מאמרים וראיונות

אלול – חודש התשובה.
צרוף מילים אלו נשמע, משום מה, פעמים רבות מידי, צרוף מאיים, צרוף שמעלה במחשבה חשבון-נפש נוקב, סליחות, וידוי על חטא...
 והנה מגלים לנו חז"ל רמז בראשי תיבותיו של שם החודש, אשר מגלות מהות שונה מן הרושם המאיים: "אני לדודי ודודי לי" ראשי תיבות אלו"ל.
 שערי שמים פתוחים, רבון העולמים קרוב לברואיו והם בנקל יכולים להתקרב אליו. חודש של אהבה, חסד ורצון.
 
ומדוע, אם כן, מצטייר אצל רבים כל כך רושם שונה מזה המתואר? כדי ליישב את הדבר נתבונן בשמו של החודש. מקורו של השם אלול הוא בארמית, ופירושו – חיפוש.
 
מה עלינו לחפש?
 
אריה – הנו אריה מיד משנולד, והוא הדין לכל בעל חיים ולכל נברא שבעולם. כל תכונותיו, טבעו, כשרונותיו ויעודו כבר מוטבעים בו כשם שנתונים אלקטרוניים מוטבעים בתכנית מחשב. הוא אינו צריך לחפש דבר, הכל כבר נמצא בו. הוא אינו צריך לגלות או להתאמץ להוציא את יחודו אל הפועל. "שור בן יומו נקרא שור" (בבא קמא ס"ה).
 
האדם – אינו כך. בלידתו, אינו אלא בעל חיים בדמות אדם ("כל זמן שאין מאירה הדעת בבני אדם, ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את השם, שזה עיקר גדר האדם", כותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה ז, סעיף ד). באיטיות רבה יוצאים מן הכח אל הפועל כושר דיבורו, מחשבתו ושאר מעלותיו של האדם.
 
כל זה איננו קורה מאליו כפי שזה קורה אצל כל שאר הנבראים. האדם – זקוק לחינוך והכשרה כדי לגלות את הטוב הטמון בו ולהוציאו לאור. אומנם מן המפורסמות הוא שיש ללמד את הילד ולהכשירו לדבר, לקרוא ולרכוש מיומנויות, אולם מה מצער הדבר שאת מהותו האמיתית של האדם, את הכשרונות והיכולת הרוחנית שלו – כמעט אין איש מטפח, וממילא נשארים אלה לוטים באפילה, קבורים אי שם מתחת להררי שכחה וערפל.
 
להיות אדם פירושו להשתנות. לעלות מדרגא לדרגא, ללמוד ולהפנים בכל פעם הבנות רוחניות חדשות.
 
טיפוס בסולם המעלות אל האתגר – להיות אדם, זהו העניין האמיתי, המרתק והמסעיר ביותר עבור כל בן אנוש.
 
ואף שבאופן מעורפל מודע כל אדם לצורך בהשתנות, מעטים הם אלו הזוכים לזהות את מהות השינוי – שינוי פנימי, נשמתי, ולא שינוי חיצוני בלבד. מעטים עוד יותר הם אלו הזוכים להשתנות בפועל בשינוי כזה. אולם זוהי קריאתו של בורא עולם אל בניו ובפרט בחודש אלול – "שובו אלי" – צאו אל החיפוש האמיתי, הפנימי, של מהותכם האלוקית. אל תסתתרו מאחורי הרגלי החיים, היו אמיצים! גלו את הרצון שברצונות: הרצון להיות אדם!
 
"אני לדודי" – ההתקשרות אל החלק האלוקי שבתוכי, הרצון להיות יותר מדמות אדם בלבד, כלי נטול אור, אלא אדם. אדם ממש. בר דעת אלוקית.
"ודודי לי" – הרצון לעלות הוא אותו רצון שיאפשר את זרימת השפע המטהר מבורא עולם אל נשמת האדם – שפע דעת, נקיות ושלימות.
 
כמה טוב להיפתר מן העול המיותר של הכעס, הגאוה ושאר מידות רעות, כמה משחרר להתנקות מן החטא והעוון. "כי מי שיודע קדושת ישראל, מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל, הוא יודע שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שייך להם כלל וכלל. לפי גודל קדושתם משורשם וגודל דקותם ורוחניותם", כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תנינא ז, סעיף ג).
 
