מאמרים וראיונות

הסתכלת היום על השמיים?

מסופר על רבי נחמן זצ"ל שנסע יחד עם משמשו רבי חייקל, ורבינו כהרגלו היה בדביקות נפלאה, אך למשמשו נדמה היה שרבינו מתנמנם. בהמשך הנסיעה, שם לב רבי חייקל לביתו של מקורב לרבינו ז"ל, ועל כן הורה לבעל העגלה לנטותה לעבר ביתו של זה המקורב. רבינו, כהרגלו, לא התעקש שלא לעצור ועשה עצמו כאילו איננו יודע מהנעשה.

ירד רבינו מן העגלה יחד עם רבי חייקל ונכנס לבית המקורב הנ"ל.

שנכנס רבינו הקדוש לביתו של זה המקורב, נמלא בעל הבית פליאה רבה על ביקורו המפתיע של הרבא הקדוש.

מיד נפנה אליו רבי חייקל ושאל אותו: " הַאִם יֵשׁ לְךָ מְעַט יַי"שׁ אוֹ מִינֵי מְתִיקָה לְכִבּוּד?".

בעל הבית שהיה עני מרוד השיב שאין לו, מיד שלחו רבי חייקל שיניח למשכון דבר מה מביתו על מנת לקנות כיבוד. בעל הבית לא היסס ולקח בידיו את מנורת השבת של אשתו וקנה במקומה משקה ומטעמים בעבור האורח החשוב שהגיע זה עתה לביתו.

משחזר, מילא את כוסו של הרבא, ובין כך עברו ילדיו של בעל הבית כשהם לבושי סחבות וגרביים קרועות לרגליהם הדקות.

רבי חייקל ניסה לרמוז לרבינו שיברך את בעל הבית בשפע, אך לעומתו עָנָה וְאָמַר רַבֵּנוּ ז"ל: "אֲנִי אֵין לִי שֶׁפַע בִּשְׁבִילוֹ, רַק אִם תִּרְצֶה, אַתָּה תִּתֶּן לוֹ שֶׁפַע"!

עָנָה וְאָמַר: "רַבִּי, מִתְיָרֵא אֲנִי מִכֶּם אוּלַי תִּרְגְּזוּ עָלַי בִּשְׁבִיל זֶה וְתֹאמְרוּ, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁחַייקְל יָמוּת, חַס וְשָׁלוֹם"!

אך רבינו השיב לו בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים: "אַל תִּירָא!".

ושָׁם בַּבַּיִת היה כְּלִי עִם מַיִם, וְשָׁפַךְ רַבִּי חַייקְל אֶת הַכְּלִי הַנַּ"ל בְּאֶמְצַע הַבַּיִת, וְלָקַח מערוך ועשה עצמו מחלִיק אֶת הַמַּיִם וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "שֶׁפַע לְמִזְרָח! שֶׁפַע לְמַעֲרָב! שֶׁפַע לְדָרוֹם, שֶׁפַע לְצָפוֹן". טיפות של מים התעופפו להן לכל עבר ומשראה זאת רבינו הזדרז וְהִגְבִּיהַּ אֶת הַקַאפְטִין שֶׁלּוֹ וְאָמַר אֵלָיו: "חַייקְל, לִי לֹא תִּתֵּן שֶׁפַע"!

והנה, הביקור הסתיים ורבינו ומשמשו נפנו חזרה לדרכם.

לאחר תקופה מסוימת חבורת ערלים הובילו לעירו של זה העני, משאות שונים ומגוונים. בדרכם עצרו בדרכו של בעל הבית הנ"ל ושאלו אותו אם יש לו י"ש או עוגות למכור להם. ענה ואמר להם, כהרגלו בקודש, שאין לו דבר להציע להם.

הציעה לו החבורה שהם ֶׁיַּלְווּ לוֹ סכום כסף על מנת לקנות בעיר את כָּל הַנִּצְרָךְ, וּכְשֶׁיִּסְעוּ בַּחֲזָרָה יִקְנוּ מִמֶּנּוּ; וּמִן הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה הִתְחִילוּ לַעֲמֹד אֶצְלוֹ וְקָנוּ מִמֶּנּוּ כָּל מַה שֶּׁהָיוּ צְרִיכִים, וְהִתְחִיל לִהְיוֹת בַּעַל שֶׁפַע;

בבוא העת גדלו עסקיו של זה בעל הבית, והחל הוא לנוע ממקום למקום. יום אחד הגיע למקום בו ישב רבינו ז"ל, ובין כך ובין כך פנה לבית רבינו לקבל ממנו שלום.

