מאמרים וראיונות

ויגש

"ויגש אליו יהודה" (מד,יח).

יהודה מלשון הודאה. "ועל כן כל ישראל נקראים יהודים, על שום שמודים להשם יתברך על כל דבר קטן וגדול, שיודעים שהכל ממנו יתברך. וזה עצה בכל שעת צרה והסתרת פנים לכל איש ישראל, להתבטל לרצון השי"ת. ע"י שמברר האדם אצלו, שגם בתוך ההסתר השי"ת נמצא" (שפת אמת).

"אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (מה,ד)

יוסף הצדיק סולח. אין בלבו שום קפידא על אחיו. למרות כל מה שעשו לו, שהפשיטו בגדיו מעליו, אטמו ליבם מבכיו ותחנוניו והשליכו אותו לבור מלא בנחשים ועקרבים, למרות הדברים הקשים האלה הוא סולח. "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה". למרות שמכרתם אותי מצרימה, אני נשאר אחיכם, אין בליבי שום תרעומת, שום כעס, שום שנאה.

יוסף שומר על כבודם של אחיו. כשהוא מחליט לגלות להם את זהותו, הוא מצווה "הוציאו כל איש מעלי". אני רוצה להישאר לבד עם האחים שלי. ורק לאחר שכולם יוצאים הוא אומר "אני יוסף"!!! מה הסיבה שהוציא את כולם? אומר רש"י הקדוש: חשש שמא אחיו יתביישו מהנוכחים. יהדות ביופיה. העיקר לא לפגוע, לא לבייש, העיקר לשמור על הכבוד של השני. "מוטב יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו" (בבא מציעא נט.)

צריך שכל אחד יראה אור בשני, אסור שאדם יראה חסרון בשני, פגם בשני. ואם בכל זאת ראית חסרון בשני, איזה דבר מגונה, מייד תחפש כף זכות. בשום אופן לא להישאר עם המחשבה הזאת, ובטח לא לעבור ממחשבה לדבור ח"ו. לא מספיק שאותו אדם נענש פעם אחת בזה שיש לו את החסרון הזה, את המידה המגונה הזאת, אתה רוצה להעניש אותו פעם נוספת בזה שאתה חושב עליו לא טוב?! מדבר עליו לא טוב?! אם ראית חסרון אצל השני, תרים את הראש ותבקש מהרבונו של עולם שירחם עליו ויתן לו את הדעת הנכונה. הרצון הראשון של ה', שנאהב את החברים שלנו. שנעבוד כל החיים על מצוות האהבה של איש לרעהו.

במפגש של יוסף עם אחיו נאמר בין היתר "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צוארו" (מה,יד). רש"י הקדוש: יוסף בכה על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב. ולמה בכה על אחד על חורבן חבירו ולא על חורבן עצמו? הפירוד בין יוסף ובנימין נכפה עליהם כתוצאה משינאת חינם. התיקון זה אהבת חינם. כל כך אוהבים אחד את השני עד שצער חבירו מכאיב לאדם יותר מאשר צער עצמו.

אדם צריך לסגל לעצמו עין טובה. מה זה עין טובה? שאתה מפרגן לשני, אוהב את השני, שמח בהצלחה שלו. ואילו עיקר העין הרעה שאתה לא יכול לסבול שהחבר שלך יותר טוב ממך, שעינך צרה בהצלחה של החבר, בהתנשאות שלו, שהוא לומד יותר, שהוא מתפלל יותר.

["אני חלק מעם שלם שהוא עם סגולה, שיש לו שליחות קודש. אני צריך להרגיש שאיכפת לי מכולם, שאני כלול בכולם, שכואב לי אם מישהו עשה משהו לא טוב. בלי האחדות הזאת ה' לא מסתכל עלינו. אנחנו נורא מחונכים, אנחנו נורא מיוחסים, אנחנו מאד מסודרים, אנחנו מאוד גאונים, אצלנו הכל הולך מצויין, ואצל השני אין ואין ואין והכל הפוך. אם ככה מרגישים וחושבים, אז כל המעלות שיש לנו הם לרעתנו.