"הבא להטהר – מסייעין לו" (מסכת שבת ק"ד. יומא ל"ח).
 
משנפתחים שערי-שמים, ויד מושטת משם, כביכול, לסייע – אין בזה כל איום. אדרבא, מי שחש באמת בצורך להשתנות, להתנקות ולעלות ב"סולם האדם", יקדם את הסיוע הזה באנחת רווחה. החשש ממושג התשובה והתיקון – אינו אלא בבואת תפישתנו הגשמית, החומרנית והמצומצמת. משיוסר – יתגלה אורו האמיתי של אלול: חודש הרחמים, חודש החיפוש.
 
תשובה – לשוב "הביתה"
 
בין מנהגי חודש אלול מובא בהלכה: "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חדוש אלול ואילך עד יום הכיפורים" (אורח חיים סימן תקפ"א, סעיף א) ומבאר ה"משנה ברורה": "כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת".
 
מחסד השם הוא, שלושים יום לפני ראש השנה, הוא יום הדין לכל ברואי עולם, לפתוח שערי שמיים ולסייע למבקשים לטהר את עצמם לקראת היום הגדול הזה. עתה, בחודש אלול, מן הראוי הוא לנסות ולגעת מעט במושג ה"תשובה".
 
כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה ל"ה): "דע, כי תשובה היא לשוב את הדבר למקום שניטל משם".
 
לשוב ולחזור למקומנו האמיתי, המקורי. לעשות רק מה שנוגע ושייך אלינו באמת – זוהי תשובה. וכל עוד אין האדם זוכה למצוא את מקומו ולמלא את ייעודו יטרידוהו כל ימיו חוסר המנוחה וסערת הנפש – כאילו קול פנימי קורא אליו ללא הרף ומבקש ממנו דבר מה. אולם כשיטה אוזנו לאותו קול פנימי ויזכה למצוא את מקומו, או אז יזכה למנוחת הנפש האמיתית, לאותה תקווה המלווה את הגלוי "הגעתי הביתה", "זהו מקומי האמיתי".
 
משום כך קיים גם קשר עמוק בין מצוות התשובה למצוות השבת. "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" (דברים ל, ב) מצווה התורה. "ושבת" אותיות "שבת" כלומר, אותה תחושה של רוגע ושלוות הנפש שניתן לחוש בשבת, אפשר לחוש גם אם מקיימים את הציווי "ושבת", אם שבים למקומנו האמיתי, ליהדותנו בטהרתה, בלי כחל ושרק.
 
"את לבבך ואת לבב"
 
שלוש "עבודות" מיוחדות לחודש אלול, ומהוות הכנה לימים הנוראים, לראש השנה ויום כיפור – תשובה, תפילה וצדקה.
 
תשובה הנוגעת לאלול רמוזה בפסוק "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל, ו) ראשי תיבות אלול.
 
הלב – המרגיש, המבין, המסוגל "לקלוט" ולהכיל תחושות נעלות של קדושה וקרבת אלוקים – אטום, קר ואדיש.
 
תשובה – כמוה כסכין המילה ומעבירה את ערלת הלב ואטימותו, והופכת את האדם שוב ליצור חי, מרגיש ומבין, לא רק בענייני גשם כי אם גם ובעיקר – בענייני רוח וקדושה.
 
כי "קודם התשובה", כותב רבי נחמן (תורה ו), "עדיין אין לו הויה, כאילו עדיין לא נתהוה בעולם, כי טוב לו שלא נברא משנברא. וכשבא לטהר את עצמו ולעשות תשובה, אז הוא בחינת (השם הקדוש) אה-יה, היינו שיהיה לו הויה בעולם, היינו "אנא זמין למהוי" (אני מוכן, מזומן, להיות), וזה בחינת כתר, כי כתר לשון המתנה, בחינת תשובה, כמו שאמרו חז"ל (יומא ל"ח, ל"ט) "הבא לטהר מסייעין לו, משל לאחד, שבא לקנות אפרסמון וכו'".
 
