מאמרים וראיונות

עֲמִידָה בְּנִסְּיוֹנוֹת זו תמצית העבודה של כל יהודי. זאת ההצלחה שלו.

רק ככה זוכים לעלות במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה'.

על שרה אמנו נאמר שכל שנותיה היו שנים טובות, "כולן שווים לטובה" (רש"י).

האומנם? הלא חוותה צער עקרות במשך תשעים שנה, ורוב שנותיה עברו עליה בנדודים, ועברה לצד אברהם נסיונות קשים שבאחרון שבהם, נסיון העקידה, ממש פרחה נשמתה ומתה. על זה אפשר להגיד שנים טובות?

כן! כי כשאדם עומד בנסיונות, זורק את השכל שלו ועושה את מה שה' רוצה ממנו, הוא זוכה לחיים טובים. זוכה לחיים של אמונה ושמחה. מי שיודע שכל המציאות שלו מונחת בידיו של השם יתברך, מי שיודע שאין עוד מלבדו מאומה והוא סומך היסמכות מוחלטת על השם, הרי כל מאורעותיו וכל שעותיו וכל שנותיו שווים לטובה.

לשרה אמנו לא היו חיים פשוטים. אך היו לה חיים שלמים, חיים אמיתיים. שרה אמנו מסמלת את שלימות החיים שזה חיים עם ה', חיים של אמונה טהורה בה'. נסיון מלשון נס. מרומם. כל נסיון בא לרומם את האדם. מי שיודע שהנסיון בא משמים, עם חשבון, מבין שנותנים לו אפשרות והזדמנות לעלות למעלה. ירידה תכלית העליה. כל נסיון, כל "תיקון" שאנחנו עוברים, בא לזכך אותנו. גם שמן זית זך נוצר רק אחרי שכותשים ככה טוב טוב את הזיתים. נכון, זה כואב, זה לא נעים. גם כשעושים שיפוצים בבית, תיקונים, זה לא נעים. זה רעש. זה אבק. זה לכלוך. זה באלגן. אבל זו הדרך היחידה לזכות. זו הדרך היחידה להתקרב אל ה'.

יש אנשים שמצערים אותנו. שהיינו שמחים אם בכלל לא היינו מכירים אותם. אבל הקב"ה רצה שכן יהיה לנו קשר איתם, כי יש לנו "תיקון" איתם. וכנ"ל לגבי מקומות שאנחנו לא מבינים איך התגלגלנו אליהם, שאנחנו בכלל לא רוצים להיות שם, אך יש לנו מה לתקן שם. ויש עוד כל כך הרבה נסיונות מכל מיני סוגים שחייבים לעבור אותם כי הם חלק מהמסלול שהקב"ה רוצה שנעבור, כל אחד ו"השדה מוקשים" שאותו הוא צריך לעבור בחיים.

אי אפשר לברוח מהנסיונות, אין לנו פה בחירה, הבחירה היא רק איך נעבור את הנסיונות האלה. מתוך אמונה שהכל לטובה ואז נראה איך באמת הכל מתהפך לטובה, או ח"ו בלי אמונה שזה אומר להיות ממורמר, בלתי מרוצה, שבור ומאשים את עצמו ואת כולם, שזה סבל נורא ואיום לאדם.

המציאות שלנו היא מציאות של שכחה. יש כל כך הרבה דברים שמבלבלים אותנו וזה בעיקר האגו שלנו, והרצונות שלנו, כי כשזה לא הולך לפי הרצון שלנו אז אנחנו כל הזמן נפגעים, ואנחנו כועסים, ואנחנו נשברים, אין לנו מנוחה, הנסיונות האלה באים עלינו בד"כ בהפתעה, בלי שום התחשבות בתוכניות שלנו, ונראה לנו שיש פתאום איזה שיבוש בחיים שלנו. אנחנו כל הזמן חושבים רק על עצמנו ובעצם שוכחים. נמצאים בשכחה. כי אנחנו, הגוף שלנו, היישות שלנו, עשו לנו, אמרו לנו, יש לנו, אין לנו, אנחנו מסודרים, אנחנו לא מסודרים, כל הדברים האלה הם בעצם שכחה.