אנחנו צריכים להתייחס לאחרים, להאיר להם פנים, לקרב אותם, להתפלל עליהם, לשמח אותם, לפחות מה שאנחנו יכולים, ומה שאנחנו לא יכולים אז לפחות בלב"] (באור פני מלך).

"אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (מה,ד).

יוסף מתגלה אל האחים ומה הם רואים? שאחרי כל השנים הקשות שהוא עבר, הוא נשאר בדבקות בה', הוא נשאר עם הקדושה שלו, השכינה לא זזה ממנו.

האחים ממש נבהלים ממנו, "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". הם ראו את ההפנים של יוסף, שהוא מלא קדושה! מלא יראה! מלא חיות! נבהלו מפניו! נבהלו מן המחשבה שאם לא היו מוכרים אותו והוא היה נשאר אצל יעקב, לומד תורה כל השנים עם יעקב, מי יודע לאיזה דרגה הוא היה יכול להגיע. ומה עונה להם יוסף? אני יוסף, אשר מכרתם אותי מצרימה. דווקא בגלל שמכרתם אותי, ועברתי מה שעברתי, כאלה יסורים, כאלה נסיונות קשים, בזכות זה הגעתי לאן שהגעתי. אל תצטערו. כשאדם, בתוך כל הנסיונות הקשים שהוא עובר הוא ממשיך לחפש את ה', לברוח אל ה', לצעוק לה', הוא זוכה. כשעוברים את הנסיונות של החיים באמונה, בתפילה, בלמוד תורה, בעבודה, מגיעים אז לקשר הכי חזק עם ה'. כל כך הרבה יסורים יש בעולם הזה, שרק כשאדם מחובר אל ה', רק אז יש לו כוח להתמודד. כשאין חלילה את החיבור הזה זו רחמנות כזו גדולה. לכן אנחנו בוכים על מי שלא זכה למצוא קשר עם ה'. בוכים גם עלינו, כשמאבדים חלילה את הקשר, את התקווה.

יהודי זה חתיכת אלוקות. כמה הוא מתייסר כשהוא לא מצליח להתפלל בדבקות, כשהוא לא מצליח לשפוך את לבו לפני ה'. וכשהוא עושה את זה, והוא זוכה להזיל דמעה, ולבכות לפני ה', הוא מרגיש שנהיה לו יחוד עם הקב"ה, יחוד שמוליד פירות, מוליד שמחה, מוליד קדושה, מוליד כסופים וגעגועים. ה' נמצא עם הבן אדם כל הזמן. הולך אתנו לכל מקום. הוא בתוך ליבנו, נמצא איתנו בכל פינה, בכל רגע, בכל שעה, אין דבר כזה שלא. הקשר שלנו עם הקב"ה זה דבר כזה שממלא את כל הנשמה שלנו פנימה. נכון, יש לנו בני זוג, ויש ילדים, ויש הורים, ויש מחויבויות, וצריך פרנסה, והכל צריך לדפוק כמו שעון, אבל הדבר הראשון שצריך להיות, הראשון הראשון, זה לתת לנשמה שלי את מה שמגיע לה.

בלב כל יהודי פועמת נשמה אלוקית טהורה וזכה מלאה אהבת ה'. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש". אני לא מבקש כלום. רק דבר אחד. רק בקשה אחת. להיות איתך. למצוא את השמחה ואת החיות שלי אצלך, בתוך הקדושה. אני לא מוותר עליך, אני כל הזמן מרים את הראש אליך, אני מחכה שגם אתה אבא תסתכל אלי, כמו בן אדם שמסתכל כל הזמן על בן אדם שני, בסוף השני לא יחזיר מבט? וכשאתה אבא מחזיר לי מבט, זה כזה אושר, זה כזה חיבוק מתוק.

