מאמרים וראיונות

הפרוכת
אני אם לשלוש בנות. תחת מטחי הטילים והרקטות מן הדרום, נזכרתי בסיפור האישי שלי התרחש לפני כ - 10 שנים. מדובר באירוע שלא שוכחים לעולם, הוא הולך עם הבן אדם כל יום, כל שעה, כל שניה, עד הקבר. התמונות חוזרות אליך, הצעקות, הטראומה, הפחד, תחושת החידלון שהנה הסוף בא, ומלאך המוות יישא אותך על כפיו, אל עולם שכולו טוב... או חלילה רע, תלוי מה הכנת. חודש אדר, תשס"ד. הייתי אז אישה לא בדיוק  דתיה, זמן קצר לאחר שהתפרק התא המשפחתי שלנו, ונותרתי עם שלוש בנות קטנטנות, דחוקה וענייה, אפשר לומר אפילו חסרת אונים. הגעתי לעיתים למצבים של פת לחם, על כל המשתמע מכך. ניתוקי חשמל ומים היו דברים קבועים שעל סדר היום, ובנוסף לכל גם מובטלת. כשבנותיי הקטנות ביקשו ממתק או צעצוע, הרגשתי שהלב שלי נקרע והנשמה שלי מתייסרת. אין לי חצי שקל בארנק לקנות לחם, אין לי מאיפה לממן את החוב לחברת החשמל, והן מדברות על צעצוע או ממתק... אבל לא אמרתי נואש ופתחתי בניסיונות לחפש עבודה שתתאים ליכולות שלי. אינני אישה משכילה, אין לי שום תעודה, בקושי סיימתי 10 שנות לימוד. ידעתי שהרבה אין מה להציע לי, אלא רק עבודות פשוטות וקשות, הסכמתי לכל דבר, אבל רק שיציעו , כי בלי כסף החיים מתמוטטים חס ושלום.
אודה ולא אבוש, לא הכרתי את בורא עולם, ולא ידעתי אז, שאפשר לדבר עמו ולבקש. אבל ללא ספק, הוא שמע את ליבי הפצוע, ראה בעוני בנותיו המתגוררות בשכירות בדירה בת חדר וחצי ארבע נפשות, שלא יודעות מה ילד יום. ובאמת גלגלו לפתחי הצעת עבודה, לא מרשימה במיוחד, אבל איך לימדונו חז"ל,  פשוט נבלה בשוק ולא תזדקק לבריות. מדובר היה בעבודת ניקיון בנמל אשדוד. במשך 7-8 שעות ביום הייתי אמורה לנקות משרדים, מחסנים, אולמות, תחת עינו הפקוחה של מנהל עבודה קפדן. כשהסתיימו עבודות הניקיון, נקראתי להיכנס למטבח הנמל ולעסוק שם בשטיפת כלים, ניקוי מקררים והברקת הרצפות. לא התלוננתי. נחמתי הייתה בתלוש המשכורת בתחילת כל חודש, שעמד לי כחומת מגן להביא מזון ובגד לשלוש בנותיי, שכבר זכו מפעם לפעם לממתקים ולצעצועים, שכן בארנקי כבר נחו כמה שטרות זמינים. "שושנה, היום יש לך משימה, לנקות ולהבריק את בית הכנסת של הנמל", הורה לי מנהל העבודה. "תיכנסי לשם אחרי תפילת ערבית ותבריקי רצפות, חלונות, ארונות, חשוב לי מאד שהבוס של הנמל יהיה מרוצה", סיכם מעסיקי. שמחתי. עד עתה פעלתי בניקיון המשרדים והמחסנים, והנה מתגלגלת לפתחי זכות לנקות את בית הכנסת, לראשונה בחיי. יום חמישי . י"ח באדר תשס"ד.
התיישבתי בעזרת נשים מאחורי וילון גדול, ועניתי פה ושם "אמן" יחד עם המתפללים. אחרי תפילת ערבית, כשהמקום כמעט והתרוקן, נכנסתי ובידי מטאטא, מגב, דלי ושקית עם חומרי ניקוי.
לפתע הבחנתי באחד המתפללים שעומד על כסא פלסטיק ובעזרת מטלית הוא מבריק ומשפשף את תקרת ארון הקודש, ובכוונתו להמשיך ולצחצח את הארון מכל צדדיו. "תסלח לי" אמרתי, "אל תטרח, אני פועלת הניקיון פה, ואנקה את הארון עם חומרי ניקוי, אתה משוחרר". הלה השיבני "את עובדת ניקיון פה בנמל, זה תפקידך, אבל אני עושה זאת לשם שמים, אף אחד לא משלם לי עבור זה...
 לשם שמים? הביטוי הזה לא היה מובן לי כל כך, ואחרי ההסבר שקיבלתי ממנו ביקשתי "גם אני רוצה לעשות משהו לשם שמים, יש לך רעיון בשבילי". "בוודאי השיבני "אני עובד כבר חמש שנים בנמל, ומעולם לא כיבסו את הפרוכת. קחי אותה וכבסי אותה מחוץ לשעות העבודה, על חשבון זמנך הפרטי ועם חומרי הניקוי שלך. כולם ישמחו לראות פרוכת מבריקה ולא דהויה וספוגה באבק. הוא צדק. הפרכות נראתה כמו סמרטוט דהוי, אפרפרה, מקומטת, לא אסתטית בכלל. בשעת לילה עם סיום העבודה, קיבלתי את הפרכות והכנסתיה לשקית ניילון גדולה, והצלחתי להבריח אותה מעיני שומר השער. נסעתי לביתה של אמי המתגוררת באחת משכונות העיר, פרסתי את הפרכות, ואמי פערה שתי עיניים תמהות. "זו משימה בלתי אפשרית לכבס דבר כזה, אף מכונת כביסה לא תכיל את הפרוכת". שלפתי מהארון את שואב האבק המיושן של אמא והחילותי לשאוב. ערימות של אבק, חול ואפר שנספגו בפרוכת, שכנו אחר כבוד בשקיות השואב. פרקנו שקית אחר שקית, והנה לאחר שלוש שעות שאיבה, פרוכת הקטיפה הבריקה והבהיקה לנגד עינינו כאילו יצאה כרגע מן המתפרה. גיהצנו אותה כמיטב יכולתנו, ולמחרת בשעה שבע בבוקר, ערב שבת, היא נתלתה שוב במלוא הכבוד וההארה חופה בקדושתה את ארון הקודש. הייתי מאושרת, לראשונה בחיי עשיתי משהו לשם שמים, כך הרגשתי, למרות שלא ירדתי לסוף עומקו של הרעיון.