אדם המתקרב לעולמה של תשובה חש, בעצם, שאינו קיים, שאין הצדקה לקיומו, שאחד כמוהו, מוטב שלא היה בעולם. זוהי הרגשת "טוב לו שלא נברא משנברא", מאחר שהרע את מעשיו, וכעת הוא מבין שלא התנהג כשורה. תשובה, אם כן, היא הרצון לשוב ולהיות קיים, קיום ראוי, לחיות חיים בעלי ערך ותוכן, לחוש – טוב שאני בעולם ויש הצדקה לקיומי.
 
והרצון לשוב ולהיות בעל ערך אמיתי, קדוש, מביא את האדם, כדברי רבי נחמן, להתקשרות עם השם הקדוש אה-יה. שם זה מופיע בתורה כאשר משה שואל את הקב"ה: "ויאמר משה אל האלוקים הנה אנוכי בא אל בני ישראל (בשליחותך לגאלם). ואמרתי להם אלוקי אבותיכם שלחני ואמרו לי מה שמו? – מה אומר אליהם?" והקב"ה עונה לו: "ויאמר אלוקים אל משה אה-יה אשר אה-יה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אה-יה שלחני אליכם" (שמות ג - יג, יד).
 
ה"הארה" הנמשכת על נפש האדם בבואו לשוב ולגשת אל אלוקיו, באה מן השם "אה-יה", ומשם דווקא "מסייעין לו" להטהר.
 
מה פירוש הדבר?
 
כל מה שיש לאדם כזה הוא הרצון. אין לו הויה בעולם והוא רוצה שתהיה לו (אנא זמין למהוי"). משמים, אם כן, מסייעין לו להתקרב, להיות. שכן גם הוא מבקש: "אהיה".
 
אומנם בתוך הסיוע הזה כלול גם מבחן, "ואומרים לו – המתן". ההמתנה, אורך הזמן שבין הרצון לבוא אל הקודש ועד להתגשמותו, כאשר האדם מרגיש שעדיין הוא "עומד בחוץ" זהו מבחנו ונסיונו. האם הוא ראוי "להיות"? האם יקבלו גם אותו? האם גם בפניו יפתחו את שערי הקדושה?
 
מי שאינו יודע אודות ה"מבחן" הזה עלול בקלות לשגות, לפרש שלא כראוי את הרגשת הריחוק ולהדחות, חלילה, משערי הקדושה. ועל זה מרחיב ומבאר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה מ"ח):
 
"כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך שמראין לו התרחקות, ונדמה לו (אף שאין זו האמת) שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל להכנס לעבודת השם. ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות (מאחר והיא מבחן, כאמור, להיותו ראוי, ואיננה דחיה באמת, אף על פי שכך הוא חש).
 
"וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד, לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודת השם יתברך, ועדיין הוא רחוק מאוד, ולא התחיל כלל לכנוס בשערי הקדושה, כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עביות וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים, וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבות השם איזה דבר שבקדושה, אין מניחין אותו, ונדמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו, מחמת שהוא רואה שהוא צועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו, ואף על פי כן עדיין הוא רחוק מאוד מאוד...הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, לחזק עצמו מאוד מאוד, ולבלי להסתכל על כל זה כלל. כי באמת, כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות".
 
תשובה, אם כן, עיקרה הרצון לתשובה, הכיסופים לתיקון, והנכונות להמתין, גם אם נדמה לאדם שעדיין אינו מתקדם וש"לא מקבלים אותו".
 
מוסיף רבי נחמן בעניין זה (ליקוטי מוהר"ן, תורה י', סעיף ב): "וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאות, היינו בקי ברצוא, בקי בשוב".
 
ומבאר רבי נתן תלמידו (ליקוטי הלכות, שבת הלכה ז', זעיף ל"ח):
 
"כי אי אפשר לזכות לתשובה כי אם על ידי דרך זה, שמקבלין על עצמו שאיך שיהיה יחזק עצמו בהשם יתברך תמיד בבחינת "ואציעה שאול – הינך" (שגם במצב של "שאול" וגיהנום בנפש מחפשים ומוצאים אותו יתברך). אז דייקא יזכה לתשובה. כי הרבה עליות ירידות צריכין לעבור על כל אחד ואחד, שאי אפשר לבאר בכתב, בפרט מי שכבר נכשל כמו שנכשל, על כן אם רוצה לחוס על חייו להטיב אחריתו, צריך לילך על ידיו ורגליו (דהיינו להתאמץ בכל מאודו לחפש ולבקש מי שילמד אותו את דרך ההתחזקות הזו) ולקבל דרך זו, בחינת בקיאות בהלכה, ואז יזכה לאחרית טוב לנצח".
 