אנחנו רוצים אותך אבא. לא רוצים הסתרות. רוצים קשר של פנים אל פנים, רוצים להרגיש את התפילה, רוצים להרגיש את השני, רוצים עין טובה, רוצים לב טוב, רוצים שתהיה שמחה בלבבות, רוצים אותך כדי שתהיה לנו קירבת ה' לי טוב, שנוכל להיות קרובים אליך ממש, שלא תהיה הסתרה, שנראה את הניסים והנפלאות שאתה עושה לנו, שלא נפסיק להגיד תודה, שהנשמה שלנו תגיע למקום שלה.

אנחנו פה בשליחות קודש. "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". קיבלנו מצוות כדי להתחבר לקב"ה. חיבור, חיבור, חיבור. כל הזמן יש חיבור. וכשאין עכשיו מצווה, אז חיבור במחשבות. צריך עכשיו להתאוורר? להרפות קצת? זה עדיין הכל בחיבור. עושים טיול, משוחחים קצת, אוכלים משהו שמתענגים ממנו. אבל הכל עם התחברות. חוץ מזה אדם לא צריך כלום. הוא לא צריך אף פעם שום דבר. כשאדם דבוק בה', כשהוא מחובר לה', הוא אף פעם לא בגלות. איפה שהוא יהיה בעולם, יהיה לו את ה'. כשיהודי לא טוב לו, זה רק כי הוא לא מרגיש את ה'. אדם חושב יש לו בעיה כזו, בעיה כזו, הבעיה היחידה שלו שה' לא נמצא בתוך הלב שלו.

יוסף הצדיק עבר כאלה נסיונות קשים, והוא כל הזמן שמח, כל הזמן רוקד ושר, כי הוא היה מחובר. יש ירידות בחיים, יש נסיונות, יש תקופות קשות, אבל ה' מבטיח לנו שגם בירידות הוא יהיה אתנו. "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה" – פסוק מהפרשה. ומובא בספרים הקדושים שבזה הפסוק מרומז כל העליות והירידות העוברים על איש הישראלי שזה עיקר סוד הגלות והגאולה שהכל בבחינת "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה", שאחרי כל ירידה יש גם עליה.

כשיודעים שכל מה שעובר עלינו, זה הכל כדי לרפא אותנו, לתקן, לזכך, לרחוץ, לטהר, להיטיב אתנו, אז כל הנסיונות והקשיים והיסורים מקרבים אותנו אל ה'. כי זאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עלינו. אין להם מטרה אחרת. אך אם מביטים על כל מה שקורה לנו כאילו אין פה השגחה, אז זה באמת יכול לשבור, לייאש, להרפות ידיים.

"אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אותי מצרימה" (מה,ד).

כשיוסף מתוודע לאחיו הוא אומר להם כאמור: "אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אותי מצרימה". וכי דרך פיוס היא להזכיר לאחים בשעה גדולה זו של התוודעות את העוול שעשו לו אחיו במכירתו למצרים? אלא, יוסף הצדיק משמיע כאן דברי ריצוי ופיוס באוזני אחיו: אל נא תחששו שירדתי למצרים וימי נעורי גרמו לי לקלקול המדות, ואל יעלה על דעתם שנתפתיתי חלילה ללכת בדרכיהם המושחתות של המצרים. הנני אותו יוסף הנער, שהכרתם בשעה שמכרתם אותי לעבד, לא נשתניתי מאז ועד היום במידות ובאורחות החיים והמוסר שהייתי בבית אבא. בזכות מה? בזכות התורה!

התורה שומרת עלינו מההשפעות המזיקות של הרחוב, של תרבות הגויים. "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח,ג). יוסף שולח לאביו עגלות להביאו מצרימה. יעקב רואה את העגלות וזה מה שמשכנע אותו לרדת מצרימה כדי לפגוש את בנו האבוד. מה יש בעגלות הללו ששכנעו את יעקב? ראה בהן רמז ברור שבנו יוסף עדיין מחובר לתורה. כי לפני שנפרד יוסף מאביו. למדו אז יחד פרשת עגלה ערופה. וכששלח לו עגלות, רמז לו יוסף שלא שכח (רש"י הקדוש).

התורה זה הכל. כל החיים שלנו תלוים בה. תורת חיים. מלמדת אותנו איך לחיות ישר. בלי התורה זה עקום. "אין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא ייחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם (אור החיים הקדוש).

