מאמרים וראיונות

תולדות

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (כה,יט)

יעקב ועשיו מסמלים את הפנימיות והחיצוניות. שתי דרכים שגורמות לא אחת להתנגשות בחיינו. "ויתרוצצו הבנים בקירבה", רמז ברור להתמודדות בין יעקב ועשיו בתוככי נפשו של כל אחד מאתנו.

פנימיות מול חיצוניות

פנימיות זה לא מה שרואים בחוץ. מה רואים? רואים שאדם עשה כך או אחרת, ומתחילים לדבר עליו, ואם נזהרים לא לדבר לשון הרע אז חושבים בלב, מסתכלים בעיניים לא כל כך טובות, מעקמים את הפרצוף, אבל בעצם לא יודעים מה יש בפנימיות של אותו אדם. לא הכל זה מעשים. יש גם מחשבות, רגשות, אהבה, שמחה, אמונה, תקוה, כל מיני דברים נפלאים שאותם לא רואים.

אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב.

הקב"ה רואה את הכל. האדם לא. אתה אף פעם לא יודע מה נמצא בנבכי נפשו של השני, איך אתה בכלל יכול לשפוט אותו.

צריך להאמין שהפנימיות של כל יהודי זה אור גדול, זה אור שבוהק עד אין סוף, אור ה' בעצמו.

יהודי, אפילו שהמעשים שלו לא כל כך טובים, יש לו לב טוב, הרצונות שלו טובים, הנשמה שלו טובה, אם הוא עושה משהו לא טוב יש לו צער מזה, הוא מתחרט, ככה צריך לחשוב על יהודי.

יעקב "איש תמים ויושב אוהלים". הכל בסתר. כל מה שהוא עושה, זה לכבוד ה', לא לכבוד של עצמו. יהודי, כל פעולה שהוא עושה, כל מחשבה שעוברת לו בראש, הוא צריך לבדוק אותה. אם היא קצת ראוותנית, קצת גאוותנית, קצת חיצונית, הוא צריך להזדעזע. ה' תעזור לי שבכל מה שאני עושה יהיה הכבוד שלך, לא שלי ח"ו. במקום להתפעל מההצלחות שלי, שאני אתחיל להתפעל מהרחמים שלך, מהניסים ונפלאות שאתה עושה לי כל רגע ורגע. שאני אזכור כל רגע שהכל אתה עושה, ששום דבר זה לא אני.

יעקב אבינו "איש תמים ויושב אוהלים" ואילו עשיו לעומתו "איש יודע ציד". יודע לצוד בלשונו החלקה ולהתחזות לאדם מקפיד במצוות וירא שמים. רוצה את הכבוד שלו, לא את כבוד השם. יעקב רוצה תורה, רוצה קדושה, רוצה את החוכמה האלוקית. עשיו רוצה את העולם הזה. "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" (כה,ל). רוצה חיים קלים, פרנסה טובה, איזה הנאה אני יכול לקבל מכל דבר ומה יצא לי מזה עכשיו. הכל חומרי, חיצוני, רדוד.

בכל אחד מאתנו יש קצת יעקב וקצת עשיו. "זה לעומת זה עשה אלוקים", אומר קוהלת. פנימיות לעומת חיצוניות.

