך להיות אחראי ומזלזלים בו כגון התיאורים הנ"ל,

אז שיתחילו להסתכל על עצמם ועל תדירות השבירה שלהם או הסובבים אותם ולא להתמקד ב'אחד יחיד ומיוחד' ששובר כוסות בתדירות זו או אחרת...

הורים יקרים שלי!

היום אני כבר גדול, אבל הפצעים והצלקות שנשארו לי מהערותיכם, יגלידו, 'אולי', רק עוד הרבה זמן...

היום, בתור אדם נשוי עם ילדים, אני מתנהג לגמרי אחרת. לא רוצה להנחיל לילדיי את ה"מחמאות" אותן קיבלתי בתוספת צעקות מחרישות אוזניים.

אתם לא יודעים שאני כותב את המכתב הזה, אבל אני כותב אותו ומשליך אותו כעניין "שלח לחמך על פניהמים כי ברוב הימים תמצאנו" (קֹהלת י"א א').

אז אתם כבר מבוגרים בשביל להעיר לי, וכבר הפסקתם כפועל יוצא מזה שאני לא בבית יותר, והאמת שאני גם לא ממש רוצה,

אבל אולי הורים אחרים יקראו מכתב זה, יפנימו וישתנו לפני שיהיה מאוחר מדי ואז לתקן יהיה כבר קשה. קשה מאד...

כל בקשתי היא, שמה שאתם דורשים מילדכם, תכפילו פי כמה וכמה את הדרישות כלפי עצמכם.

חבל, חבל לחכות...