שוכחים מה? שהכל ה' עושה לנו, שאין כלום כלום כלום, יש רק ה'. שהוא מלך, הוא מולך עלינו, ואנחנו צריכים לקבל באהבה את מלכותו עלינו, להמליך אותו עלינו, לקבל עול מלכות שמים, אנחנו אומרים לפחות פעמיים ביום "שמע ישראל" כדי שנזכור בכל רגע של משבר ועצבות ובלבול וקושי ודאגה, בכל רגע של נסיון כזה או אחר, שבעצם ה' הוא אחד והוא דואג לנו ויש לו רחמנות עצומה אלינו.

יש אמת ויש אמת לאמיתה. האמת לאמיתה אומרת ככה: נכון שאני חטאתי, אבל ה' אוהב אותי אפילו שחטאתי. ה' אוהב אותי אהבה כזו גדולה ועצומה. זה לא שהכל מותר לי. יש דין. מי שאומר שהקב"ה וותרן יוותרו מעיו. הדין הוא דין, ואנחנו לא יכולים לוותר על קלה כבחמורה, וכל איזה מילה שאמרנו לא טובה, צריך להתנצל ולבקש מחילה עליה, וכל הרהור לא טוב אנחנו צריכים לבטל אותו וכל דבר הכי קטן צריך לתקן. ה' לא רוצה שנחיה ככה סתם. הדין הוא דין אבל עם כל זה שהדין הוא דין, יש חסד אינסופי עצום, החסד הזה זו האהבה העצומה והנוראה של הקב"ה אלינו. אנחנו לא יודעים איזה צער יש לשכינה מכל דבר קטן שיכול לקרות לנו. י

הודי רוצה להוציא פרוטה לצדקה ומנסה למשוך אותה מהכיס השמאלי והיא נמצאת בימני, אז בגלל הצער הזה שיש לו כבר פורעים לו מעוונותיו, שהוא היה צריך לחטט קצת בכיסים, שהוא רצה להוציא 3 פרוטות והוא רק מוציא 2 פרוטות ועכשיו הוא צריך עוד פעם לחטט, למצוא עוד איזה פרוטה, אז יש לו איזה צער מזה, והצער הזה אצל הקב"ה הוא כל כך גדול, שמנכים לו מעוונותיו. או שבאים לבקש צדקה בזמנים לא נוחים, כמו שצריך להגיד אז שמע ישראל, או להתרכז בתפילה ואדם מחטט בכיס ולא מוצא בדיוק את הכסף, והוא הפסיד אולי איזה מילים מהתפילה אבל יודעים שהצדקה היא גדולה מאד, ומתאמצים לתת את הצדקה, זה משהו שעושים לכבודו יתברך ואז הקב"ה כל כך מתרגש מזה, הקב"ה רואה את זה, מסתכל על זה, כל כך הרבה חיבה שיש לקב"ה לכל יהודי ויהודי.

זה לא אומר שבגלל זה אני יכול להיות לא טוב, אם אני אהיה לא טוב אז אני לא אתחבר לשום אמת, לא לאלוקים ולא לכלום. אני חייב להיות טוב. אני חייב להשתנות. וה' ממתין לי וממתין. כמה שהאדם יותר מצליח להתרכז בעניין הזה שאין עוד מלבדו, שאין בלתו ממש, ככה הוא מבטל את היסורים שלו, ככה כל המניעות שלו, וכל הצרות שלו, בין בגשמיות ובין בענין הילדים, בין מצרות מאנשים שרבים איתו ונלחמים נגדו ורוצים להשיג את גבולו, בכל נושא של בריאות, בכל נושא שיש בחיים, ברגע שהוא מתחבר לשורש החיים, יודע שאין כלום חוץ מזה, אז הוא פותר את כל הבעיות שלו.