פנימיות זה רצון. כשיש לאדם רצון חזק להשיג משהו, כשהוא מאד מאד רוצה את הדבר הזה, אז הוא ישקיע בו את כל כוחו, הוא יתפלל בלי סוף, יקדיש לזה לפחות 1/2 שעה ביום, הוא יתעקש, הוא ישכנע שבלי הדבר הזה אין לו חיים, שהוא לא יכול בלי זה. אי אפשר לחיות בלי רצונות וכסופים, בלי לחפש ולהתגעגע. מהר מאד מגיעים לשעמום, לריקנות, למצוות אנשי מלומדה. הרצון הוא הכוח המניע של החיים, כל החיים של האדם נראים כמו הרצון שלו. כשיש רצון יש בערה, יש שמחה, יש חיות, יש עבודה. הרצון זה החלק הכי גבוה שיש לבן אדם. כי הרצון הוא האין סוף. הרצון הוא הנשמה. כשיש רצון, כשיש חשק וכיסופים דקדושה אומר רבינו הקדוש (תורה ס"ו) אז יכולים להתגבר על כל המניעות. כל המניעות שיש לבנאדם בעולם הזה בעבודת השם, רק עם כסופים, עם חשק, עם רצון משברים אותם. כי בשביל מה יש מניעה? בשביל מה הקב"ה שולח לך איזו מניעה? בשביל שאתה תתגבר עם חשק, עם רצון יותר חזק. כי עיקר הנחת רוח של הקב"ה זה הרצון וכמה שיש בדבר יותר רצון, ככה יש לקב"ה יותר נחת רוח.

והשלמות של הרצון זה שמוציאים אותו בפה. מדברים עם השם. רבונו של עולם תרחם עלי, תזכה אותי, בלי הדבר הזה אין טעם לחיים שלי. זאת הפנימיות. ואילו בחיצוניות אדם יש לו מניעה, הוא מרים ידיים, הוא מוותר, מה אני יכול לעשות, יש לי מניעה. מה זאת אומרת מה אתה יכול לעשות, אתה יכול להרים את הראש ולצעוק לשם, ואם אתה בין אנשים, אז צעקה בלי קול. ואם אין לך רצון תצעק על זה, תתפלל על זה, רבונו של עולם תן לי רצון לשמור על העיניים בשלמות כי אני יודע שכל הקדושה שלי תלויה בזה, תן לי רצון כי בלי רצון אני רדום, אני לא נלחם, אני לא מתעקש, אני לא באמת חי.

לב נשבר זה עומק הרצון. גם אני רוצה לזכות. גם אני רוצה להרגיש אותך. רבונו של עולם תרחם עלי, למה איגרע?

יהודי צריך להגיע למקום כזה שהוא רוצה את רצון ה'. כל מה שהוא רוצה זה כי ככה ה' רוצה. כשיהודי מתחבר לרצון האלוקי, אז הרצון הזה ממש מדריך אותו, הוא מראה לו שזה ה' רוצה וזה ה' לא רוצה. זאת בעצם התכלית שלנו פה. לעשות רצון ה'.

פנימיות זה אמונה. בתוך כל הנסיונות שהאדם עובר פה בעולם, אם במציאת זיווג, אם בפרנסה, אם בבנים, אם בשלום בית, אם בבריאות, כל מיני סוגים של נסיונות הוא צריך להאמין שהשם יודע מה שהוא עושה עם כל אחד ואחד, שהוא עושה את הטוב ביותר.

רק עם אמונה אפשר לעבור את העולם הזה בשלום ובשמחה. אדם שיש לו אמונה רואה רק את השם. לא את האשה, לא את הילד, לא את השכן, הוא לא כועס על אף אחד, מה יש לכעוס, הוא מאמין שהכל ה' עושה לו, שככה ה' רוצה וזה בודאי לטובתו.

אדם עם אמונה מבין שאין רע בעולם, שכל מה שעובר עליו, הדברים הכי קשים ח"ו, רק ככה אפשר היה לו להתקרב אל ה'.

אדם עם אמונה חזקה אומר תודה על כל קושי, על כל חסרון, תודה מכל הלב, כי הוא מאמין שזה הכי טוב בשבילו, זה יותר אמונה מזה שמתפלל ומתחנן שה' יעזור לו כי כשהוא מתפלל ומבקש אותו מהמצב שהוא נמצא בו, הוא בעצם מאמין שזה דבר לא טוב, שצריך למהר לצאת ממנו. אבל כשהוא אומר תודה הוא מאמין שככה ה' רוצה ושזה הכי טוב בשבילו ואז תפילתו נענית יותר מהר.

