מאמרים וראיונות

סימן תרכה - מספר דינים והלכות סוכה
א נאמר בתורה: בסוכות תשבו שבעת ימים וגו', כי בסוכות הושבתי את בני ישראל. והם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש. וכתב הטור (סי' תרכה), הטעם שנצטוינו לעשות סוכה בחדש תשרי, ולא בחודש ניסן, שהוא זמן יציאתנו ממצרים, לפי שחודש ניסן הוא בתחלת הקיץ, ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל, ולא היתה ניכרת עשייתנו שהיא לפי מצות הבורא יתברך, ולכן ציונו השי''ת לעשות הסוכות בחדש השביעי, שהוא תחלת החורף, שהוא זמן הצינה והגשמים, ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואילו אנחנו יוצאים מן הבית לישב בסוכה, ובזה יראה לכל שאנו עושים כן בשביל מצות המלך שציוה עלינו לעשותה. [חזון עובדיה סוכות, עמוד צה]

ב זריזים מקדימים למצות, ולכן המדקדקים במצוות מתחילים מיד בעשיית הסוכה במוצאי יום הכפורים, כדי לצאת ממצוה אל מצוה, ומחיל אל חיל. [ילקו''י מועדים עמ' קיח].

ג נכון שכל אחד יעסוק בעשיית הסוכה, כי מצוה בו יותר מבשלוחו, או לפחות שיסכך הסוכה, ואם אי אפשר לו לעשות בעצמו, יעשה הכל על ידי שליח ויאמר לו שלוחי אתה לעשות סוכה. וישתדל בעשיית חלק ממנה, ובפרט בסכך. ומבטלין תלמוד תורה לצורך עשיית הסוכה והלולב. וכן נכון שכל אחד תהיה לו סוכה פרטית לשינה ואכילה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קיט. חזון עובדיה סוכות, עמוד צט]

ד אם שבת מפסקת בין יום הכפורים לחג הסוכות, יש מי שכתב שחובה מעיקר ההלכה להקדים עשיית הסוכה לפני השבת, ולא רק מדין זריזין מקדימים למצות. אולם לדינא הואיל ואין כאן אלא מכשירי מצוה, [וכמ''ש הרמב''ם בשו''ת פאר הדור סי' נא, שבסוכה המצוה היא הישיבה בה, ולא עשייתה], אין צורך להקדימה, רק מטעם זריזין מקדימין למצוות. [בשו''ת אבני נזר (סי' תנט) כתב לחדש, שאם שבת מפסקת בין יום הכפורים לחג הסוכות, חובה מעיקר ההלכה להקדים עשיית הסוכה לפני השבת. וכתב על זה המנחת אלעזר ח''ד (סי' נה), שכבר תלמידו הרה''ג מקינצק בעל חלקת יואב שם, הרבה להשיב על דבריו. וראה בילקו''י מועדים עמוד קיח, ובחזון עובדיה סוכות עמ' צט].

ה יש מקומות שמעטים המה העושים סוכה כדת, ואילו כל שאר המון העם אינם עושים סוכה כלל, אלא יש מהם שאחר תפלת ערבית של ליל החג נכנסים לסוכה אשר נעשית בחצר בית הכנסת ושם שומעים קידוש, וטועמים מאיזה עוגה, אפילו פחות מכזית, ובאמת שלא ידעו ולא יבינו שיש מצות עשה באכילת פת בלילה הראשון של החג, ובהתנהגותם מראים זלזול במצוה יקרה זו, ועוד שבכל ימות החג אוכלים ושותים חוץ לסוכה, ולא ישיתו אל לבם שזהו נגד התורה. ולכן יש לדרוש ברבים, להודיעם גודל מצות סוכה, ושכל אחד חייב לעשות סוכה לו ולבני ביתו, בראש גגו, כי גובה הבתים אינו אלא ארבע או חמש קומות לכל היותר. [או בחצרו ובמרפסת ביתו], והגרים בקומות העליונות הרי עולים בכל השנה, ולא מרגישים טירחא ועייפות, ומדוע לא יעלו לראש הגג בסוכות. [חזו''ע שם עמו' קיט].

