מאמרים וראיונות

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך (טז, יח)

רבי אליעזר אומר: במקום שיש דין – אין דין, ובמקום שאין דין – יש דין. כיצד? אם נעשה הדין למטה, אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה, הדין נעשה למעלה (מדרש רבה).

"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (יח, יג).

אם תהיה תמים, תזכה להיות עם ה' אלוקיך. תמימות כוללת את כל המידות הטובות כי זה רצון ה', זה הנחת רוח של ה', שאדם זורק את שכלו וחוכמתו ומתעלם מכל הקושיות ומכל האי הבנות שיש לו בעניני השגחה.

את כל החוכמה שלו הוא מכוון רק לדבר אחד, לזכות לקרבת אלוקים.

תם זה שלם, תם זה לא חסר כלום. כי אם הוא דבוק בה', אז הוא הגיע לדרגה הכי גבוהה שאפשר להגיע אליה, אז מה כבר יכול להיות חסר.

התם תמיד שמח בחלקו. גם כשאין לו הוא שמח. גם כשיש איזשהו חסרון. הוא אף פעם לא רואה את החסרון כדבר רע כי ה' מנהיג את העולם, ה' יודע מה שהוא עושה, חוץ מזה שאצל ה' הכל אפשרי, הכל יכול להשתנות כהרף עין.

השמחה של התם היא שמחה של אדם שהיישות שלו והאגו שלו והכבוד שלו וכל הדברים שיכולים להפריע לו ולבלבל אותו, הוא מנטרל אותם, הוא נאבק בהם, הוא מצליח להשליך אותם מנגד.

תמימות אמיתית זה כשיודעים שאין עוד מלבדו, שהכל מאתו יתברך ומצליחים לקבל כל מה שעובר עלינו בשמחה. אנחנו עדיין לא שם. אנחנו עוד לא זוכים כל הזמן להכרה המלאה הזו, שחוץ מהשם אין כלום ולכן אין מה לדאוג ואין מה להתבלבל ואין מה להצטער. אנחנו לא הגענו לשלימות הזאת. אבל אנחנו מתקדמים לקראתה, מבינים אותה, לומדים אותה, בשכל אנחנו מבינים שאין עוד מלבדו ומנסים למלא את הנפש בזה, כל אחד לפי מדרגתו, כל אחד כמה שהוא זוכה.

תמימות זה הכי גבוה. זה המעלה המעולה שבכל המעלות. על יעקב אבינו נאמר "איש תם יושב אוהלים". מכל המעלות והמדות הטובות שבודאי היו ביעקב אבינו, בוחרת התורה הקדושה לציין את התמימות. כי זה מעל הכל. לכן גם מבקש דוד המלך "אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי", ללמד אותנו שאם נלך בתמימות, בדרך תמים, ה' יבוא אלינו ואז כבר לא יחסר לנו כלום. הכל יהיה לנו.

כל מה שקשור עם פשיטות ותמימות, יש לו חן מיוחד אצל הקב"ה. היהודי הקטן, שקובע עצמו לתורה ותפילה, שעמל כדי לזכך את מעשיו ומדותיו, שפונה אל הקב"ה במילים פשוטות, תמימות וכנות, שמקבל את נסיונות החיים באהבה ובאמונה, זו הפנינה שעמה משתעשע הקב"ה, זה הקישוט שאיתו מתהדרים למעלה.

תמימות זה אמונה. זה לא להתלונן. זה תמיד להיות שבע רצון כי אחרת כופרים במשפט ה'.

תמימות זה להאמין בכוח של תפילה אמיתית, תפילה מעומק הלב, תפילה ועוד תפילה ועוד תפילה. תפילה יכולה לקחת תלמיד פשוט ולהפוך אותו לתלמיד חכם, מתמיד ויגע בתורה. תפילה יכולה לקחת בית שקול בכי של תינוק לא נשמע בו ולהפוך אותו לבית מלא ילדים. כשאדם הולך עם תמימות טהורה, תפילתו נענית כמעט כמו התפילות של הצדיקים הקדמונים.