לקחת בן אדם שעשוי מחומר ולרצות שהוא יהיה מחובר לאלוקים שהוא עליון כזה, זה קשה מאד מאד. זה לא דבר קל. מאד קשה. כי יש בעולם כל מיני דברים אחרים שלא קשורים לחבור שלנו עם ה'. לפעמים צריך להתאוור. קצת משוחחים, קצת נמצאים בהרפיה, עושים איזה טיול, אוכלים משהו שמתענגים ממנו אבל הכל צריך להיות עם התחברות. אם יש לך את ה' שלוש פעמים ביום בתפילות, וכשאתה קובע עיתים לתורה, ואחר כך יש לך כל מיני דברים אחרים, אז זה כבר "אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם".

חיבור,חיבור, חיבור, כל הזמן לחפש את החיבור. אם אין עכשיו מצווה, אז חיבור במחשבה, כל הזמן להסתכל למעלה, אל ה'. כשאדם מרוצה מעצמו, ברוך השם אני בסדר, ואשתי בסדר, היא עושה את התפקידים שלה ולבושה בצניעות כמו שצריך והילדים שלי לומדים במקומות בסדר וכו' וכו', אבל יש לי גם קצת כל מיני דברים נוספים, אני מקבל חיות מעוד דברים, ממוסיקה כזאתי, מספרות כזאתי, מכל מיני מאכלים שלא צריכים, או כל מיני דברים שנקראים חוכמות חיצוניות, באותו רגע הוא מתנתק מה'. למה זה נקרא חוכמות חיצוניות? לא רק משום שזה מחוץ לתורה, מחוץ לקדושה, לא רק משום שזה לא משתלשל מהקב"ה אלא משום שזה חוכמות שמטפחות באדם את הקשר אל החיצוניות ומרחיקות אותו מכל זיקה אל הפנימיות. באותו רגע אנחנו מרגישים שרע לנו, שלא טוב לנו, כי אנחנו רוצים להיות כמו כולם, לא רוצים להיות נבדלים.

כל העבודה בעולם הזה זה לבטל את החציצה ביננו ובין הקב"ה. לצאת עוד קצת ועוד קצת מהחיצוניות הזאת. אנחנו מדברים יותר מדי על דברים גשמיים. אוכלים ושותים וצריך לקנות את זה, ואת זה, זה הכל חומר. וכשמתרגשים ממנו, מתבלבלים ממנו, ומתפארים בו וחושבים שהוא יביא לנו תענוג, ומסתכלים עליו כמה הוא יפה, כמה הוא מוצלח, ומשקיעים בו ומטפחים אותו זה חיצוניות וזה רק צרות.

רבנו מדבר על חן של שקר, שמנסים למצוא חן בעיני אחרים ע"י כל מיני תנועות שעושים. אדם כזה נמצא בחיצוניות, הוא לא מרגיש את ה', חושב רק איך למצוא חן בעיני אנשים, הוא לא מתלהב, קשה לו להתפלל, הוא עובד את השם בלי התרגשות.

["חיצוניות היא מכה מאד קשה בדור הזה. אדם צריך להחליט. מה הוא רוצה שיישאר לו לנצח ומה הוא רוצה שיישאר לו באלבום. זה שני דברים נפרדים. מה שנשאר באלבום זה לא מה שנשאר בנצח, זה לא מה שנשאר בלב. אם אני לקחתי רגע יפה שיכולתי להתרגש, כמו בר מצוה או חופה, ובמקום הרגע היפה הזה של התרגשות שמתי את זה במצלמה, בסדר, אני עכשיו מסודר, הכל מסודר אצלי, אני מתועד, הכל נפלא והכל מצוין. אבל איפה אני? איפה אני? תראו איזה תמונות יפות יצאו לי, תראו כמה שאני מוצלח. אבל איך זה שאני מוכן לוותר על כאלה רגעים קדושים שיש בחיים? ] (באור פני מלך).