אבל זה בהדרגה, במדרגות. זה אין סוף מדרגות. ככל שהוא מבין עוד קצת שאין עוד מלבדו, כך הוא מתפטר מעוד דברים שמפריעים לו, כך הוא ניצל מעוד יסורים, ועולה מעלה מעלה. עכשיו אפשר קצת יותר להבין איך אדם, שכל חייו מלאים ביסורים, בכל זאת נאמר עליו שהיו לו חיים טובים. שכל ימיו היו טובים. כי הוא היה מחובר. כי הוא לא שכח. כי כל מה שקרה לו, הוא מייד נזכר שה' בתמונה. שזה לא סתם חוסר מזל, שבצרה הזו טמון איזה שהוא טוב גם אם הוא עדין לא מבין איך זה שזה טוב. הוא הרים את הראש למעלה. הוא דיבר עם ה'. הוא היה בקשר עם ה' כל רגע. בכל מה שהוא עבר ובכל מה שהוא עשה הוא ניסה לשמור על החיבור הזה. הוא לא נתן לעצמו להתקרר. הוא היה מכוון כל הזמן אל התכלית. כל הזמן ניסה לעשות את רצון ה'. להבין מה ה' רוצה ממנו. וכשהוא הבין, וגם זכה לעשות רצון בוראו, השמחה שלו היתה שמחה אמיתית. הוא הירבה לוותר. הוא לא התעקש.

כמו אליעזר עבד אברהם בפרשה שלנו שהיו לו כל כך הרבה קושיות ביחס לשידוך של יצחק והוא השליך את כולן. גם את הקושיה החזקה מכולן: איך זה שאברהם מסרב לשידוך עם בתו שלו, שגדלה בביתו של אברהם והיתה צדיקה וכלילת המעלות. את הכל הוא משליך ויוצא למלא את שליחות רבו בהכנעה ובענווה. בכל הפרשה לא מוזכר שמו של אליעזר אפילו פעם אחת. נאמר "ויאמר העבד", "ויקח העבד", הוא רק רוצה להיות עבד. הוא יודע שזה הכי גבוה. ובזכות זה נהפך מארור לברוך ועלה עם הגוף לגן עדן.

אין לנו עכשיו בית מקדש אבל העבודה שלנו זה לבנות את הבית מקדש שלנו. בכל רגע ורגע, כל אחד ואחד בונה לו את הבית מקדש שלו כשהוא מתמודד עם כל הנסיונות שיש לו בכל התחומים ובכל השטחים ובכל רגע ורגע, בכל ברכה שהוא מברך, ובכל תפילה שהוא מתפלל, והמחשבות שלו, איך הוא נלחם עם המחשבות ואולי לא נלחם אלא פשוט עוזב אותן וממשיך הלאה. כל פעולה ופעולה זה אין סוף של התמודדויות, אין סוף של נסיונות, לבסוף, כשהוא הולך לישון, כפי שהוא הולך לישון ואומר קריאת שמע על המיטה, כך הוא זוכה גם מתוך שינה להיות מחובר – כל אדם בונה לו בית מקדש.

אדם נשאר עם התאוות שלו, עם הבלבולים שלו, ועם הכעסים שלו, ועם העין הרעה שלו שהוא לא יכול לסבול שהשני יותר טוב ממנו, שעינו צרה בהצלחה ובהתנשאות של חברו, אבל הוא בכל זאת מתקדם, יש לו תמיד איזה חוט השערה, חוט השערה שהוא קצת מתקדם בה, חוט השערה שאומר בעצם להקב"ה אני מבין היום שזה לא טוב מה שעשיתי, אני עכשיו רוצה להיות קצת אחרת, וזה בעצם רק חוט השערה אבל הקב"ה אוסף את השערות האלה, הוא בונה מהם את הרחמים שלו, מזה שאנחנו כל פעם מתקדמים קצת. אנחנו מנסים להתחזק, ואחר כך נופלים, ואז מתחילים עוד פעם, ועוד פעם נופלים.

לא קל לעמוד בנסיונות שעוברים על האדם בעבודת השם אבל אסור להתייאש. זה היצר הרע שמנסה להכניס בנו יאוש ורפיון אך מי שהולך בדרך רבינו יודע כי רבינו כבר אמר שזה עבר ועובר על כל הצדיקים וצריכים להיות גבור ואיש חיל כדי לנצח את היצר. תזכור שה' אוהב את הרצון שלך יותר מאשר את ההצלחות שלך. ה' אוהב את מי שלא הצליח, שנכשל, שביישו אותו והשפילו אותו והוא לא נשבר, הוא מתחיל מחדש, הוא לא מרפה מהרצון.