תמימות זה לשתף את הקב"ה בכל מה שעובר עליך. להניח על השולחן את כל הצדדים, הלבטים, הנגיעות. נכון, אתה יודע הכל אבא ואני לא מחדש לך מאומה, אך אני רוצה לחיות איתך את המצב הזה, אני צריך את שמיעתך, את הבנתך, את קירבתך. דבורים כאלה, שיוצאים מלב מאמין וטהור, מביאים לקירבת אלוקים נפלאה, חן רב נסוך על פניהם. לא פלא כי גדולי ישראל הרבו לדבר במעלתה של התפילה האישית. כשאדם מקבל פתאום איזה התעוררות לתפילה אישית כזאת, לא ידחה אותה לזמן יותר מתאים, למקום יותר מתאים, זה עלול לברוח מבלי שוב. צריך לתפוס את ההתעוררות הזו בשתי ידיים, יכול להיות שדוקא מילים פשוטות אלה, שיצאו באותה שעה מעומק לבו של האדם, הם יפעלו עבורו את הישועה.

הרבה פעמים בחיים אנחנו רואים שצוחקים מהתמימים המקסימים האלה. כמו התם בספורו של רבינו שביקש רק דבר אחר: בלי ליצנות. מה זה ליצנות? זה ההיפך מתמימות. זה סמל השקר. זה כת ליצנים לא תראה פני שכינה. מה זה להתלוצץ? זה לא רק שאני חושב שאני יותר ממך, אלא שכל מה שיש לי לעשות בחיים זה לעשות ממך צחוק, אי אפשר לתאר איזה דבר נורא ואיום זה.

בחור רוצה להיות צדיק, הוא שואף לגדולה, במקום לפרגן לו ולעודד אותו, הרבה פעמים מתלוצצים ממנו. רבינו יונה מכנה את מי שבז ליהודי ששואף לגדולה, שרוצה להתעלות – שונא ה'. כי לא נוח לו שיש כאלה שאוהבים את בורא עולם ומתאמצים לעשות לו נחת רוח. אם הוא היה אוהב ה' אמיתי, אז גם אם לו עצמו אין שאיפות דומות, הרי משאת חייו היתה צריכה להחזיק ולעודד ולהמריץ את אותם מתי מעט שכן שואפים להרבות כבוד שמים בהתנהגותם.

תמימות זה שלמות, זה דבר שלם ואין לך שלימות כמו האמונה. "כי האמונה היא תמימה ושלימה בתכלית השלימות, בלי שום מום ופגם כלל, בבחינת "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" (ליקו"ה בכור בהמה טהורה ג, י).

כולם מכירים את המושג הזה של אמונה. גם העולם הגויי, והעולם החילוני, בכל מקום יודעים שזה קיים כי זה מניע את כל היקום שלנו. זה מושג מאד מאד פשוט, הכי פשוט שיכול להיות בעולם, אבל בעצם הוא עמוק מיני ים. יש דיבור של רבינו הקדוש שאמר, אצל העולם אמונה היא דבר קטן, אולם אצלי היא דבר גדול. אמונה זה אמון. אתה נותן אמון בהקב"ה, הוא עושה אתך עסקאות, אתה לא נותן בו אמון, הוא לא עושה איתך עסקאות.

פתאום יש איזה בעיה, איזה מצוקה, איזה קושי קטן או גדול. האדם חושב אוי, מה יקרה איתי עכשיו, איך אני אסתדר, אז אומרים לו רגע, רגע, תזכור את ה', תתקשר אליו, תתחבר אליו, אז תוכל למצוא תקוה, ושמחה, ועצה ודרך.

איפה שאתה לא מבין, שם אתה צריך אמונה. אתה לא מבין איך קורים לך דברים כאלה, שום דבר לא הולך, הכל מתהפך לך מול העיניים ואתה חייב לדעת שהכל זה לכתחילה, הכל כתוב מראש, זאת התוכנית, זה המסלול, לא קרה לך איזה פנצ'ר, זה לא ביש מזל, לא קורה פה שום דבר שלא היה צריך לקרות. שוברים אותנו, כותשים אותנו אבל זה הכל במסגרת התוכנית האלוקית של הבניה שלנו. זה לא איזה כשלון שלנו, זה לא שקרה משהו לא טוב ואנחנו צריכים עכשיו לחשוב איך לתקן אותו, ואיך לצאת ממנו. אדם צריך לנשק את הצרות שלו כי בלי צרות ובלי יסורים הוא לא היה מגיע לשום מקום בחיים. דווקא מתוך התקופות היותר קשות בחיים צמחו הישועות הכי גדולות. רק ככה מתקרבים לאבא.