כשהתורה היא חיצונית, אז אין לי כוח. אז אני אדלג. אז אני אקצר. ואז יש עוד פחות חיות ועוד יותר מתרחקים. החיצוניות היא כבדה, הכל כבד, הכל קשה.

ככל שהחיצוניות מתחזקת, ככל שהריצה אחרי הנאות ושעשועים גוברת, הרוחניות נסתרת. והתוצאה היא התפשטות של עצב ודכדוך על פני הבריאה. אנשים עצובים, מחכים למשהו של אמת ואמת זה רק ה' יתברך, זה רק התורה הקדושה, זה רק הצדיקים, זה נצחון הרוח על החומר. זה להפוך את כל תאוות העולם הזה, שהן מרות, שאין בהם כלום, שבסוף נשאר תמיד טעם מר בפה, להפוך את זה למתוק, להמתיק את זה. להרגיש את הטעם הנפלא של הדבקות, את הטעם של הרצון האלוקי, להרגיש את ה', לראות את כל הגדלות של ה'. החבור אל ה' זה התענוג שביהדות. הקשר האישי הזה, הפשוט, הבריא, הטבעי. ה' אני אוהב אותך, ה' אני רוצה אותך.

ניגון זה משהו מאד פנימי. זה גבוה מהכל וזה פלא, אין פה אותיות, אין מילים ואף על פי כן זה הכי גבוה. ה' מבקש: "הראיני את מראך, השמיעני את קולך". אני רוצה לשמוע את הניגונים שלכם. תנגנו לפני. כי קולך ערב, כי יש לך קול כזה ערב, קול כזה נעים, אני משתוקק לשמוע את הקול שלך, את הקול של כל יהודי ויהודי, איך הוא מנגן את התפילות, אך הוא אומר שירות ותשבחות. בלבו של כל יהודי, בעמקי הנפש, מתנגן לו ניגון. ניגון של אמונה. ניגון של ערגה וכיסופים לה'. "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים" (תהילים מב). אדם מנגן ניגון, הוא מתחבר לבוראו. "עיקר התקרבות ודבקות איש ישראלי לה' יתברך הוא על ידי קול וניגון דקדושה... כי הנגינה יש לה כוח להמשיך את האדם להשם יתברך (ליקו"ה אפוטרופוס ג, י).

שפלות וענווה זה אני לבד לא יכול. אני צריך את הקב"ה. זה החיבור הכי פנימי. גאווה זה אני עשיתי, אני פעלתי, זה נפרד מהקב"ה.

ענווה זה המקור והשורש של כל דבר שבקדושה, שורש כל המידות הטובות.

ענווה, הכנעה, ויתור, זה האמת של החיים. כל מה שאנחנו עוברים בחיים, כדי שנזכה להוריד עוד קצת את הראש. כמה יפים הם חיים של ענוה וצניעות. כמה חן וקסם יהודי נסוכים עליהם. "אין לך יפה מן הצניעות" אומרים חז"ל.

בורא עולם זוכר יותר מכל דבר את הרגעים שבהם ויתרנו למען אחרים. "ויזכור אלוקים את רחל". מה זכירה זכר? את הויתור העצום שלה לאחותה. שבזכות הויתור הזה זכתה להיפקד אחרי הרבה שנים. ויתור זאת נוסחת האושר שאותה אנחנו מחפשים כל החיים.

עם הנוסחא הזו שומרים על שלום בית, עם הנוסחא הזו פותרים סכסוכי שכנים, הויתור הוא כלי נשק אדיר, שיוצר בכל מקום שמשתמשים בו אווירה של נעימות ואושר. אדם מוותר, אז הוא פותח פתח לאור של ה' לחדור אליו, כשהוא מתעקש אז הכל סתום אצלו.