אם בורא עולם רוצה ככה, אז גם אני רוצה ככה. אל תגיד זה לא בשבילי, אל תאבד את הרצון, יכולים לעשות לך אלף מניעות, אבל אף אחד לא יכול להשפיע על הרצון שלך! זה שלך! אתה צריך לרצות לא רק מה שניראה לך שאתה מסוגל, אתה צריך לרצות לעשות את רצון ה'.

בקושי הזה של הנסיון, אדם בונה את עצמו. אדם עומד בנסיון ושובר את הרצון שלו כדי לעשות רצון ה', הוא נהיה יותר מאושר, הוא מגלה את עצמו כאדם יותר גדול ממה שהוא היה קודם. ככה הבן אדם בונה כלים. הקב"ה מעביר אותנו את כל הנסיונות הללו כדי לבנות לנו כלים. כדי לבנות אותנו. אברהם ושרה עמדו בכל הנסיונות הקשים שעברו בזכות שקיבלו הכל באמונה ובאהבה.

כמו רבי זושא שבאו ללמוד ממנו איך מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה והוא, רבי זושא, שהיה עני מרוד, שאפילו פת לחם לא היתה בבית, אמר להם שהוא לא יכול לענות להם כי אצלו לא היתה שום רעה מעולם, ה' תמיד היטיב עמו. ככה זה כשמקבלים את הניסיונות באמונה ובאהבה. כאלה היו אברהם אבינו ושרה אמנו, שידעו להמשיך ולעבוד את הבורא עם כל הנסיונות והמצבים הקשים שעברו, שקיבלו הכל באמונה ואהבה כי ידעו שה' תמיד אתם. וכוחות הנפש האלה נטועים גם בנו, בכל יהודי ויהודי, שהרי אנחנו בני בניהם, כמו גיבורי הספור הבא: חנהל'ה ותפילותיה.

חנהל'ה ותפילותיה

יש תינוקות אשר מיד עם היוולדם, עיניהם משדרות בגרות והבנה עמוקה. הם מביטים בך בשקט הפנימי הרך, הינקותי, וגורמים לך להרגיש אי נוחות. הם בוחנים אותך, סורקים את נבכי נשמתך, ומבלי לדבר הם כאילו משרדים לך תשדורת "אנחנו יודעים בדיוק מי ומה אתה".

כשנולדה חנה'לה בן שמואל, בפאס שבמרוקו, האחות הביטה בעיניה התכלכלות החודרות של הפעוטה בת הדקותיים, ואמרה "יש לה שתי עיניים מדברות"... אך אינני חכמה מספיק, כדי להבין על מה היא מדברת".

אמה, אביגיל, אם לחמישה בנים ושתי בנות, והנה זו הזערורית הינה בתה השלישית, הניחה את ראש התינוקת על כתפה הימנית ולחשה לאוזנה "ניכר בך בתי שאת תהיי ילדה חכמה, ועם חוכמה של יהודים צריך לעשות רק מעשים טובים. יהי רצון ביתי שהחוכמה שניחנת בה, תרבה כבוד שמים.

כשהגיע האבא חנניה, הוא הביט בפני הקטנטונת ונעצרה נשמתו. "תקני אותי אם אני טועה, הילדה הזו בקושי בת יום, אבל המבט שלה כשל אישה בוגרת...". "כך אמרה גם האחות", השיבה אביגיל "צריך שנתפלל שהחוכמה הניבטת מבין עיניה תרבה כבוד שמים".