אך, לא כבראשונה, הפעם הָיָה טָרוּד וּבָהוּל, שֶׁכְּבָר לֹא הָיָה לוֹ פְּנַאי לִכְנֹס אֶל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה מֵחֲמַת שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִמְכֹּר הַסְּחוֹרָה וְגַם לִקְנוֹת וְלַעֲשֹוֹת חֶשְׁבּוֹנוֹת, וּמִתּוֹךְ-כָּךְ נמָנַע מִלִּכְנֹס אֶל רַבֵּנוּ ז"ל, כִּי נִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יַתְחִיל לְדַבֵּר עִמּוֹ וִיבַטֵּל זְמַנּוֹ.

פַּעַם-אַחַת כְּשֶׁהָיָה יָרִיד בִּבְּרַסְלֶב, וְרָץ בִּמְהִירוּת אֶל הַשּׁוּק לִקְנוֹת וְלִמְכֹּר, וְחַלּוֹנוֹת רַבֵּנוּ ז"ל הָיוּ פונים לכיוון הַשּׁוּק, שֶׁבְּהֶכְרֵחַ היה מוכרח לעבור דֶרֶךְ שָׁם, וּבְתוֹךְ-כָּךְ ניסה לרוץ ולַעֲבֹר לַשּׁוּק שֶׁלא יִרְאֵהוּ.

רבינו בחוכמתו דפק באצבעו על החלון וקרא אותו שיכנס אליו, ומסתמא אין זה שייך שלא ייכנס אליו אחרי שנקרא אליו.

וּכְשֶׁבָּא אֶל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה:

"הִסְתַּכַּלְתָּ הַיּוֹם אֶל הַשָּׁמַיִם"?

והשיב לרבינו שלֹא.

קָרָא אוֹתוֹ רַבֵּנוּ ז"ל לעבר הַחַלּוֹן ואמר לוֹ: "הַבֵּט בַּחַלּוֹן וְתֹאמַר לִי, מָה אַתָּה רוֹאֶה?".

"אֲנִי רוֹאֶה עֲגָלוֹת וְסוּסִים וַאֲנָשִׁים רָצִים הֵנָּה וָהֵנָּה".

עָנָה רַבֵּנוּ ז"ל וְאָמַר לוֹ: "אַחַר חֲמִשִּׁים שָׁנָה יִהְיֶה יָרִיד אַחֵר לְגַמְרֵי; זֶה הַכֹּל שֶׁאתָּה רוֹאֶה לֹא יִהְיֶה עוֹד, רַק סוּסִים אֲחֵרִים וַעֲגָלוֹת וּסְחוֹרוֹת וַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים. וְגַם אֲנִי לֹא אֶהְיֶה וְגַם אַתָּה לֹא תִהְיֶה.

וְהַיּוֹם אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתְךָ: 'מָה אַתָּה כָּל-כָּךְ בָּהוּל וּמֻטְרָד שֶׁאֵין לְךָ אֲפִלּוּ זְמַן לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁמַיִם?"

***

חולפים אנו ברחוב סואן, מכוניות גודשות את הכבישים, אנשים הולכים מפה לשם, ומשם לפה, לחוצים וטרודים במחשבותיהם, והארץ איננה עומדת ושוקטת על שמריה, נעה היא במשעולי הזמן, ואילו השעון נוקש בקרבנו, שעה ועוד שעה עוברת, והעשייה איננה נגמרת.

צריך להספיק לחיות, לנשום, לעשות.

והשמיים, נציבים להם בנחת, ממתינים לו לאדם שיניח את מחשבתו על כרי העננים, ושינוח מריצתו וממרוצתו.

"ויום הולך ויום בא, וכבר באנו בימים, והזמן רץ ופורח ואינו עומד אפילו רגע אחד, ובכל יום ויום הולכים ומתקרבים ליום האחרון, ואם לא עכשיו אימתי?

גיוואלד ברודער, היכן אנחנו בעולם?!

מה אנחנו שותקים, ומה אנו עושים בזה העולם הלא השם יתברך עמנו ועומד עלינו בכל רגע ורואה במעשינו".

אז הבה נפתח את דלתי ליבנו הקדוש, את בית משכנו של השם יתברך, ונקרא לו, שיבוא ויסור לביתנו הקט, 'כי הדלקתי נרותיי והצעתי מיטתי, והחלפתי שמלותיי' לכבודו, ואף על פי שאני כמו שאני, עייפה, רצוצה ומותשת, רוצה אני בקרבתו, רוצה אני באהבתו.

ועל כן, בתור התחלה, בואו נרים את עיננו לשמי התכלת, וניזכר בתכלית היעודה לנו, נוריד לרגע את שק הנדודים הכבד מעל גבינו הכפוף והתשוש, נשאף לקרבנו חופן של אוויר רענן וניזכר:

"יש השם בעולם! והוא עושה, עשה ויעשה את כל המעשים כולם, ובאמת אין לנו כוח לעשות, כי הוא הנותן לייעף כוח!"