ו בערב שבת או ערב יום טוב לא יבנה סוכה מן המנחה קטנה ומעלה. אבל אחר חצות מותר. ואם נתעכב מלבנות הסוכה, והגיע ערב סוכות [אפילו שחל בערב שבת] בדיעבד מותר שיבנה את הסוכה גם אחר מנחה קטנה, כדי שיוכל לקיים מצות סוכה, אך יזדרז שלא יכשל באיסור מלאכה בשבת. [הנה בד''מ כתב בשם או''ז, דמלאכת עראי מותרת. ע''כ. וכשהוא לדבר מצוה, אין איסור לעשותו בער''ש, כמבואר בב''י סי' רנא. לבוש. עו''ש. בא''ח. כה''ח. ולכן התירו לכתוב ספרים דרך לימודו. ומשמע מדברי הגר''ז וערוה''ש דהיינו גם במעתיק ד''ת, ולא רק בחידושים. ומ''ש בחזו''ע עמו' ק' הוא לאפוקי מהפמ''ג שכתב להסתפק גבי בניית סוכה אחר חצות. וע''ז העיר שכל האיסור רק מן המנחה קטנה. ואיה''נ אם יגרום לו להתבטל ממצות סוכה, בודאי שמותר לו לעשותה בדיעבד גם אחר מנחה קטנה]. 

פרטי דינים בהלכות חול המועד 
א מי שטעה בתפילת שחרית של חול המועד והתפלל שחרית של יום טוב, ונזכר לאחר שסיים תפלתו, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולהתפלל תפלה של חול והזכרת יעלה ויבוא בעבודה. והוא הדין בתפלת מנחה וערבית של חול המועד. [יחוה דעת ח"ה סימן לז].

ב המנהג פשוט שאין מניחין תפילין בחול המועד. ומי שנהג להניח תפילין בחול המועד, בארץ ישראל ישנה את מנהגו. וגם הנוהגים להניח תפילין בחול המועד אין להם לברך. ואף על פי כן אסור להם לשיח שיחת חולין בין תפילין של יד לתפילין של ראש, אבל לעניית קדיש וקדושה פוסק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, כדין ההפסקה בתפילין של ר"ת. אלא שבלאו הכי אין נוהגים בארץ ישראל להניח תפילין בחול המועד. [יביע אומר חלק ג' סימן ה' סק"ג. שארית יוסף חלק א' עמוד תטו].

ג  מצוה לעלות לירושלים גם בזמן הזה, בימי חול המועד, להסתופף בחצרות ה' בבתי מדרשות, ובפרט בכותל המערבי, אף על פי שאין המצוה של העליה לרגל בזמן הזה מן התורה. אולם צריך להזהיר את העולים לרגל לבל יהינו לעלות חס ושלום להר הבית שהוא איסור חמור ביותר, כנודע.[שו"ת יביע אומר חלק ה' סימן טו סק"ב. יחוה דעת חלק א' סימן כה].

ד מותר לנגן בכלי שיר בחול המועד, שלא גזרו חכמים על השמעת קול כלי שיר אלא ביום טוב. אבל בחול המועד מותר. ובפרט כשנוסף עוד שמחה של ברית מילה או בר מצוה או סיום מסכת, שבודאי שמותר להשמיע קול כלי שיר עם שירות ותשבחות בפה. וכן המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל. ומותר גם כן לתקן כלי שיר, שאם נפסקה נימא מהכנור מותר לקושרה ולכורכה ולהדקה. [יביע אומר חלק ד' סימן מה-מו סק"ד. יחוה דעת חלק א' סימן מה-עא].

ה עושה אשה כל תכשיטיה במועד, כוחלת עיניה, ונותנת אודם על פניה ושפתותיה, וסורקת שערה, ליפות עצמה. ואם היא נשואה מעברת שער בית השחי ובית הערוה, ושער שבשאר מקומות שבגוף, בין בסם בין בתער. ואין צריך לומר שמותר לה לתת מי ורדים או שאר מי בשמים על גופה, שזה אפילו בשבת ויום טוב מותר, כי אין זה דבר המתקיים שהזיעה מעבירתו. (כמו שנתבאר בשו"ת יביע אומר חלק ו' חאו"ח סי' לו). ומכל מקום אין לה להסתפר במועד לנוי, שאיסור תספורת של שער הראש נוהג בין באיש בין באשה.