והימים ימי טרום מלחמת העולם השניה. יהדות צפון אפריקה לא ספגה לאוזניה את מצעדי הרגל הגסה של הנוער הנאצי, את נפנופי הדגל עליו מתנוסס צלב הקרס, ואת שאגותיו המטורפות של הפיהרר "יהודים החוצה". שנתיים לפני המלחמה עוד היתה אמונה נאיבית משהו, שהנאצים הם לא יותר מאשר כלבים נובחים אבל לא נושכים, אם כי פה ושם יהודים תמימים עוברי דרך, הוכו בידי ההמון המוסת. יהודי צפון אפריקה ניזונו אז מטפטופי שמועות שהיהודים בגרמניה נרדפים, אך כמו מרבית העם היהודי בתפוצות, הם סברו שהסיוט הגזעני הזה יחלוף, כמו אותן סערות ים תיכוניות המחשבות להטביע ספינות דייגים ואוניות מסע, אך לשווא.

התמונות של הפיהרר פורסמו אז על גבי עיתוני התקופה, וחנניה בן שמואל לחש לעצמו "העיניים של המטורף הזה, הם עיניים של רוצח, הוא לא רק מאיים...". אחר כך הבליח לעולם אותו לילה תזיזיתי מחריד ושורט כל לב, שזיעזע את אמות הסיפים. "ליל הבדולח". למעלה מ 1000 בתי כנסת הוצתו על ספרי התורה שבתוכם. "זה מתחיל" אמר חנניה לאביגיל, "אנחנו אומנם רחוקים משם, אבל הלב שלי נשרף מדאגה, אני חושש שזה ייגמר רע, הם צריכים הרבה רחמי שמים יהודי גרמניה...".

אביגיל אחזה בידיה את התינוקת חנה'לה שהתחילה למלמל את מילותיה הראשונות, והיא עדין לא בת שנה. האם לחשה לאוזן בתה פרק תהילים..."השם צילך, על יד ימינך, יומם השמש לא יככה...". היא היבטה בהשתאות בנסיונות של חנה'לה הפעוטה לחזור על המילים, פולטת הברות לא במדוייק... "הילדה הזו מדהימה", הרהרה בליבה.

1939 למניינם, זה מתחיל. גרמניה פורצת, שועטת כארי מורעב מסוגרו אל מרחבי פולין, ומשם שולחת ידיים רצחניות לעבר כל אירופה... העולם בוער. 1941 למניינם. השמועות המזויעות זולגות טיפין טיפין, חודרות אל ההכרה. "הגרמנים עורכים חיסול שיטתי ליהודים... ישנם מחנות השמדה, תאי גזים". עדיין קשה להאמין. הדברים נשמעים הזויים לחלוטין. מלחמה, עד כמה שניתן להבין, היא ענין לגיטימי, אך השמדת עם שיטתית, זה פשע בלתי נתפש.

חנה'לה בת הארבע, עוקבת ממיטתה אחרי אביה הצדיק, האוחז בידו ספר תהילים קורא, ובוכה. השעון מודיע חצות, והיא יודעת שעוד מעט אבא ישב ליד מפתן הבית, יפתח מעט את הדלת, וימשיך לבכות. תיקון חצות. היא כבר שמעה את הוריה משוחחים על רצח המוני המתבצע על אדמת אירופה. לביתם אף הגיע יהודי שדוף מאירופה, שהצליח בניסי ניסים להימלט מן התופת בעור שיניו. חנהל'ה שמעה אותו באישון לילה מספר להוריה: "במו ידי הוצאתי אלפי גופות של יהודים שנרצחו על ידי גאז... במו די חפרתי בורות שהפכו לקברי אחים... החיילים הללו רוצחים ללא ניד עפעף, הם לא בוחלים בזקן, אישה או תינוק... מי שיהודי, על אף שבמשך כמה דורות הוא נצר של מתבוללים אחת דינו, למיתה... הם יורים בילדים ובתינוקות".

האיש התייפח ולא יכל להירגע. לבה של חנהל'ה הנבונה נצבט בקרבה. העצב שניבט מעיני הוריה ומעיני האורח שידר לה את תדרי גודל הזוועה, עד כמה שילדה בת ארבע יכולה לקלוט. היא קמה ממיטתה וצעדה למטבח. "חנה'לה, חיזרי לישון, ומייד", נזפה בה אביגיל. "ילדות קטנות צריכות לאגור כוח למחר". חנה'לה היתה מסומרת למקומה. היא הישירה עיניים טובעות בתכלת תמימה לעבר היהודי השדוף והבוכה ושאלה:

"אתה חושב שהם עלולים לרצוח גם את החתן שלי???"