ועוד הוא מוסיף בעניין התשובה דווקא על ידי ההתחזקות (ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות עדות הלכה ה', סעיף ט):
 
"כי זה עיקר התשובה, כשיודעים ומאמינים שה' יתברך נמצא עימו תמיד בכל עת, ובכל מקומות שהוא, כמו שכתוב: "בכל מקומות ממשלתו" (תהילים ק"ג, כב) ועל ידי זה יזכה לילך בדרך התשובה שעשה משה, כי עיקר היצר הרע והסיטרא אחרא – כל כוחם על ידי השקר, שהוא הרע, שהוא הטומאה. כי בתחילה מחטיא את האדם על ידי שקרו, שמטעה אותו בכמה מיני טעויות, ואחר כך כשבא על דעתו לשוב – מחליש דעתו ומכניס בליבו שכבר נסתלק השם יתברך ממנו, והוא רחוק כל כך, עד שאי אפשר לו לשוב, ובאמת הוא ההיפך, כי באמת "מלכותו בכל משלה" (תהילים ק"ג, יט) אפילו בעשר כתרין דמסאבותא (עשר "כתרים" של טומאה שהם כנגד עשר ספירות שבקדושה).
 
"וכמו שכתוב "השוכן בתוך טומאתם" (ויקרא ט"ז, טז) וכמו שפירש רש"י: "אפילו כשהם טמאים – שכינה עימהם". ועל כן צריכין לידע שזה עיקר דרך התשובה שעשה משה באלול (כשהיה בהר ארבעים יום לאחר חטא העגל). והצדיקים האמיתיים והכרוכים אחריהם ממשיכם זה הדרך בכל שנה ושנה, שהעיקר הוא במה שיודעים ומודיעים בכמה לשונות ואזהרות וכרוזים הרבה בלי מספר – שהשם יתברך עדיין עימנו, עם כל אחד ואחד, אפילו עם החוטא הגרוע שבכל העולם כולו, כי "מלכותו בכל משלה, בחינת "ואציעה שאול הינך".
 
"וכל זמן שהאדם חוזר זאת בדעתו וליבו, ומכניס זאת בליבו באמת בבחינת "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (דברים ד, לט) וכו', אזי בודאי יש לו תקוה גדולה כל ימי חייו לזכות לדרך התשובה באמת – כי זה עיקר דרך התשובה שעשה משה והצדיקים שאחריו בחינת "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבו" (ישעיהו מ"ג, טז), שזה הפסוק הוא סוד כוונת אלול כמובא. שהכוונה הפשטיות שיוצא מזה לכל בני אדם הפשוטים, הוא שהשם יתברך ברחמיו הודיע לנו על ידי צדיקיו האמיתיים שהוא נותן בים דרך, דהיינו שאפילו בתוך מצולות הים הרבים מאוד מאוד השוטפים על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת "כל משבריך וגליך עלי עברו" (יונה ב, ד), בבחינת "ותשליכני מצולה בלבב ימים" (יונה ב, ד) בחינת "שתני בבור תחתיות במחשכים במצולות" (תהילים פ"ח, ז) וכן בפסוקים הרבה, מכל שכן כמו שיודע האדם בעצמו מה שעבר עליו ולהיכן ירד ונשלך על ידי מעשיו, אף על פי כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך, ועיקר הדרך נעשה על ידי בחינת הנ"ל, שיודע ומאמין כי מלכותו בכל משלה בחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הינך" שזהו סוד כוונת אלול, בחינת הדרך הנ"ל שכל אדם יכול לזכות אליו בכל מקום שהוא, בפרט באלול, אם יאמין בכל זה באמת ובפשטות".
 
וזוהי ה"חרב" שאיתה אנו צריכים למול את ערלת הלב – האמונה שגם לנו, לכל אחד ואחד, יהיה מי שיהיה, יש תקוה – ואם נתאזר בסבלנות ונמשיך לרצות ולנסות להכנס בשערי הקדושה, לבטח נזכה לזה, כמובן בפרוש מתוך דברי רבי נחמן ותלמידו רבי נתן.
 