אנחנו צריכים לחזק כל הזמן את החבור הפנימי שלנו עם ה'. עם החיבור החיצוני, שזה החוקים שצריך לקיים אותם, ההלכות, דעת תורה, עם זה אין לנו בדרך כלל בעיה. אבל הקב"ה רוצה מאתנו גם את החיבור הפנימי. אדם צריך לעשות עבודה פנימית כדי שיהיה לו יחוד פנימי יותר ויותר גדול. איך? על ידי זה שהוא זוכר את ה', על ידי זה שהוא מוותר, הוא קם בבוקר, אומר מודה אני והוא מרגיש שהוא כל כך שמח שהוא קם בריא ושלם, הוא נותן פרוטה לצדקה והוא שמח שזכה לשמח איזה עני, או להתגבר ולא לכעוס, או להיות בשלום בית עם הבת זוג, כל דבר קטן שהוא עושה, אם הוא מתחבר לזה עם אמונה, לא עם ברוך ה' הצלחתי ואני כזה חברה'מן, ואני כזה בעל טוב ואני יכול לתת עצות לאנשים אחרים ואני מתנהג כל כך נפלא – אם זה בביטול, בענווה, באמונה שהכל ה' נותן לו והוא לא מפסיק להגיד תודה, אז הוא מגיע ככה לחבור פנימי. הוא עושה הכל בשמחה. ועיקר השמחה, כשאדם מוסיף משהו מעצמו, משהו קטן, אפילו הוא לא מחוייב בו, שהוא עושה אותו לכבוד ה', שהוא עושה אותו כי הוא אוהב את ה', זה רק בינו לבין ה', וזה גורם לה' כזה עונג, כזו שמחה, זה עושה כזה רעש בשמים. כמו בסיפור הבא:

לאן נעלמו 11,000 ₪?

רצון יראיו יעשה. שעת צהריים פלוס. החום העיקש היכה בכתלים, בצמרות העצים ובמרפסות המוצלות שחסו תחת ענפי אלה וצאלון, וכולם כמו ביקשו הפוגה, מיום קייצי ארוך ורותח. כשראש הכולל הרב ברוך שומרוני עמד לצאת מביתו הקטן בפאתי העיירה לכיוון המרכז, טיפסה על גבו המזיע טירדה מוכרת זו, שמגרדת ולא מרפה. הוא ניגב את פניו המיוזעות פעם אחר פעם, שטף את פניו במי ברז חמים שהצינור המוביל שלהם ספג אף הוא את הלהט הסביבתי, ותקע את ראשו אל מול המאוורר החורק, כדי לתפוש זנב – זנבו של משב צונן. אשתו רוחמה לא אמרה מילה, אבל המקרר הריק ידע לזמר את קונצרט הקיבות המורעבות במין ציניות קרירה, שבכלל לא התאימה לפסיפס המבעבע של הקיץ השרבי. אין חלב, אין ביצים, אין טיטולים, אין איטריות, אין סוכר, אין שמן, אין לחם. העוללים שואלים לטרף, ואין. ורוחמה שותקת. לטירדה המעצבנת הזו קוראים 1,000 שקל. זה הכל. לא מדובר בסכום רציני, אבל כשהוא חסר – ברגע האמת – אזי משקלו הסגולי יכול להמריא עד למיליון דולר לפחות. "צר לי", הודיע לו הבוקר המכולתניק זכריה, "עד שאתם לא מכסים א החוב, לא תקבלו יותר מצרכים בהקפה". לזכריה יש עקרון, אצלו לא קונים בהקפה. יש מזומן, יש מצרכים, אין מזומן תקנו במקום אחר. כן, יש לו סימפטיה לראש הכולל שומרוני, אבל גובהה של הסימפטיה מתמר עד 500 שקל של הקפה. 1,000 ??? עד כאן!!! לא אצל זכריה ולא משנה מי ומה אתה. הרב שומרוני נפרד מבני הבית במעין חיוך שופע בטחון עצמי, סימן בידו לרעייתו "יהיה בסדר" וגלש לחמסין. "ממי אני לווה?" הרהר. "מגרשון הנגר? לא נעים אני עדיין חייב לו 400 שקל שקל. מאיציק הירקן? לא נעים – יש לי שם חוב לא קטן על שאר ירקות...".