הספור של יוסף ואחיו זה מסר לדורות. זה סיפור שבא ללמד אותנו איך לא לנטור טינה, איך לוותר,לסלוח, ללמד כף זכות, ואפילו לאהוב את מי שטעה ופגע בנו ורדף אותנו והציק לנו במשך שנים רבות. סיפור שבא ללמד אותנו איך לעבור את הנסיונות הקשים של החיים באמונה, בתפילה, בקשר עם ה'. ספור שבא להראות לנו שרק התורה יכולה לשמור עלינו, שכל החיים שלנו תלויים בתורה הקדושה.

כמו בסיפור הבא:

זליג נורדמן, תושב שכונת "מאורות דוד" בירושלים, היה ילד שרצה מאד להצליח בלימודים, ושינן את הסוגיות הנלמדות והמשניות, פעם אחר פעם, אבל הדברים היו פורחים מזכרונו, והיה קשה לו להבין את הסוגיות. היה לו גם קשה לקרוא.

בצלאל נורדמן, אביו של זליג, היה מודאג למדי. בעוד חצי שנה זליג יעלה לתורה, וכפי מנהג בית הכנסת השכונתי "שערי חוכמה" על החתן הצעיר לקרוא את כל הפרשה, ואין ויתורים בנושא זה. לאחר התייעצות עם הסבתא הדומיננטית סוניה פרידמן, ובעצה אחת עם הגבאי המסור ר' אבישי שפירא הוחלט שזליג יתחיל ללמוד את קריאת פרשת "בשלח", אז יחול בר המצווה שלו, כבר מעתה, חצי שנה לפני הזמן. "זליג אני משוכנע שתצליח לקרוא נהדר. אתה ילד מוכשר" עודד אותו במילים חמות הגבאי החסדן ר' שפירא, שרשם בפינקסו: "שבת בשלח, חתן בר מצווה זליג נורדמן". זליג נורדמן הצליח במסירות נפשו לשלוט על פרשת "בשלח" בצורה יותר ממעוררת כבוד. הגבאי שפירא שהאזין לו מעת לעת, התקשר לבצלאל ואמר לו: "ידידי, הבן שלך הוא כשרון עצום, הוא אחד החתנים המוכשרים שהיו לנו פה. שתרווה ממנו עוד הרבה נחת".

שבת "בשלח". זליג, הוריו, אחיו והסבים והסבתות השכימו קום לאווירה שבתית ירושלמית קסומה וצוננת משהו. זליג נבלע בים הטליתות ונכנס מאושר ונרגש לבית הכנסת, היישר לחיבוקו החם של ר' אבישי שפירא הגבאי טוב הלב. הוא התיישב במקומו הקבוע, אחז בסידור החדש והחל לברך ברכות השחר. בזווית עינו הוא הבחין בחברו הטוב זלמל'ה בק נכנס עם אביו לבית הכנסת כשמאחוריהם משתרכת כל הכבודה המשפחתית שלהם. זלמל'ה וזליג היו ידידים שכונתיים טובים לרמות שלמדו בתלמודי תורה שונים והם נופפו זה לזה בידידות. לפתע הבחין זליג שהגבאי אבישי צונח על מושבו, ושתי כפות ידיו חובטות על מצחו. לא יאומן כי יסופר. השבת הזו היא גם שבת בר מצווה של זלמל'ה בק, וקרתה פה תקלה מביכה. ר' קלמן בק דאג אף הוא לעדכן מבעוד מועד את אבישי הגבאי על בר המצווה של בנו, אלא שהגבאי הטרוד, רשם מידע זה על חתיכת נייר ולא עדכן זאת בפנקסו. מי יקרא בתורה את פרשת "בשלח"? זלמ'לה או זליגל? או אולי נחלק את הפרשה בין שניהם? אלא אם נחלק אז יהיו פה שני מלכים בארמון אחד וזה לא מכובד... ולא נהגנו כך.