דממה פילחה את חלל הבית. האורח עצר את נשימתו, חנניה ואביגיל לא האמינו למשמע אוזניהם. "מה שאלת חנהל'ה?" שאל חנניה "מה בדיוק שאלת?". "אני שמעתי שהאורח סיפר שהם יורים בילדים בתינוקות... ורציתי לדעת האם הם יכולים להרוג גם את החתן שלי...".

אביגיל חיבקה את בתה חזק חזק, ליטפה את תלתליה הקטנים ושאלה בלחישה "את דואגת לחתן שלך?". "כן אמא, אני פוחדת שהם יפגעו בו... הם רעים. יכול להיות שהם...". "תראי חנה'לה השאלה שלך חשובה וחכמה. לדעתי אם את כל כך מודאגת לחיי החתן שלך, אז את צריכה להתפלל שהוא יינצל, שהם לא יפגעו בו לרעה. תמיד צריך להתפלל שהקב"ה ישמור על נשמות ישראל... שלא יאונה להם כל רע". "בסדר אמא... אני אתפלל שהקב"ה יציל אותו, שהחתן שלי יינצל". חנהל'ה נכנסה לחדרה, ניצבה מול הכותל המזרחי ודיברה עם בורא עולם. "אבא שלי שבשמים, אם החתן שלי נמצא שם, שמור עליו שלא ימות, שמור עליו ועל כל הילדים וכל היהודים".

היא פכרה אצבעותיה על הכותל ובכתה. התפילות של הילדה התמימה נמשכו עד סוף המלחמה. השנים חלפו. לקראת סוף שנות החמישים עם העליות הגדולות מצפון אפריקה, עלתה ארצה גם משפחת בן שמואל.

חנה'לה כבר בחורה כבת עשרים ויותר, מתיישבת עם הוריה במעברה בצפון הארץ, וכמו כולם סובלת חבלי קליטה. עת דודים. שנה אחר כך פונה שדכן לאביה ומציע לו "ר' חנניה, יש לי עבור בתך בחור ירא שמים, בתכלית, עובד לפרנסתו כפועל בנין וקובע עתים לתורה... נכון, הוא קצת צולע, אבל בריא לחלוטין וצדיק מרבים". כבר בפגישה הראשונה הוא מספר לה: "שמי משה, נולדתי בעיירה קטנה בגרמניה. כשהייתי בן ארבע, יום אחד לפנות בוקר הגיעו הנאצים לעיר, עד לצהריים הם תחבו את כל היהודים על נשיהם וטפם לבית הכנסת, ולא לפני ששפכו מאות ליטר בנזין לתוכו. אחר כך זרקו פנימה סמרטוטים בוערים. עד הרגע הזה אני שומע את הזעקות, הולך עם הזעקות, עובד איתן וגם נרדם איתן. אבא ואמא, אחיי ואחיותיי, נשרפו ונותרו שם אבק ואפר. אבל אמא, השם יקום דמה, הצליחה בשנייה האחרונה לפתוח חרך באחד החלונות והטיחה אותי החוצה. בחסדי שמים המרצחים לא הבחינו בי, כי נפלתי ללבו של שיח ירוק וגדול, רגלי נשברה ולכן אני צולע קלות. עגלון גוי אסף אותי משם באישון לילה, חצי מעולף. הוא ואשתו הסתירו אותי עד סוף המלחמה. אני השריד האחד והיחיד שנותר מן העיירה. כולם ניספו. אינני יודע מה הזכות שלי... אינני יודע". 

חנהל'ה הסיטה את עיניה החכמות והדומעות לעבר כוכבי השמים שריצדו מעבר לחלון, ונדמה היה לה שהם לוחשים לה "חנהל'ה, הוא החתן של התפילות שלך".

מאחורי הסיפור - לא פעם ולא פעמיים שואלים אותי את השאלה הנצחית "תגיד, הסיפורים אמיתיים או שהם המצאה שלך?".