הוא נכנס לכולל, פתח את הגמרא וניסה לצלול לאוקיאנוס התלמודי האדיר. בין לבין, על ציר נצנוצי האור התלמודי, הבהיקה הטירדה החצופה והיכתה על קודקודו בעוד הוא מתגבר ומחזק את עצמו ומלמל חרישית: "פרנסה מן השמים, ובודאי עד סוף תפילת ערבית הקב"ה ישלח לי את ה- 1,000 שקל שאני חייב לצורך פרנסתי...". האברכים ניגשים לשאול, והוא? כאילו דבר לא מטריד אותו, משיב כהלכה למרות הלחץ. סוף סדר שני בכולל, תפילת מנחה הוא שליח ציבור, וכולו לפיד אש... "אנא השם הושיעה נא. האר עיני מנין אשיג 1,000 שקל לשלם את החוב למכולת, ולחזור עם קנייה הביתה...".

"עלינו לשבח". האברכים התפזרו, ושומרוני הכין את עצמו לקראת שיעור "דף היומי" לבעלי הבתים. השיעור מתחיל, והוא מעביר אותו כאילו המקרר שבביתו מלא כל טוב ארץ מצרים, ואשתו וילדיו שבעים ומדושני עונג. מנין הוא לוקח את הכוחות? הוא בעצמו לא יודע. עוד כמה דקות "ערבית". שומרוני יוצא החוצה ומביט בנצנוצי השקיעה האחרונים וכסף אין.... "כפי הנראה אני לא ירא שמים מספיק" הוא חושב. לפתע, טנדר גדול נעצר בסמוך לו. מי יורד? אלכסנדר השיפוצניק, מבקר די נדיר בבית הכנסת "הו ערב טוב כבוד הרב, כל הדרך אני חושב עליך". אל תשאלו איך מדוע כיצד ולמה, אלכסנדר הוציא מכיס מכנסיו כמה שטרות אדומים מקופלים ותחב אותם בזריזות ובעדינות לכיס חולצתו של ראש הכולל והפטיר: "מעשר ממני כבוד הרב". "לא, לא צריך" התפתל שומרוני "אתה לא צריך". "אבל אני נדרתי, ואני כן צריך" התעקש אלכנסדר. ליד הכיור הסמוך סופר שומרוני את השטרות, חמש אדומים של מאתיים ובסך הכל: 1,000 ₪ במזומן. לא יאומן! "והוא רחום יכפר..." ערבית. יוצאים החוצה, אלכסנדר השיפוצניק נצמד לראש הכולל. "כבוד הרב הצלת אותי! שתהיה בריא הצלת אותי". ומכאן זורח לו הסיפור המדהים של אלכסנדר גוטע גוטע. כמו צ'ולנט מדושן ומהביל בשבת בבוקר. "לפני חודש וחצי קיבלתי עם השותף שלי רפי מלול, עבודת שיפוץ בחיפה שעלותה 22,000 שקל. רווח מכובד לשנינו, כל אחד מאיתנו משלשל לכיס 10,000 שקל והפועל הערבי עוד 2,000 שקל, יופי של ברכה". "נו" מסתקרן ראש הכולל.