ר' אבישי שפירא היה מבולבל. מימינו ניצב ר' בצלאל נורדמן, משמאלו ר' קלמן בק, ושניהם רושפים וכועסים... ושניהם צודקים. הדרמה בעיצומה. זליג קרב אל השלושה והיטה אוזנו כאפרכסת, כשהבין את גודל המחדל, נצבט ליבו בקירבו. "זלמל'ה ידידי בטח עמל על הפרשה כל כך קשה, הוא בטח יתאכזב אם תחולק הפרשה בין שנינו..." הרהר בלבו. זליג פונה לאביו ולוחש על אוזנו: "אבא, אני יודע שאתה נרגש ומלא ציפיה שאעלה לתורה ואשמח אותך בקריאתי. גם אמא מייחלת לכך וסבתא עוד יותר. אבל לבי אומר לי, שזה הזמן לוותר. ר' בצלאל הרגיש איך שתי דמעות ענק טסות מתוך הלב שלו חונקות את שתי עיניו, וגרונו משתנק מתדהמה. "אבל למה זליג? למה?" "לא נורא אבא". הוא חיבק את ראשו הקטן של זליג, ניגש לקלמן בק ואמר "קלמן ידידי, זליג שלי מבקש שזלמל'ה שלך יקרא את כל הפרשה כולה...". זלמל'ה קרא באופן נפלא את פרשת "בשלח" וזכה להמון מחמאות. זליג אף הוא ניגש וחיבק את חברו בחום. "זלמל'ה, אין כמוך, לא היתה לך אפילו טעות אחת". השמחה ב"קידוש" היתה גדולה ורק פניו של הגבאי ר' אבישי שפירא היו נפולות. הציקה לו מאד העובדה שזליג לא זכה לקרוא את הפרשה שהכין במשך חצי שנה. הוא ידע כמה זה חשוב למשפחה, ויסורי מצפון צבטו את לבו.

הוא רכן לעבר חתן בר המצווה הצדיק, ליטף את לחיו ואמר לו: "זליג יקר, אני רוצה ומבקש שמשנה הבאה, ועד ביאת משיח צדקנו וכל עוד שאני חי, בכל פעם שתגיע פרשת "בשלח" תהיה אתה בעל קורא, זה פרס קטן וצנוע ממני על המידות הטובות שלך.

במשך שלוש שנים רצופות עלה זליג נורדמן בפרשת "בשלח" וקרא את הפרשה כולה בקול הפעמונים שלו, ובשנה הרביעית, ערב שבת "בשלח", חש בצלאל נורדמן בלבו ותוך שניות ספורות הכחיל ואיבד את הכרתו. הוא הובהל לבית החולים הדסה עין כרם. לידו באמבולנס ישב בנו הבחור זליג קורא תהילים. פניו של רופא מד"א בן ציון קליין, לא בישרו טובות.

זליג שלנו אחז בכף ידו של אביו וחש שהיא הולכת ומצטננת. נסיונות ההחייאה נמשכו בתוך האמבולנס, עד לשליפת האלונקה מול חדר המיון. זליג נותר – המום ודואג – על כסא מחוץ לחדר המיון. עוד חצי שעה – שבת, אבא מחוסר הכרה, מחר בבוקר פרשת "בשלח", "מי יקרא במקומי את הפרשה?" הרהר "אני מקווה שזלמל'ה בק יגיע לשבת מן הישיבה ויחליף אותי... ואוי רבונו של עולם תעשה שאבא שלי יהיה בריא!". הרופא האחראי על מחלקת טיפול נמרץ נכנס וסימן לזליג לגשת אליו.