מורנו הרב: "אדם צריך לקבל את כל מה שעובר עליו באהבה. פה אשתו מוכיחה אותו, ההורים מבזים אותו, חבר מוכיח אותו, נהג האוטובוס צועק עליו, בכל מקום מוכיחים אותו, בכל מקום צועקים עליו, מבזים אותו. זה עיקר מה שרוחץ את האדם. "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם". מים טהורים זה התוכחות והבזיונות. זה מה שמטהר את האדם.

אדם עובר עליו ירידות, הוא יכול להחזיר את כל העולם בתשובה, הוא יכול לספר לאנשים גם עלי עבר ככה, גם לי קרה ככה, גם אני הייתי שם, באותו מקום שאתה נמצא, הנה אני עשיתי תשובה, תעשה גם אתה. כל הירידות שאדם עובר, זה כדי שהוא יהיה מורה דרך, הוא היה בתוך הקליפות והוא יצא, כדי שיראה לאנשים איך יוצאים מהקליפות. כל הירידות שהוא עבר הוא רק היה שליח, הוא רק כמו צוללן שמורידים אותו לעמקי ים. להוציא אנשים ולהציל אותם".

בסוף מבינים שאין כאן עונשים, שמשמים לא דוחים את האדם, לא מרחיקים אותו, היסורים נועדו לקרב את האדם. הקב"ה אוהב את האדם אהבת נפש, "נפלאת היא אהבתך", אהבתו של הבורא לבניו לא נתפסת בשכל אנוש, נפש איש ישראל חשובה אצל הקב"ה יותר מכל התורה כולה.

כמו שאב לא יכול להתנתק מבנו ולא חשוב מה שיקרה עם הבן, אפילו הלך לתרבות רעה ח"ו וקורה מה שקורה אתו, האבא רץ אחריו לכל מקום, מתפלל עליו בכל מקום, לא יכול להתנתק ממנו, אין בזה בחירה כלל, אהבה של אב לבנו אין בזה בחירה בכלל. ככה האהבה של הקב"ה אלינו. בורא עולם לא מוותר על אף אחד מבניו, הוא רוצה את כולם, גם את הרחוקים ביותר.

איפה שאתה לא מבין, שם אתה צריך אמונה ותמימות. העבודה שלך זה להגיד על כל דבר גם זו לטובה, כל דבר שקורה צריך להגיד גם זו לטובה ולהמשיך לשמוח. זה כזה נסיון עצום! צריך כזו אמונה! כשאדם מבין שגם זה לטובה, כי ה' עושה רק טוב, אז הוא נותן כוח שמהדבר הזה דווקא יהיה לו ניסים. יהודי זה מלשון הודיה, הוא תמיד מודה, מה שה' עושה זה טוב, יהודי לא מאבד את האמונה אף רגע, אף שניה. מילת המפתח פה היא תמימות. שזה להיות שמח בחלקי. כל הזמן לראות את המתנות הנפלאות שה' שולח לי רגע רגע ולהודות.

פעם אחת בלילי שבת קודש הסתובב הרה"ק הרבי ר' ברוך ממעז'יבוז זי"ע הלוך וחזור ואמר "שלום עליכם" ו"רבון העולמים" כדרכו. כאשר הגיע לתיבות: "מודה אני לפניך ה' אלוקי... על כל החסד אשר עשית עמדי ואשר אתה עתיד לעשות עמי"... עמד ושתק מעט, ושאל את עצמו מדוע עלי להודות לך על חסד העתיד? בבוא החסד אודה לך! ומיד השיב לעצמו: אולי תעשה עמדי חסד, ולא אהיה אז בבחינה הראויה להודות לך כראוי... לכך אני צריך להודות עכשיו, ומיד געה בבכיה.

באותה שבת היה אצלו הרה"ק רבי משה מסאווראן זיע"א שעמד בקרן זוית, ושמע שאלתו ותשובתו, וגם את בכייתו. שאל אותו רבי משה: "הלא שאלתכם ותשובתכם היתה טובה ונכונה, ומדוע בכיתם?" אמר לו הרבי ר' ברוך: "על זאת בכיתי, על כי אפשר ולא אהיה אז בדרגה הראויה להודות כדת..." (מתוך ל"עולם אודך").