"אני לדודי ודודי לי"
 
אך לזכות להטהר ולהיוושע באמת מרשת החטאים והעוון בה הסתבכנו, אין די בכוחות אנוש, כמו שאומרים חז"ל (סוכה נב): "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה שעוזר לו – אינו יכול לו" וקל וחומר לאחר שחטא – שהוא זקוק לסיוע לשוב. נמצא, שהשלמת תיקוננו תלוי במידה רבה, בתפילה ותחנונים לסיוע אלוקי, וכמרומז בפסוק "אני לדודי ודודי לי", ראשי תיבות אלול, שדווקא באלול שערי השמים ושערי התשובה פתוחים, ובהתרצות האדם בתפילה לאלוקיו ("אני לדודי") ישוב ה' ויתרצה אליו ("ודודי לי").
 
וזהו טעם מנהגם של ישראל קדושים להרבות בסליחות באשמורת הבוקר דווקא בחודש אלול, ולהרבות באמירת תהילים, המסוגל לתשובה, דווקא בחודש אלול. (וכמובא ב"משנה ברורה" תקפ"א סעיף א' בשם ה"מטה אפרים" המנהג לסיים אמירת תהילים שלוש פעמים מראש חודש אלול עד יום הכיפורים).
 
ובעניין מעלת תהילים כתב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה ע"ג): "מי שרוצה לזכות לתשובה, יהיה רגיל באמירת תהילים, כי אמירת תהילים מסוגל לתשובה". וכפי שהוא מבאר שם, שדוד המלך אמר את פסוקי תהילים "בהתעוררות גדול מאוד וברוח הקודש, עד שכל אחד ואחד, כפי מה שהוא, יכול למצוא את עצמו בתוך ספר תהילים, ולזכות לתשובה על ידי אמירת תהילים".
 
ומקשה רבי נחמן (שם באותה תורה): "והנה הכל חפצים ליראה את שמך, ואף על פי כן לאו כל אדם זוכה לעשות תשובה". כלומר, בעומק ליבו, חפץ כל אדם להיתקן, להתקרב לטוב ולקדוש, ולהתקשר לבוראו. מדוע, אם כן, לא רבים זוכים לכך בפועל? ומתרץ רבי נחמן: "כי יש אחד, שאין לו התעוררות כלל לתשובה, ואפילו מי שיש לו התעוררות לתשובה, אינו זוכה להגיע אל האות והשער של תשובה השייך לו, ואפילו אם מגיע לשם, יכול להיות שהשער של תשובה סגור, ומחמת כל זה אין האדם זוכה לתשובה".
 
גם מי שמבין שעליו לשפר ולהיטיב דרכיו – אין די בכך. כי יש, לעיתים, שאין לו התעוררות. הוא מבין בשכל, אבל ליבו – אטום ואדיש.
 
ויש אחר, שיש לו התעוררות וחשק, אבל "אינו זוכה להגיע אל האות והשער של תשובה השייך לו". הוא רוצה, אבל אינו יודע איך, ומה בדיוק רוצים ממנו משמים.
 
והשלישי, אף שיש לו חשק וגם יודע מה מוטל עליו לעשות, "אפילו אם מגיע לשם – יכול להיות שהשער של תשובה סגור" כי אין די ברצון ובהשתדלות האדם, ואם לא "יפתחו" לו משמים את השער לא תועיל השתדלותו.
 
לשלושת הקשיים הללו, לשלושת המניעות היסודיות הנמנות כאן להכנס בשערי התשובה, מציב רבי נחמן פתרון אחד!
 
"ועל ידי אמירת תהילים, אפילו מי שאין לו שום התעוררות לתשובה – הוא מתעורר לעשות תשובה. וגם זוכה על ידי תהילים להגיע אל השער ואות השייך לו, ולפתוח השער!"
 
ומסיים "וזה שאנו רואין, שבימי תשובה, דהיינו באלול ועשרת ימי תשובה, כל ישראל עוסקין אז באמירת תהילים, כי אמירת תהילים מסוגל לתשובה, ועל כן הוא דבר גדול מאוד לעסוק תמיד באמירת תהילים, כי תהילים הוא התעוררות גדול מאוד מאוד להשם יתברך, אשרי יאחז בו".