"ובכן יקירי חובה עלי להסביר לך פחות או יותר מה מצבו של אביך. ובכן, מצבו מוגדר במינוחים רפואיים קשה, אבל יציב. כפי שהבנת הוא קיבל דום לב, אבל עם הגיעו לחדר מיון ולאחר בדיקות מקיפות גילינו שיש בריאותיו מצב של תסחיף הנגרם מחיידק מסויים. כרגע הוא מקבל מספר תרופות שאמורות לייצב את ליבו וריאותיו, אבל נכון לעכשיו אנחנו לא רואים שינוי במצבו. צריך להמשיך להתפלל בחור צעיר..." . דמעות ניקוו בעיניו של זליג. הוא חזר למיטת אביו, הביט בו ממושכות ולחש: "אבא יקר, אני כל כך אוהב אותך. אל תלך לנו באמצע החיים. יש לך עוד שבעה ילדים לחתן. יש את אמא, יש את סבתא. יש לך הרבה זכויות אבא, המון. ואני בנך האוהב רוצה לספר לקב"ה מעט מזכויותיך...". "רבונו של עולם, אם צדקה תציל ממוות, אז אבא שלי הוא בעל צדקה, ואני מתחנן לפניך שיחזור להכרה ולבריאות איתנה" בכה זליג.

שבת בבוקר. הרופא התורן נכנס, ביצע כמה בדיקות ולחש לאוזנה של האחות "אין שום שינוי. מצבו עדיין קשה... לדעתי אפילו חלה הרעה" לבו של זליג נרעד. והוא נכנס לספקות. האם להישאר ליד אבא ולהתפלל שחרית, או אולי לגשת לבית הכנסת של בית החולים... אולי יש שם מניין. "אבא" נפנה זליג לאביו הרדום "כמו תמיד אני שואל אותך מה לעשות, להישאר או ללכת לבית הכנסת בקומה הראשונה, אולי יש שם מניין.. כדאי ללכת?". נדמה היה לו שאביו מנענע ראשו מעלה מטה כאומר "לך לבית הכנסת". חיש קל ירד זליג נורדמן במדרגות לכוון הקומה הראשונה. הוא פתח את דלת המסדרון של הקומה הראשונה והנה המולה. כ- 15 אברכים נכנסו לבית הכנסת, אחד מהם דוחף עגלת נכה, בה ישוב ישי בעל הדרת פנים וזקנו יורד על פי מידותיו. "הו" נעתקה נשמתו של זליג "זה גדול הפוסקים של הדור הרב הגאון שמואל נחמן אורנשטיין".

כשהוציאו ספר תורה, התחילו שואלים זה לזה מי כאן בעל קורא? דממה מעיקה ריחפה באוויר. הרבה כתפיים נבוכות הורמו אל –על. הרב אורנשטיין פנה אל זליגל ושאל: "אולי כבודו בעל קורא?". "כן" השיב הנער בבישנות. "ובכן עלה ובשם השם נעשה ונצליח". חייך הרב. הוא קרא עם כל הלב. מדקדק במילים ומחתך באותיות. ניכר היה שהרב אורנשטיין ממש מתענג מבעל הקורא המזדמן, שהפך את התפילה לחוויה רוחנית משובבת נפש. אחרי תפילת מוסף סימן הרב אורנשטיין לזליג לגשת אליו. "אתה בעל קורא כישרוני ביותר... ממש נהנתי מקריאתך. מה שמך, ומה מביא אותך לכאן יקירי?" שאל הרב.

"שמי זליג נורדמן והגעתי לכאן אתמול עם אבא שלי לאחר שלקה בדום לב. הוא מאושפז כאן במחלקה לטיפול נמרץ מונשם ללא הכרה". "הא אני מבין" אמר הרב וביקש מעוזרו הצמוד: "ר' שמעיה, עשה לי טובה, גש למחלקה שלי וקרא לרופא האישי שלי פרופ' צימבלר, אני רוצה לבקש ממנו טובה אישית". מיד אחרי הקידוש הגיע פרופ' צימבלר, ונענה מיד לבקשת הרב וניגש למיטת חוליו של בצלאל נורדמן. הוא החל לעבור על תיקו הרפואי וביצע בו אבחנה נוספת.