תמימות זה לדבר עם ה' דיבורים פשוטים, אמיתיים, כאלה שיוצרים חבור טבעי, חם וישיר עם בורא עולם. "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' " (הושע יד). לפתוח את הפה ולדבר עם ה'. זה הכל. זה נראה אולי פשוט מדי אבל זה כל מה שמבקשים מאתנו. ואם זה לא פשוט, אם זה קשה לך, על זה בעצמו תדבר עם ה', רבונו של עולם כל כך התרחקתי ממך עד שאני אפילו לא יכול לדבר איתך, תרחם עלי, תפתח את פי כדי שאוכל לדבר איתך ולהוציא כל מה שיש לי בלב. כמו שאמר רבינו הקדוש לרבי נתן שחיפש ללא לאות את מי שיוכל להרוות את צימאונו הגדול ולהרגיע את תבערת לבו, עד שהגיע לרבנו הקדוש שלקח אותו בשתי ידיו הקדושות ואמר לו שזה טוב מאד אם אומרים את כל מה שבלב לפני השם יתברך.

הדיבור מקרב אותנו אל ה'. הוא עיקר התענוג שיש לנו בעבודת השם. תדבר עם ה' בשפה שלך, בלי ספר ביד, תבקש ממנו שיעזור לך, שיקרב אותך, שיחזיר אותך בתשובה ברחמים. התפילה האישית זה הכלי נשק העיקרי במלחמה שלנו על הקדושה.

כל חסרון שיש לך, תעמוד, תתחנן לפני בורא עולם. לא מספיק שיש לך רצון, אתה צריך להתפלל כדי להוציא את הרצון שלך מהכוח אל הפועל.

בהתבודדות האדם מתחבר לקול הפנימי שיוצא מתוך נשמתו. הוא יוצר קשר ישיר עם אבא שבשמים. הוא יכול ללחוש בלי סוף לאוזן היחידה שאינה מתעייפת לעולם. זה יוצר כזו קירבה, כזו אהבה, כזו אמונה כי אם אני מדבר אתו יתברך, אז בודאי שהוא קיים, שהוא ישנו, שהוא לידי ממש, הרי הרגע דברתי אותו.

אנחנו רוצים להרגיש את הניגון שבתוך החיים, את הטעם שבחיים, את המתיקות שבחיים. אנחנו בודאי ראויים לזה, כי אנחנו נשמה אלוקית. אז ה' תעזור לנו, להגיע לכל הדברים הנפלאים האלה שזה הרגשה טובה, ועין טובה , ושמחה בלב, ואהבה בין בני הזוג והצלחה בחינוך הילדים ולדעת מה לעשות בכל מצב וכל הדברים הנפלאים האלה שאנחנו כל כך רוצים לזכות בהם. אתה עוזב לשעה את השגרה השוחקת, את המירוץ הבלתי ניגמר של החיים, מכבה את הפלאפון, חומק לבין צמרות העצים, מרים עיניים לה' ומספר לו את ליבך. החיים הופכים להיות חיים מתוקים, איכותיים, חיים של חבור לאבא שבשמים, חיבור אבהי חם ומרגיע. חבור שעוזר לך להבין שגם סטירה מצלצלת משמים היא בעצם נשיקה חמה.

כמו בסיפור הבא: השפריץ

יום שישי, שעת בוקר מוקדמת. ירמיהו קורנהאוזר, המכונה ירמי, אברך אציל נפש נטל ידיו, בירך ברכות השחר והציץ דרך חלון המטבח אל אפלולית גשומה, סואנת סוערת, בעוד רוח פרצים מנסה לחדור פנימה דרך חרכי התריס השבור.

