מאמרים וראיונות

באחד מימי חודש מאי 1968 הדהד קול פיצוץ במורדותיהם המערביים של הרי יהודה.

לכאורה, פיצוץ נוסף במחצבות הר טוב, שייעודה לספק חצץ לבנייה.

אלא שפיצוץ זה היה שונה בתכלית ממאות הפיצוצים שקדמו לו.

הוא חשף פתח קטן לעולם קסום ונפלא, שהיה חבוי במעבה האדמה, נסתר מעין כל חי. בפיצוץ זה התחיל הפרק הנוכחי של מערת הנטיפים ב"שמורת אבשלום", קצת מעל העיר בית שמש.
 מבחוץ אתה צופה על נוף בלתי מסעיר בעליל. שרידי מחצבה ישנה. הר גדול נגוס למחצה ומעליו מתדלדלים כמה עצים בסלע טרשי. חם מאוד. לא המקום אליו היית יוצא טייל וגם לא היית יכול לבלות בו יותר מזמן קצר. ואז מגיעים אל הפתח. שער בהר. אתה נכנס פנימה ונשימתך נעתקת. תוך דקות אתה עובר לעולם אחר, שלא ידעת על קיומו וגם לא היתה לך שום דרך לשער שהוא נמצא שם, מתחת לרגליך. בחוץ הכל רותח. שלהי תמוז. אבל בפנים תמיד נעים. גם בחורף וגם בקיץ הטמפרטורה איננה משתנה.
 
 לצייר הגדול יש את כל הזמן שבעולם. והוא משרטט ומתכנן כאן קוים ונתיבי זרימה, תנועה וקצב. מלאכת מחשבת של פירורי סלע צהוב ולבן ואדום וטיפות מים שמתמזגים זה עם זה יום אחרי יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, עידן אחרי עידן. נוטפים מלמעלה ועולים מן הארץ, נפגשים ונפרדים, מתאחדים לעמודים, לקירות, למסכים. מגלים טפח בריכות צלולות, ומסתירים טפח חביונות נסתרים. אלפי אופנים של משחק צורה וצבע. מירקם מדוייק של אבן ומים, אטימות ושקיפות, קושי ורכות. פאר ומלכות מהווים רקע לצניעות ועדינות.
 
 המים שואלים והסלע משיב. נטיפים מבארים את דרכם וחלל המערה מקשיב. שיחה מתמשכת דורות. מה שנגלה לעינינו הוא רק מה שכבר סוכם, נחתם ונגמר בין המשוחחים. אל מלאכת שיחתם הם רוחשים כבוד, מתבוננים ביראה ובחשיבות על כל שאלה ועל כל תשובה, על כל קו ועל כל נתיב. יודעים הם היטב, מה שמתחיל כנטיית גרגר סלע דקה יהפוך לבסוף לקיר, מה שנראה כפרפור אחרון של טיפת מים בבריכה שמתחת אינו אלא פתיחה לחיים אחרים.
 
 במקום הכי נמוך במערה, 60 מטר מתחת לפני הקרקע, עוד חביונות מים טהורים. ארבעים שנה לקח לטיפת הגשם לחלחל מבעד למסך האטום המפריד בינינו לבין השמים. אבל היא חפרה וחתרה, חיפשה וביקשה מוצא, עד שלבסוף נתגלתה במעמקים, הצטרפה אל חברותיה בעולם הפנימי.
 
 אל בריכה אחת נוטפים מן הקיר מי תמיד, אבל הבריכה לעולם אינה מתמלאת. רמז יש כאן, הד סמוי למה שקורה עוד למטה למטה ועמוק מזה, נסתר גם עתה מאין רואים. המים אינם נותרים כאן. שוב הם מפלסים דרכם מעבר לסדקים בסלע ושואפים יותר פנימה, אל מערת נטיפים אחרת, שאיש טרם ראה, אבל אין ספק שהיא ספונה אי שם, עידן ועידנים. מי יודע איזה ציורים מתחוללים שם? מי יכול לשער את גודל היופי הנחבא במעמקים.

...לפעמים כל כך חם בעולם הזה. לוהט. החיים נראים כמו מחצבה טרשית וחסרת הדר, שנגזר עלינו לחצוב בה חצץ לבנייה. יום רודף יום. פיצוץ רודף פיצוץ. כן, בודאי יש משמעות לכל זה, הלא אנו מייצרים כאן חצץ. חומר גלם חשוב. כאן הוא מקום העבודה, עולם הבחירה. אבל לפעמים זה מעייף ומתיש. לפעמים בא לבכות מרוב הנוף האפור והשגרתי והבלתי מסעיר של החיים. החיים של רובינו אינם המקום אליו היו בוחרים לצאת לטיול מרגש.
 