ו מי ששכח לומר יעלה ויבוא בחול המועד, או בראש חודש, בברכת המזון, ונזכר לאחר שהתחיל בברכת הטוב והמטיב, אינו חוזר ומברך, ורשאי לומר נוסח יעלה ויבוא בהרחמן, ואין לחשוש בזה להזכרת שם ה' לבטלה. [שו"ת יחוה דעת חלק ה' סימן עמ' קצד, ריז]. הלכות תענית 

סימן תקמא - תיקון מלבושיו בחול המועד
א אסור לתקן מנעליו שנקרעו בתוך המועד, על ידי אומן. ויש מתירים לתקן מנעלים שנקרעו הרבה אם הוא צריך ללכת בהם, מכיון שעל ידי זה יקרעו עוד יותר והוי דבר האבד. ומכל מקום מותר לקנות נעליים חדשות בחול המועד. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תקיח].

ב מי שצריך לתקן בגדו בחול המועד, והוא הדיוט שאינו מהיר במלאכת התפירה, יכול לתפור בגדו כדרכו מעשה הדיוט, ואם היה אומן במלאכת התפירה שיכול להוציא מלא מחט בבת אחת, יתפור כמעשה הדיוט, דהיינו שיעשה תפירות רחבות שאינן עשויות ביושר כדרך האומנים. ותינוק הנולד סמוך לחג אסור לעשות לו בגדים חדשים במועד כדי להוציאו לברית מילה, אלא יעשה לו בגדים חדשים מעשה הדיוט, או יכרכנו בשיראים נאים.

ג משקפי ראיה שנשברו בחול המועד, מותר לתקנם אפילו על ידי מעשה אומן. (באר משה חלק ז ס"ס ז).

ד מותר לתקן פתילות בחול המועד להדלקת הנרות של שבת ויום טוב האחרון, (מרן הבית יוסף סימן תקמא), וכן המנהג פשוט להתיר. (ברכי יוסף, וכ"כ מהר"ש קמחי בספר מימי שלמה). 

שכג. שלא לעשות מלאכה ביום שמיני עצרת - מתוך ספר החינוך (רבי אהרון הלוי זצק"ל)
שלא לעשות מלאכה ביום שמיני של חג, והוא יום שנים ועשרים בתשרי, שנאמר (ויקרא כג לו) ביום השמיני מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו, וזה נקרא חג העצרת. ואמרו זכרונם לברכה (רש''י עה''ת שם), שהוא נקרא כן, לפי שהוא סוף המועדים, ועל דרך משל הוא, כאלו אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם. 

כבר אמרנו הרבה פעמים, שאסור מלאכה בכל המועדים שוה, אמנם יש לי להרחיב המאמר בכאן ולהודיעך בני בענין יום טוב זה מה שהודיעונו בו חכמים זכרונם לברכה (יומא ב ב), שהוא יום טוב בפני עצמו, כלומר, שאינו מכלל חג הסכות, ואף על פי שאתה רואה כל ישראל יושבים בסכותיהם יום אחד משני ימים טובים של חג העצרת זה, אין הדבר מפני שיהיה מכלל החג, שהרי בפרוש אנו אומרים בברכותיו את יום שמיני חג העצרת, ואין זכר לחג הסכות בו כלל, אבל מפני תקנת שני ימים טובים של גליות אנו צריכין לישב בסכה שמנה ימים ולא יספיקו לנו שבעה כדין התורה ועל כן אנו יושבים בסכה ביום השמיני של חג הסכות, ואמרו זכרונם לברכה (סוכה מז, א) מיתב יתבינן בסכה, כדי לצאת ידי חובה. אחר שחיבונו זכרונם לברכה להוסיף יום אחד בכל מועד ומועד הוספנו גם כן בסכות ועשינו ימי סכה שמנה ימים, אבל מכל מקום, ברוכי לא מברכינן על הסכה ביום זה, אחר שהוא באמת יום מועד אחר, שהשתא בקיאין אנו בקבועא דירחא. ויותר ראוי שנברך על יום טוב העצרת שהוא האמתי, ולא על האחר שהוא מפני התקנה. ושמא תאמר, למה לא תקנו לברך על שניהם, ונאמר ביום חג הסכות וחג העצרח הזה, כמו בשבת ומועד שאנו זוכרים את שניהם? הא ליתא, דאילו שבח ומועד שניהם כיום אחד הן, אבל שני מועדים אי אפשר שיהיו ביחד, ועל כן אין ראוי לנו לברך כן, אבל לישב בסכה ראוי לנו, שישיבת הסכה לא גרעא מידי בחג העצרת, ויש) בדבר מצות התקנה של שני ימים טובים של גליות שתקנו זכרונם לברכה בכל מועד, כמו שפרשנו למעלה (מצוה שא). 