משימת הבוקר שלו הורכבה מסידור זריז של הבית, הכנת כריכים לבניו תלמידי הת"ת, והכנת הבנות הקטנות לגנים. את התינוק החביב שעיה, עליו להעביר למעון שבקצה העיירה. נו, לך תארגן ותארוז שישה ילדים שהגדול בהם בן תשע, לבד, ועוד לארגן ולנקות את הבית לקראת שובה של העזר כנגדו הנמצאת בבית החלמה, ובשעת הצהריים היא תנחת כאן עם הצאצאית השביעית, כן ירבו. האמת היא, שקרוב לשבוע שהוא עומד בעומס הזה בכבוד רב. לאחר פיזורו של דור העתיד במוסדות החינוך, הוא גולש נושף ומתנשף לבית הכנסת השכונתי לתפילת שחרית שמתחילה ב7.50 ומשתדל, עד כמה שמוחו טרוד, לכוון בשלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה. אתמול הוא עשה חשבון שהצעידה עם השישייה ועם עגלת התינוקת נמשכת על פני קילומטרים לפחות. דא עקא, שהקילומטר הראשון כולו מרוח על פני עלייה חדה, כאשר עיניו פקוחות ופוזלות לצדדים, וידיו חובקות את כפות ידיהן של העוללים השובבים, שאינם מודעים לסכנות. הוא פתח את הגמרא שלו וצלל אל עומק הסוגיה וניסה לדחוק הצידה אל מרתפי התודעה, עמוק עמוק, את הבעיה שהציקה לו. כסף, אין לו פרוטה בארנק, המקרר דליל למדי, המילגה של הכולל מאחרת, ונעבעך אין כבר ממי להלוות. החוב שבסופרמרקט השכונתי מעובה ודשן למדי, ופניו החמצמצות של ויקטור הקמעוני רודפות אותו כבר חודש ימים. "תסלח לי קורנהאוזר" מתפייט ויקטור "אני , לא יורד לי כסף מן השמים, אם לא תסגור את החוב, משבוע הבא לא תוכל לקנות... תבין אותי".

ירמי ניסה להבין והתחנן על נפשו בוקר אחר בוקר, "רק לחם, ביצים וחלב, תרשום לי בכרטיס... כמה אני חייב ? 3,273 ₪ אל תדאג ויקטור לא ברחתי, לאן יש לי לברוח עם שישה ילדים? עוד מעט תיכנס המילגה של הכולל, עוד כמה גרושים מהביטוח לאומי, ואני כאן, תאמין לי..." ויקטור הכיר היטב את הנאום הזה אבל בלע אותו, והמשיך לתת. אתמול, ביום חמישי אחרי הצהריים, כשירמי הצליח לשכנעו לשחרר לחם, ביצים וחלב, שיחרר ויקטור את חרצובות לשונו, בעדינות עד כמה שיכול היה, "קורנהאוזר, עד כאן!!! אני לא ביטוח לאומי ולא בנק לאומי, אני בסך הכל סוחר קמעוני קטן, לא יכול לממן אותך!!! ממחר, שילמת, קיבלת. לא שילמת, לא קיבלת! הבנת?!" המילים הללו צרבו לו את העורף, עברו לגרון, ירדו בוושט ועשו לו כאב בטן לא פשוט. הגברת עוד מעט חוזרת, צריך לשריין את הבית בטיטולים, במטרנה, במוצרי מזון, עוף לשבת, דגים... מאיפה אני משיג את זה... "רבונו של עולם, יש לך כל כך הרבה גשם בשמים הרהר ירמי "לא מגיע לי גם גשם קטן של ברכה, של פרנסה? את כל העולם אתה מרטיב בשפע שלך... מה איתי? לא מגיע לי איזו השפעה טובה ורטובה ממעון קודשך? אם ויקטור לא משחרר לי קניה של 500 ₪ לפחות... איך בדיוק אני עובר את השבת?" בשעה שש הוא התחיל להעירם. נטילת ידיים, ברכות השחר, כוסות השוקו, הכריך, החיבוק החם והנשיקה, ובשעה 7.00 התחיל המרוץ, והפעם כנראה זה אמור היה להיות מרוץ רטוב מתמיד. הוא פתח את המטריה, וכל הכבודה הקורנהאוזרית החלה לנוע במדרכה, אט אט בעליה לכיוון פיסגת העיירה. תתפלאו, כאילו על פי הזמנה מראש הגשם פסק לו, אי מפה, אי משם, הבליחה לה קרן שמש עקשנית, וחזרה ונעלמה. ירמי צעד לאיטו, והרהר בתפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים, בבית קודש הקודשים, שלא יקבל הקב"ה תפילתם של עבורי דרכים. מדוע? כי עם כל הכבוד להם, העולם צריך גשם, העצים, הפרחים, החיטה. כן, לתפילה של כל יהודי פשוט הצועד בדרך יש עוצמה אדירה, והקב"ה מאזין לו.