"היום הסתיימה העבודה, בעל הבית היה מרוצה עד הגג. עשיתי לו עוד כמה קינוחים על חשבוני, שיהיה מבסוט, התיישבנו אצלי בטנדר, והוא סופר לי שטרות במזומן 22,000 שקל טבין ותקילין. אחר כך אני סופר, מוודא שזה על הגרוש. יופי. על הגרוש. מכניס הכל לשקית חומה ומניח מתחת לכסא. לוחצים ידיים אני נוסע. מעלה טרמפיסט, מוריד טרמפיסט, מעלה טרמפיסט מעלה ומוריד. נכנס לתחנת דלק. עד שהטנדר יתודלק, אני שולף את השקית החומה, ועורך ספירה נוספת כדי להתענג על הכסף. חושך בעיניים! אני כמעט מתעלף שלוש פעמים. 11,000 אלף. זה הסכום. אני מרגיש שהלב שלי עומד להתפוצץ, ושוב סופר, לאט לאט, שטר אחרי שטר. 11,000. וואווו, מי גנב לי 11,000 שקל? הטרמפיסט הראשון? השני? השלישי??? הם דווקא נראו נחמדים, לא זוכר שהם שלחו יד מתחת לכסא שלי ושלפו את השקית החומה... ואם גנבו, למה לא גנבו הכל כבוד הרב? "אני מניע את הטנדר, ונוסע כל הדרך ובוכה... איזה ברוך, השותף שלי יקח 10,000 שקל? הפועל עוד 2,000 זאת אומרת שאני צריך להביא 1,000 שקל מן הבית. אין לי ספק שאשתי תעשה לי חגיגה, היא כל כך חיכתה לכסף הזה... מה אני מסביר לה? לא יודע. עצרתי שוב באמצע הדרך, סופר, יותר חושך בעיניים, רק 11,000 ₪ ואנא אני בא...". "יש גנבים מתוחכמים", מנסה שומרוני להשחיל משפט. "רגע, תשמע כבוד הרב, אני עושה את הקילומטרים האחרונים עד לעיירה עם דמעות. בוכה כמו ילד קטן שגנבו לו צעצוע. ואז אני נזכר בשיעור שלך לפני חודשיים, שהסברת לנו שיש מצוה לתת מעשר. מן הפירות, מן הירקות, מן הכספים. עצרתי מול בית הכנסת המרכזי בכניסה לעיירה ואמרתי לקב"ה: 'אבא שבשמים, אם אתה מחזיר לי את הכסף שנעלם, אני נודר עכשיו מיד לתת מעשר לרב שומרוני'. אומר ועושה. שולף את השקית ושוב סופר את השטרות. מלאכים נפלו עלי מן השמים. לא תאמין כבוד הרב, אני סופר, ויש שם בדיוק 22,000 שקל ולא חסרה פרוטה. מיד טמנתי 1,000 שקל בכיס ודהרתי עד לכולל שלך, כדי לתת לך את המעשר... נו, אתה מבין איך הצלת אותי? מצוות המעשר שלימדת אותי, הושיעה אותי, החזירה לי את הכסף שנעלם ופתחה לי את העיניים". "רגע אני מבולבל לגמרי", הפטיר שומרוני "איך הכסך שנעלם חזר לשקית החומה?" "פשוט מאד", נמרח חיוך מחוף אל חוף על פני אלכנסדר השיפוצניק "החושך בעיניים שנפל עלי משמיים, פשוט הטעה אותי, וספרתי את השטרות כאילו הם בשווי של 100 ₪ ולכן התוצאה היתה רק 11,000 ש'... אבל אחרי שחזרתי בתשובה ונדרתי לתת לך מעשר, הוארו עיני שלמעשה כל שטר הוא בן 200 ש"ח, ואחרי הספירה מול בית הכנסת הבנתי את הטעות, השטרות היו אדומים ששווים 200 ₪" סיכם אלכנסדר, "ומכאן ההפרש שנעלם, הבנת כבוד הרב?,.