 ...לפעמים, בעיתים של חסד גדול, של עומק לילה ולב, כשהשקט מכבה את השאון העולמי ואת הדיו בלבבות, כאשר אפרוריות היום-יום מתכווצת בבושה מתחת לשמיכת החושך, נזכרת הנשמה שטהורה היא. אינה חפצה עוד במלחמת מחשבות קודש וחול, רודפות זו את זו, נושכות זו את זו, עם הרבה חללים בשני הצדדים ובלי ניצחון לשום צד. ואז – רוצה האדם להיות גדול. לגדול ולגדול עד לשמים. לגדל כנפיים עצומות ולדאות בהן מעל האוקיינוס. לראות הכל מלמעלה. להבין.
 
 רוצה עיניים לאור המחבק ומרפא הכל. ידיים לקבל אותו ופה לאמור לו: אבא, חסרת לי זמן רב. כה רב. ולבכות. לא סתם בכי. בכי שימיס את פלדת הגוף, שישטוף את ריח העשן שנדבק בו בשל בעירה ארוכה כל כך. שיקרע באחת את בגדי החול המביישים, ויחזור וילביש את נשמותינו באור הראוי להן – אור צח, לבוש מלכות, בגדי קודש.
 
...פתאום ראיתי בעיניים שהאפור הוא שקר. פתאום נכנסתי לעולם אחר כאן שהיה כאן תמיד, אבל נעלם, והתביישתי כל כך.
 
איך חשבתי שהנוף משעמם? כן, ככה זה נראה מבחוץ, אבל מי יודע מה קורה שם בפנים? 

מה טמון בתוך המחצבות הטרשיות שלי?  איזה יופי שמור לי במעבה האדמה?  איזה הבטחה צפונה בתוכנו? ומתחת לה – עוד הבטחות כמוסות.
 
 אולי מתחת למערת הנטיפים מסתתרת מערת אבנים טובות? גבישי איזמרגד? נטיפים כחולים של ספיר? קירות לבנים של יהלום?
 
 עד מתי נאמין לחיצוניות?
 
 עד מתי נשפוט את עצמנו ואת זולתנו לפי הערך הדל והקלוש של נכסינו, חכמתנו, יופינו, גבורתנו? הלא מה שיש בנו באמת, יקר, רענן, זוהר, מסתורי, עמוק, נמצא בכלל במישור אחר לגמרי. לא רחוק, אבל עמוק. לא בלתי מושג, אבל נסתר מעין.
 
 רבי נחמן מספר לנו על יורדי הים שספינותיהם נשברו והם ניצלו ובאו אל מגדל אחד, שם ניהלו ביניהם שיחות עמוקות. "בתוך כך בא נשר גדול ודפק על המגדל ואמר להם: חדלו עוד מלהיות עניים. שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם" (סיפורי מעשיות, מעשה בשבעה קבצנים).
 
העניות והדלות הרוחנית בה אנו שרויים היא פרי בחירתנו. יש בכוחנו לוותר עליה – בהחלטה אמיצה אחת. "חדלו עוד מלהיות עניים", קורא אלינו הנשר הגדול. "אל תאמינו למראה עיניים", מרמז לנו הצדיק ברחמיו הגדולים.
 
 אפילו אם ספינותינו שבורות, אפילו אם גלי הים הטילו אותנו אל מגדל שכוח, הכל עדיין תלוי בנו. גם אם נכשלנו, מעדנו, נפלנו, גם אם חשים אנו אבודים, זקנים, תשושי כוח, כל זה אינו אלא אחיזת עיניים, צידם החיצוני של החיים בלבד.
 
מתחת לכל זה שמור לנו יופי גדול. ויופי זה – הוא מה שאנו באמת. "שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם", מתחנן רבי נחמן לפני נשמותינו המכוסות אבק.
 
"בתוך הגוף הארצי, העכור, השואף כל ימיו אל כזב החומר, שוכנת נשמה קדושה וטהורה. אל תאמינו לטרשים של הגוף, אל תתבלבלו מעכירות החומר".
 
"קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח...אז תראי ונהרת, ופחד ורחב לבבך" (ישעיהו ס').