"רבונו של עולם", הרהר בליבו "אינני מבקש שייפסקו גשמים חלילה, רק תן לי הפוגה קצרה עד לתום הפיזור... " ושוב חזר וניקר בו אותו נודניק הרסני ומייאש ממפעלותיו של היצר הרע. "הלו ירמי, מה עם הקניות? אשתך בדרך הביתה, וויקטור אתמול היה נחרץ מתמיד". ליבו התכווץ קמעא, גבו השתופף קלות, ובעיניו נזרק דוק לחלוחי של דאגה. באמצע העלייה הם ביקשו לפוש, ונשענו על עמוד הבטון של תחנת האוטובוס. סמוך לתחנה נמתחה לה דרך עפר בוצית רוויית שלוליות, וג'יפ לבן דהר לאורכה במהירות מסחררת. עד שירמי הספיק לקלוט מה הולך להתרחש, טס שפריץ רוחבי דשן ושמנוני העשוי מבוץ אדמדם מגלגלי הג'יפ לעבר הקורנהאוזרים, הגדול והקטנים. אחרי שלוש שניות הפכה המשפחה המתוקה לעיסה דביקה של בוץ, מים דלוחים על הפנים, הידיים והמעילים... הג'יפ המשיך בטיסתו על שביל העפר וכשהגיע למטה בסוף הירידה סטה לכיוון הכביש ונעלם. הצעקות והבכיות מרטו את עצביו של ירמי. רק זה היה חסר לו.

שישה ילדים מטונפים, עצבניים, עייפים, תינוק בעגלה צווח עד גנזי מרומים, וצריך לחזור הביתה, לנקות אותם, להלבישם מחדש, להחזירם לבתי הספר, להתפלל שחרית באיחור ולהגיע איכשהו לוויקטור ולהתחנן על נפשו... הוא הוציא מכיסו ניירות טישו ניגב את פניהם, והירשה לעצמו לבכות יחד איתם. "כן, גם אני ילד של בורא עולם, ואם מותר להם לבכות גם לי מותר". והוא בכה, כי כאב לו, והיה כבד עליו, והדוחק, והקושי, והשבת באופק, ומאין – יבוא עזרי... ורבונו של עולם ביקשתי קצת מהגשם שלך, מהשפע שלך... אבל למה ככה... אחר כך הוא נזכר שיהודי לא שואל "למה?" יהודי שואל "מה, מה עלי לעשות לעשות?, הוא תקע מבט בשמים הכהים ומלמל "אני יודע שעלי לומר תודה על השפריץ הזה, אך אינני יכול, אבאל'ה אינני יכול... אבל לפחות אני יודע...". אחרי שניגב אותם והרגיעם הסתובבה השיירה לחזור, והנה מולו הג'יפ הלבן עוצר בחריקה. גבר כבן 60 גבוה וחסון יורד ממנו, "סלח לי, הבנתי שהרטבתי אתכם...". הרטבת?" גיחך קורנהאוזר, "לכלכת אותנו עד העצמות, תביט על המעילים והמכנסיים שלהם, תן מבט על התינוק..." "אני נורא מתנצל, לא הבחנתי בכם, רק כשהגעתי לסוף הירידה צילצל אלי ידיד שלי ואמר לי 'נפתלי, אתה לא נורמלי, הרטבת משפחה שלימה', לכן חזרתי..." "סלחתי", נרגע ירמי. "במה אני יכול לפצות אתך?" שאל האיש וסימן לקורנהאזורים לעלות על הגיפ' , והם עלו... "זה בסדר, תודה על הטרמפ, הוא בהחלט פיצוי נאות על השפריץ", ניחם אותו ירמי. המשפחה הצטופפה בג'יפ, העגלה נקשרה לגג, והפלאפון של נפתלי ניגן בדיבורית. "מה קורה איתם נפתלי?" שאל מישהו. "בסדר הם על הג'יפ, חוזרים איתי הביתה" עדכן נפתלי. הקול הדובר מעבר לקו היה מוכר לירמי... אבל ישנם הרבה קולות מוכרים... לא ככה? "תנקה ותלביש אותם, ואקח אתכם לבתי הספר" אמר נפתלי, "אם עושים טרמפ, אז עד הסוף". אחרי 15 דקות המשופרצים חזרו לגי'פ נקיים ורגועים וירדו אחר כבוד במוסדות החינוך. ירמי גם ביקש לרדת והודה בחום למיטיבו... "חכה חבוב, לא גמרנו, אתה נשאר בג'יפ" הורה נפתלי. אחרי שלוש דקות נסיעה חנה הגי'פ מול הסופרמרקט של ויקטור, ושישה ארגזי מזון מלאים כל טוב הועמסו עליו. "מה זה?" שאל ירמי. "זה השפריץ" חייך נפתלי, "יש לי מפעל שימורים גדול, וויקטור הוא אחד הקליינטרים שלי. הוא יצא מהמכולת שלו, ראה אותי דוהר ומרטיב אתכם... ועדכן אותי בפלאפון. אחרת מי יודע איזה עונש הייתי חוטף משמים...". "ויקטור מהסופרמרקט?" תמה ירמי. "כן, אנחנו ידידים למעלה מחמישים שנה... גדלנו באותו מושב..." סיפר נפתלי, והשניים נפרדו בידידות.

