מאמרים וראיונות

פעם אחת היה חכם אחד שפרש עם בני משפחתו אל המדבר, מאחר שהיה העולם נגוע באמונות של הבל והשקפות מושחתות.

אותו מדבר, אליו הביא החכם את בני משפחתו, היה סמוך אל רכס הרים אדיר, מקום מושבם של השדים. הקיף החכם את משפחתו בעיגול, שלא יוכל להתקרב אליהם ולהרע להם.
 
יום אחד השגיח בהם מלך השדים ושלח אליהם כמה מאנשיו לפגוע בהם, אולם העיגול הגן עליהם ואף אחד מן השדים לא יכול היה להרע להם. גם משלחת תוקפנית יותר של שדים לא הצליחה במשימה, עד שבא אליהם מלך השדים בעצמו. לאחר שנכח שגם הוא בעצמו לא יכול לפרוץ את העיגול, ביקש רשות מהחכם להיכנס.
  
כשבאו מלך השדים ומלווהו אל תוך העיגול, שאל השד את הזקן: "איך אתה מעז להתיישב במקום שלנו?"
 
ענה  לו החכם: "מדוע אתה סובר שמקום זה שייך לכם? האמת היא שהוא שייך לי".
 
התכעס מלך השדים ושאל: "אינך מפחד ממני?"
 
השיב הזקן: "לא".
 
ושוב פעם שאל: "אינך מפחד ממני?" והתפשט ונעשה גדול מאוד, עד לשמים, ורצה לבלעו.
 
אמר הזקן: "אף על פי כן איני מפחד כלל. אך אם ארצה – אתה תפחד ממני". והלך והתפלל קצת, ונעשו עננים כבדים מאוד ורעמים מחרישי אוזניים, וקול הרעמים הרג את כל שרי המלוכה והשדים שהמתינו מחוץ לעיגול" (על פי "מעשה מחיגר").
 
שדים מבקשים את נפשנו. כוחות סוערים בעולם וזורעים בלב רפיון, חולשת נפש, אוזלת יד, אימה.
 
כלכלה, ביטחון, בית, ילדים, חינוך. לאן שתביט – סימני השאלה מתרבים כנגיפים, טורפים בגסות כל וודאות.
 
מה יהיה? פיסות השקט כל כך נדירות. בלב. במקום ובזמן.
 
העולם נטרף והולך. מי שמישיר עיניים בפני הטירוף – נטרף. מי שמסיח דעתו, צוחק, שוכח, הוזה – מפנה לטירוף דרך, מעניק לו כוח.
 
אבל איך מתגוננים? ואיך משיבים מלחמה?
 
רבי נחמן מספר לנו על עיגול, שמי שנמצא בתוכו מוגן אפילו מפני מלך השדים. הוא מגלה לנו דרך סודית, באמצעותה מתהפכים היוצרות, והטירוף עצמו נסוג בפחד לאחור. "אם ארצה – אתה תפחד ממני".
 
אבל כדי להבין את התרופה, נספר קצת על תולדות המחלה:
 
...היתה מגיפה קשה, ורבים מאוד מתו. בכל מקום היה ריח של פחד, והוא שכן כמו עננה בלבבות. החיים הפכו קיום בלבד. אנשים עטו את אמונתם כבגד שאינו מן המידה והשתמשו בה לשם הסוואה. אמונתם סיפקה הגנה אבל לא חיממה, עזרה להופיע כבעל צורה, אבל לא שיקפה את פנימיות הלובשים אותה.
 
אט אט החלו בני אנוש שוכחים מהי שמחה אמיתית או סיפוק פנימי ורבים החלו להתכחש לקיומם של דברים מעין אלו. פחד מפני הבאות שיתק את הלבבות, ומחמתו נימלט כל אדם אל הבדידות והאלמוניות וביקש להיבלע בהן.
 
תכונתה של המגיפה היתה לכרסם מבפנים. הכל חשו עצמם חלשים וחולים, רחוקים מתקווה ואבודים, משותקים ונכים. בכוחותיהם האחרונים השתמשו כדי להסתיר את האפסות שחשו, את המוות שנגע בליבם. את החללים היו מעלימים בחשאי, בחיפזון. איש לא ההין לומר בקול רם: "אדם זה מת, מפני שהתקווה גוועה בליבו לגמרי". הכל העמידו פני חיים ולא אבו להודות, כי הם מתמעטים והולכים.
 
ואז בא רופא נפשות מומחה, שידע את התרופה לחולי הממאיר. "אני רופא", הוא אמר, ואנשים הביטו בו במבוכה ואמרו מתוך הרגל: "אצלנו הכל בסדר. איננו חולים". "אני רופא מומחה", הדגיש, "אוכל להציל אתכם ממוות", ואז החלו נסים מפניו. "מיאוש", אמר הרופא הגדול, "מעצבות, משיתוק, מאפסות, מניתוק". איש לא אבה להאזין לו. הפחד עמד באויר ואנשים הוסיפו למות 
 
"כאן גר רופא נפשות גדול, שיכול להציל חיים, לתת תקווה ולהמציא מזור לכל החֹליים", הציב הרופא שלט באותיות גדולות על פיתחו. לאט לאט, בחשיכה, בסתר, החלו פוקדים החולים את ביתו, מבקשים ביד מתחננת את תרופות הפלא.
 
משיצאו את צל קורתו – היתה קומתם זקופה. לא עוד בחשאי שבו אל הרחובות ובעיניהם ברק חדש של חיים, מבקשים לשאת את הבשורה אל אחיהם המעונים. רבים היפנו גם להם את גבם וכינו את הברק בעיניהם – שיגעון. חולים קשים ואנושים מידי היו.
 
אבל המודים בחסרונם הגדול, אותם שלא אבו להאזין לקולו המפתה והמרדים של המוות, התלקטו ובאו. הפחד ששכן גם בליבם, נמס, והיאוש פינה את מקומו לתקווה גדולה. יופי ופאר אלוקי התגלו לעיניהם גם במקומות אפלים מכבר. חיים חדשים, במלוא עוצמתם וטהרתם – הופיעו ובאו.
 
איזה עיגול מגן יכול לשרטט סביבנו הזקן החכם? היש בכוחו של עיגול בחול למנוע מן הסערות לפלוש אל חיינו?
 
העיגול יוצר גבול. הגבול הוא סימן. "עד כאן". השוכנים בתוך העיגול, למרות שהם צופים בו, אינם נתונים למוראות העולם. עיגולם נתון להשראה אחרת. עולם בתוך עולם. פיסת שקט. אי מוגן.
 
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עימדי". כך דוד המלך בספר תהילים. לעולם אינני לבד באמת. אב גדול, רחום, עליון, כל יכול, מלווה אותי תמיד, שומר את צעדי.
 
ומי שנכנס לעיגול האמונה מקבל, חוץ ממגן, גם נשק. "והלך והתפלל קצת"...
 
תפילה בכוח. תפילה שמשנה אפילו את פני השמים. מסיעה עננים, מרעימה רעמים, מבהילה ומטילה אימה גם על הגדול שבאויבים.
 
רק כוח עליון יכול להילחם בטירוף, בדידות, יאוש עצב, אימה. רק אלו-הים יכול לגרש את השדים.
 
לבד לבד, בתוך עיגול האמונה שלך, אפשר להפעיל את הנשק העתיק של הזקן החכם. "והלך והתפלל קצת"... 
 
יופי ופאר אלוקי יתגלו לעיניך גם במקומות אפלים מכבר. חיים חדשים במלוא עוצמתם וטהרתם – יופיע, יבואו.