יום ראשון. כ"א באדר תשס"ד, שעה 16:30.
להלן ציטוט חלקי מתוך כתבת עיתונות.
10 הרוגים בשני פיצוצים שאירעו ברציף בנמל אשדוד. סמוך לשעה 16:30 אחה"צ שני מחבלים התפוצצו בנמל אשדוד בשני מוקדים שונים, האחד בתוך הנמל והשני מחוצה לו. הפצועים פונו לבתי החולים ברזילי וקפלן. כתבנו מוסיף כי 2 מחבלים התפוצצו בזה אחר זה בשני אזורים סמוכים אחד לשני בנמל אשדוד, סמוך לבניין צים וסמוך למכלית דלק. 
א.פ. מתנדב זק"א שהגיע בין הראשונים לזירת הפיגוע, סיפר לתקשורת כי מספר הנפגעים בפיגוע, גדול. מתנדבי זק"א נכנסו לנמל לאחר גמר סריקות החבלנים. פצועים פונו לבית החולים קפלן, ברזילי, שיבא, בתל השומר, בבתי חולים נפתחו מוקדי מידע לבירור על נפגעים. 

הייתי שם. בסך הכל מרחק של 2-3 מטר מן המחבל, "טווח אפס" קוראים לזה המומחים. הוא לבש מדים של חיל הים, היה לו תיק גדול על הגב, הוא הביט סביב, לחץ על משהו, ובוווום!!! רעש נורא, עשן, שקט, אחר כך זעקות, זעקות. עור התוף באוזני נפגע, חדר לי רסיס קטן למצח, ונפלתי מחוסרת הכרה. מסביב, כמו שקראת בכתבה, היה בית קברות, הרוגים ופצועים. ואחר כך הגיע מחבל נוסף, וגם הוא התפוצץ מרחק קצר ממני, כל מי שהיה סביב... נהרג. אני שהייתי הכי קרובה למחבל, נותרתי בחיים. רציתי, לספר לך משהו קצת מיסטי. אחרי הרעש והבווווום, מתוך דמדומים ובהלה איומה הרגשתי שהנשמה שלי מאיימת לפרוח, והגוף שלי מתפרק לחלקים, ובקיצור אני מתה. אך לפתע חשתי מעין חיבוק לא ברור, כמו שמיכה רוחנית ענקית שעוטפת אותי מכל הצדדים, פעם ועוד פעם, כאילו אורזת אותי כמו מתנה, כמו ספר, וכל האיברים שאיימו לעוף ולהתפרק נותרו במקומם, והנשמה שרצתה לברוח לעולם אחר, נעטפה אף היא באותה שמיכה טובה חמה ואוהבת. אחרי שהתעוררתי בבית החולים והזכירו לי מה בדיוק קרה, עדיין חשתי שאני עטופה, שהרי מלבד עור התוף, וכמה חבלות גופניות קלות אני שלמה... ממש שלמה... רבונו של עולם שאלתי את עצמי, מי עוטף אותי? למה אני מרגישה מוגנת כל כך? הרי מדובר בהצלה שאין לה שום הסבר הגיוני ברור... למה דווקא אני? בלילה הבא כבר הכל היה ברור. בחלומי ראיתי את הפרוכת התכולה, המבריקה והזוהרת, נעה מעלה מטה לנוכח משבי רוח קלילים הנכנסים מן החלון המערבי של בית הכנסת בנמל. אני אומנם אישה פשוטה ולא מלומדת, אבל היה ברור לי מעל לכל ספק, שהפרוכת שניקיתי אותה לשם שמים, עטפה אותי מכל הצדדים באותו רגע נורא. ומאז אני בת נאמנה וקרובה לקב"ה, כמו שפרוכת נאמנה וקרובה לארון הקודש. לא פחות.