פרק ב

ביום ראשון בבוקר נכנס ירמי קורנהאוזר – מהוסס משהו – לסופרמרקט של ויקטור, והפעם פניו של הקמעוני היו מחויכות מתמיד. "וואלה ירמי, איך אתה יודע לכוון מי ישפריץ עליך... נפתלי סגר לך את החוב... מזל טוב פותחים כרטיס חדש". ירמי נשם עמוק, בעונג בלתי רגיל, ורשם לעצמו עוד פרק מכונן בהשגחותיו הרטובות והטובות של בורא עולם.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי להגיד תודה גם במצבים הקשים, גם ברגעים שפתאום קורה משהו ואנחנו צריכים לעזוב הכל ולטפל בצרה שנחתה עלינו. כשקורים דברים כאלה אני מודאג, אני בטח לא יכול להגיד תודה ולשמור על שמחה. ואם אני בכל זאת מתאמץ ואומר תודה אבא, זה בלי לב. זה קר לגמרי. זה רק כי אני יודע שצריך. כמו שאמר גבור הספור של הגליון הזה, שלהגיד תודה הוא לא יכול אבל הוא לפחות יודע שצריך. אני רוצה יותר מזה אבא. רוצה להגיד תודה עם כל הלב ולא להפסיק לשמוח, גם במצבים וברגעים הקשים, להרגיש ולהגיד שהכל ממך והכל לטובה. תעזור לי אבא.

רבונו של עולם

שוב ושוב אני מבקש ממך לעזור לי עם הבזיונות, עם ההשפלות, לקבל אותם בגבורה, בשתיקה, לא להגיד כלום וגם לא להרגיש בפנים שאני כועס, שאני עוד רגע מתפוצץ. כשפתאום צועקים עלי, כשבאים אלי בטענות ואני לא מבין מאיפה זה בא פתאום, כשמעירים לי הערות, כשמישהו מתעלם ממני ואני לא יודע למה, כל מיני מצבים שבהם לא מכבדים אותי כמו שאני רגיל שמכבדים אותי. קשה לי לקבל הכל בשמחה, קשה לי לזכור ברגעים האלה שזה מה שיביא לי את הישועה ואת ההצלחה, שזה בעצם מתנה שקיבלתי לי ואני צריך לשמוח, לא לכעוס. תעזור לי בזה אבא כי אני מרגיש שאפילו לא התחלתי, שזה כל כך רחוק ממני.

רבונו של עולם

תעזור לי לקיים את מה שאומרים חז"ל שאם יש דין למטה אז אין דין למעלה, כלומר אם אני שופט את עצמי על כל דבר, אז בשמים לא ישפטו אותי.

כי כשקורה דבר במיוחד גדול, כמו למשל אם פגעתי וצערתי יהודי ח"ו, זה לא נותן לי מנוחה, אני לא מחכה, אני חייב לעשות תשובה ולבקש סליחה מהאדם שפגעתי בו כי אין לי מנוחה לנפש בלי זה. אך יש הרבה דברים אחרים, שקורים כל הזמן, כל יום ויום, ואני לא בודק את עצמי ולא מדבר עליהם ולכן גם לא משתנה. כמו האם אני מתפלל כמו שראוי להתפלל, והאם הברכות שלי בכוונה, ועד כמה אני נזהר לא לדבר על אחרים ועוד ועוד. תעזור לי אבא להתרגל שפעם ביום, בזמן שאני מתבודד, להקדיש זמן ל"משפט" הזה כי עדיין לא זכיתי, וכל פעם כשאני שומע כמה זה חשוב, אני מתכווץ ושואל את עצמי מתי סוף סוף גם אני אזכה. תעזור לי אבא כי אני רוצה להשתנות, כי אני רוצה להתקרב אליך עוד ועוד.

שבת שלום, מנחם אזולאי