 התשובה הקלאסית שלי היא: "מודה ומתדווה, אין לי את הכישרון להזות ולהגות סיפורים מדהימים שכאלה, וברוך השם, הקוראים מגבים אותי כל הזמן, בעלילות מסמרות שיער. כמו זו למשל. "הילדה" שבסיפור הנ"ל כיום הינה סבתא רבה מוכבדת, המתגוררת באחת מערי הפריפריה, והדברים מוכרים היטב היטב לבני משפחתה. (מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי)

תְּ פִ לָּה

רִ בּ וֹנוֹ שֶׁ ל עוֹלָם!

תעזור לי לזכור שכל מה שקורה לי כל רגע ורגע, זה הכל נסיונות ומה שצריך להיות לנגד עיני כל הזמן זה הרצון שלך אבא. איך אתה רוצה שאני אתנהג במקרה הזה ובמקרה השני והשלישי וכו'.

אם אני מתרגז ומוציא מהפה מילים שפוגעות בשני, אז לא עמדתי בנסיון כי לצער בני אדם, זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות, זה משהו שגורם לי כאלה יסורים שעד שאני לא עושה תשובה אמיתית ומבקש סליחה ומחילה ממי שפגעתי בו אין לי מנוחה ואני שבור לגמרי.

תעזור לי לזכור שהכל זה נסיונות, ששלחת לי את המקרים האלה לראות אם אני אצליח להתגבר ולהתאפק, אם אני אצליח לעשות את רצונך.

רִ בּ וֹנוֹ שֶׁ ל עוֹלָם!

תעזור לי להבין שאני לא הבן אדם הכי חשוב בעולם כי יש רגעים שאני מרגיש ככה. שלא כולם צריכים להתנהל איך שמתאים לי ואיך שנוח לי. ואם אני ממתין והפקיד שצריך לטפל בי משוחח בטלפון, אמנם שיחת עבודה אך כזו שפשוט לא ניגמרת ואני מתחיל להתרגז, ומפה ועד לאיזה התפרצות המרחק קצר, שאני אדע להזכיר לעצמי שאני לא מנהל את העולם ובטח לא יכול לפגוע בשני כי משהו אצלו לא התאים לי.

תעזור לי לזכור שגם הוא בן שלך, וגם על הכבוד שלו צריך לשמור. תעזור לי לזכור שאח"כ אני כ"כ מצטער שאפשר לחסוך את הכל אם קצת עבודה פנימית של כף זכות והורדת ראש והתאפקות. ואולי השיחה הזו שלו היתה כל כך חשובה והוא חיכה לה כל כך הרבה זמן שהוא לא יכול היה להפסיק באמצע?! תעזור לי לזכור שהכל אתה עושה לי, ואני צריך לקבל באהבה ובאמונה את כל המקרים האלה גם אם זה משבש לי את התוכניות ומרגיז אותי.

רִ בּ וֹנוֹ שֶׁ ל עוֹלָם!

תעזור לי לבנות את בית המקדש הפרטי שלי ואף פעם לא להתייאש. להאמין שגם אני אזכה. כי קדושה זה הדבר הכי חשוב, זה החבור איתך אבא, על זה צריך להתפלל בלי הפסקה. תעזור לי להאמין בכוח של התפילה, להאמין שכל תפילה מקדמת אותי במשהו אפילו שאני עוד לא רואה כלום. אל תתן לי לעולם להתקרר כי הבערה הזו אליך זה החיים שלי, זה השמחה שלי, זה הגן עדן שלי. תעזור לי לקבל את זה שהחיים זה התמודדות עם עוד ועוד נסיונות ומה שקובע זה הרצון ולא ההצלחות. שיש גם ירידות בחיים, שיש גם רגעים שהכל יבש בפנים אך אני לא מוותר, אני לא מפסיק להרים את הראש, אני לא מפסיק לדבר איתך אבא, אני לא מפסיק לרצות אותך, אני לא נופל ברוחי אם היום זכיתי לעשות רק קצת, אני לא מפסיק לבקש קדושה.

שבת שלום - מנחם אזולאי