ועוד אודיעך בני מעט במה שאמרו זכרונם לברכה בענין חלו של מועד, והם הימים האמצעיים שבפסח וסכות שאסרו זכרונם לברכה בעשית מלאכה מן התורה, ואולם לא בא מפרש בתורה איזו מלאכה אסורה בהם או מתרת, אבל מכל מקום התורה אסרה בהם מלאכה, כמו שלמדו חכמים הדבר מן הכתוב בפרק שני ממסכת חגיגה (יח, א). יש מהם שלמדו הדבר ממקרא (שמות כג טו) דאת חג המצות תשמר, והוא רבי יאשיה. דמשמע ליה, כל ימי חג המצות תשמר מעשית מלאכה, אבל לא שיהיו כלן שוין במלאכות. ורבי יונתן אתיא ליה בקל וחמר התם מראשון ושביעי, שאין קדשה לפניהם ולאחריהם וכו'. 

ואיתא התם דיליף לה (ויקרא כג ז) מכל מלאכת עבודה לא תעשו, והוא רבי יוסי הגלילי, והכי פרישנא ליה לקרא אלביה. כלומר, ביום הראשון הוא אסור כל מלאכת עבודה, חוץ מצרך אכל נפש, אבל בחלו של מועד, לא כל מלאכות של עבודה אסורות בו, אבל יש אסורות ויש מתרות ומסרן הכתוב לחכמים. ורבי עקיבא יליף לה מאלה מועדי יי מקראי קדש (שם ד)דמוקים לה אחלו של מועד ומדכתיב ביה מקראי קדש מלמד שאסור בעשית מלאכה, ואפשר דאלביה המלאכות המתרות בו נפקי ליה מעצרת היא, כלומר שיום שמיני הוא עצור מכל מלאכה ולא שאר הימים. אי נמי נפיק ליה מה' השביעי הכתוב בפסח בסדר ראה אנכי. ששת ימים תאכל מצות, שאמרו זכרונם לברכה וביום השביעי עצרת השביעי עצור בכל מלאכה ולא הששי. ואי זו מלאכה אסורה או מתרת? מסרן הכתוב לחכמים, ואחר שהדבר מסור בידם שלא אסרה התורה אלא במה שיאמרו הם חלקו המלאכות כפי רצונם ודעתם, ונמצא שכל מלאכה שאסרו הם זכרונם לברכה אסורה לנו מדאוריתא, ואשר התירו גם כן מתרת מן התורה, כי בידם נמסר אסור זה לפי משמעות הנדרש בכתוב. 