כשנכנס הרב שומרוני עם שפע הקניות הביתה, רוחמה אמרה שלוש מילים "רצון יראיו יעשה". הוא לא שאל אותה מי הירא, האיש, או האישה, הטירדה או השיפוצניק. הוא רק הפטיר לקונית "אני לא זוכר חמסין שכזה מאז שנולדתי", ורוחמה הסיכמה איתי לכל אורך הדרך למקרר.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי ללמוד סוף סוף שאסור לי לשפוט אף אדם לפי המראה שלו, לפי הדיבור שלו, לפי הרושם הראשון שהוא עושה עלי. כי כל כך הרבה פעמים נדהמתי לראות שהאדם הזה שהיה נראה לי כל כך רדוד, כל כך לא רציני, כל כך לא חכם, פתאום אני מגלה שהוא דוקא חכם, ויש לו מה להגיד, ואני יכול ללמוד ממנו, והוא בכלל לא פשוט. או זה שנדמה לי שהוא מרוחק, ומתנשא, ומשדר לי שהוא לא כל כך רוצה בקרבתי, פתאום ה' מגלגל ככה שאנחנו צריכים לשתף פעולה באיזה עניין ופתאום אני מגלה שהוא כל כך ידידותי, וכל כך מאיר פנים, וממש מחבב אותי. ואם אני מעיז לספר לו איך הרגשתי קודם אז הוא אומר לי שבדיוק ככה הוא הרגיש כלפי, שאני הוא זה המרוחק...

רבונו של עולם, תעזור לי לחשוב טוב על כולם, להסתכל עליהם בעיניים טובות, ואם אני רואה אצל השני משהו לא כל כך... מייד ללמד כף זכות, ולחשוב שאם אני הייתי במקומו אני לא בטוח שהייתי מתנהג אחרת, וככה להתרגל לחשוב טוב על כולם, ואם אפשר, אז גם לעשות משהו בשבילם כי חיים של נתינה וחסד הם החיים הכי מתוקים.

רבונו של עולם

כל תיקון שאני עובר פה בעולם, כל תקלה, כל עכוב, כל מניעה, תעזור לי שכבר ברגע הראשון אני אזכור אותך, אני אזכור שזה ממך, וככה אני אחסוך מעצמי כעס, ומתח, ודאגה, ושנאה, ועוד דברים לא טובים כי בדרך כלל אני נזכר רק אחרי שאני נופל ברוחי, ומתרגז, ומאשים, ורק אחרי שאני רואה שאין מה לעשות אני נזכר בך אבא, נזכר שאתה עשית לי את זה, ושאתה עושה את הטוב ביותר בשבילי. תעזור לי אבא שאני אתחזק באמונה וכל פעם שקורה משהו אני אצליח לשמור על ישוב דעת ואפילו אומר לך תודה, תודה, תודה, מכל הלב, כי כשקודם אומרים תודה, אז התפילה של אחרי כן נענית יותר מהר, כי תודה זה אמונה שכל מה שאתה עושה לנו, זה רק טוב.

רבונו של עולם

תעזור לי שה"יעקוב" שבתוכי ינצח את ה"עשיו" שבתוכי אבל לא נצחון זמני. אני מבקש נצחון מוחץ, סופי ומוחלט כי המעברים האלה בין יעקב לעשיו הם כל כך קשים, כל כך לא מובנים לי.

אחרי דקות ארוכות של התעלות רוחנית, ותפילה בדבקות, וכאלה רצונות וכיסופים אליך, כאלה מילים חמות של אהבה אני פתאום מוצא את עצמי במקום כל כך נמוך, כמו כעס, או אכילה מיותרת, כל כך רחוק מהקדושה, שאני לא מבין איך זה קורה לי. אני יודע שככה זה בחיים, שבראת עולמך ב- ויהי ערב ויהי בוקר, וגם הצדיקים הגדולים, במדרגות שלהם ובדקויות שלהם גם להם יש מעברים, אבל אני בכל זאת מבקש אבא, כל הזמן דבקות, כל הזמן להיות דבוק בך, כל רגע, בלי הפסקה.

שבת שלום - מנחם אזולאי