והם אמרו דרך כלל, שכל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד ימצא בה הפסד הרבה מתר לעשותה, וזהו אמרם (מו''ק ב, א) משקין בית השלחין במועד, כלומר, גן ירק או כיוצא בו שמשקין אותו תמיד, ואם לא ישקוהו יפסד. לשון שלחין כמו שלהין, מלשון משלהי, שהוא צמא למים. ואמרו זכרונם לברכה, דכשהוא משקה אותו, לא ישקהו מן הברכה ומימי הגשמים שיש בדבר טרח הרבה, אבל משקין אותו מן המעין, כלומר שממשיכו ומשקה בו, הרי שהחמירו בזה קצת שלא לטרח בדבר טרח רב, מפני שזה אינו נעשה אלא כדי שתהיה גנתו רעננה, דשמא תיבש כלה או מקצתה, אבל בכל מלאכה האבדה או ודאי קרובה להפסד אם לא יעשנה במועד, כגון מי שיש לו זיתים וירא שלא יפסד אם לא יוציאו מהן שמנן מיד או ענבים אם לא ידרך אותם מיד, או כל דבר כיוצא בהן, לא החמירו בזה, ולא חשו לטרח רב, אלא עושה בהם כל צרכיו בלא שום, שנוי כדרך שהוא עושה בחול. וכן התירו זכרונם לברכה (שם יב, ב) לבצור במועד כרם שהגיע זמנו להבצר. ועוד אמרו דרך כלל (שם ח, ב) בענין זה, שההדיוט תופר כדרכו, והאמן מכליב, ובודאי לא בתפירה לבד אמרו כן, אלא הוא הדין לכל המלאכות לפי הדומה. ושאלתי פי מורי אם נאמר כן בכתיבה, שיכתב ההדיוט כדרכו? ולא התירו לי, אולי מפני שמצאנו בפרוש, שאסרו זכרונם לברכה (שם יח, ב) להגיה אפילו אות אחת בספר תורה נחמיר בכתיבה. 

ואסרו לכל אדם (שם יב, ב) שלא יכוין מלאכתו במועד, כלומר שיניח מלאכתו לדעת קדם המועד בענין שיעשה אותה במועד מפני שהוא פנוי, כי לא לעסק במלאכה הקבעו ימי חלו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר, להתקבץ במדרשות ולשמע נעם אמרי ספר הלכות הפסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת, והלכות החג בחג, וכל המכון מלאכתו במועד ועשה אותה בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל. ואם מת אותו שכון אותה מלאכה במועד אין קונסין בנו אחריו, וגם אין מונעין הבן מלעשות אותה מלאכה במועד כדי שלא תאבד. וקורא אני על בן זה יכין וצדיק ילבש (איוב כז יז). ודרך כלל התירו זכרונם לברכה (שם יג, א) כל מי שיש לו צרך, כלומר שאין לו מה יאכל לעשות כל מלאכה, וכן לבעל הבית התירו לעשות כל מלאכה לצרך מי שאין לו מה יאכל, ופרוש, אין לו מה יאכל לפי הדומה הוא, מי שאין לו מעות במה שיקנה צרכיו ואף על פי שיש לו בית וכלי תשמיש, שאין מחיבין לו לאדם למכר כליו. ויתר פרטי חלוקי מלאכות המועד, רבו עד מאד, וכלן יתבארו יפה במסכת מועד קטן. 

וכלל זה יהיה בידך, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותינו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבדה בענין אחד, ופעמים יחמירו על הקלה בענין אחר, ואל תתמה על הדבר עם ההקדמה שהקדמתי, כי התורה לא אסרה ולא התירה בחלו של מועד אלא במה שיסכימו הם, וכן בענין שבותי שבת ויום טוב נמצא בגמרא מקומות שהעמידו דבריהם זכרונם לברכה אפילו במקום תורה, ופעמים מקילין בהן במקום שראו טוב להקל, ולא דבר רק בכל דבריהם. וזכר בני כלל זה, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין דנין בהן דבר מדבר, ואל תטעה בו, כי גדולי עולם אמרוהו. ודעת הרמב''ם זכרונו לברכה (יום טוב ז ב) שכל אסור מלאכה בחלו של מועד אינה אלא מדברי סופרים, וכל אותן הכתובים שאמרנו למעלה שהן בריש מסכת משקין ירצה הרב לומר דאסמכתא בעלמא נינהו. והרמב''ן זכרונו לברכה (בפי' למוע''ק שם ובפי' עה''ת כאן) ורבים עמו אמרו, שעקר אסור מלאכה בו מן התורה, כמו שכתבנו. ופרטי המלאכות וחלוקיהן, נמסרו לחכמים זכרונם לברכה. 

חג שמח לכל בית ישראל!