"השם ישמור!" זעק פרופ' צימבלר וטפח על מצחו "המצב הולך ומחמיר והכל בגלל שתי תרופות סותרות שמוזרקות לחולה. יש להספיק את הטיפול הזה מיד..." . תוך פחות מ- 30 שניות נותק בצלאל נורדמן מן התרופות שהוזרמו לורידיו, והצוות הרפואי החל לבצע בו טיפול תרופתי חדש על פי הנחיותיו של רופאו של גדול הדור. למה להאריך. כבר במוצאי שבת נפקחו עיניו של בצלאל נורדמן, לקול קריאות השמחה של בניו, בנותיו, רעייתו וכמובן הסבתא הדומיננטית גב' פרידמן. ביום ראשון בבוקר דיווח זליג לרב אורנשטיין שאושפז במחלקה הפנימית, כי אבא חזר להכרה מלאה והועבר למחלקה הקרדיולוגית. "אני מבקש לקיים מצוות ביקור חולים" ביקש הרב "קח אותי לאביך". "הו מכובדי ר' בצלאל, אני שמח לשמוע שמצבך משתפר. הרשה לי לספר לך, כי אתמול בבוקר בנך זליג קרא את פרשת "בשלח" בצורה מעוררת השתאות, קריאה מדוקדקת שזורמת ממנה יראת שמים טהורה". מכאן ואילך סיפר בצלאל בלחש לרב אורנשטיין כיצד בנו לפני ארבע שנים, בשבת הבר מצווה שלו ויתר על קריאת התורה שלו, לטובת ילד אחר... זאת לאחר שבמשך חצי שנה שקד על הפרשה ושלט בה היטב. עיניו של הרב אורו מהתרגשות. הוא אחז בימינו את ידו של זליג ובשמאלו את יד אביו ואמר "זליגל, דע לך שהוויתור שלך ביום בר המצווה הוא הוא התרופה האמיתית של אביך. הוא שהציל את חיי אבא שלך. ראו ידידי איזו השגחה מופלאה. זליג ויתר לפני 4 שנים, הגבאי ר' שפירא איפשר לו לקרוא בכל שנה את פרשת "בשלח", והנה דווקא ערב פרשת "בשלח" אני מובהל לבית החולים וגם אתה ר' בצלאל מובהל לכאן, ובאורח ניסי אף אחד מתלמידי לא הכין את הקריאה. אבל זליג כן הכין אותה. ואז אני פונה אליו ושואלו כיצד הגיע לכאן והוא מספר לי... ותוך דקות ספורות פרופ' צימבלר הופך לשליח נאמן להצלת חייך, מה רבו נפלאות השם. וכל זה לא היה מתרחש אילו זליג לא היה מוותר... לו יהי חלקי עמך זליג נורדמן" אמר הרב ונשק על מצחו. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי)

תפילה

רבונו של עולם

למד אותי לסלוח. לא לשמור טינה. גם אם עשו לי או לאחד מבני משפחתי עוול גדול. גם אם לא בקשו סליחה. תעזור לי לנקות את הלב מכל כעס, מכל תרעומת, מכל שנאה, שלא יהיה אדם אחד בעולם שאני כועס עליו, שאני לא מדבר אתו. כי קצת קשה לי אבא. כי כשבאים ומתנצלים ומצטערים אז בודאי שהכל נשכח ונסלח ואיננו. אך כשמתעלמים וממשיכים הלאה כאילו לא קרה כלום, אין לי אז כוחות נפש לשכוח הכל, לוותר, לסלוח, ללמד כף זכות. תעזור לי אבא לשמור על לב נקי, לבן, טהור, בלי שום כתם, לב שאוהב את כולם.

רבונו של עולם

תעזור לי לשמור על פה נקי. לא להגיד מילה רעה על אף אחד. ואם אני רואה איזה דבר מגונה אצל השני, להבין שאתה מדבר אלי אבא, שאתה מראה לי מה אני צריך לתקן בעצמי כי בודאי יש משהו מזה אצלי, אחרת לא הייתי רואה את זה. אדם נקי לגמרי לא רואה שום פגם אצל השני, הוא בכלל לא מכיר את זה.

תעזור לי לשמור חזק על הפה ולא לדבר, רק להרים את הראש אליך ולבקש – אבא תרחם על השני, תן לו דעת, תראה לו איך צריך להתנהג בן של השם, תראה לי איפה אני פוגם בעניין הזה ותעזור גם לי לתקן.

רבונו של עולם

תעזור לי להרגיש את האחדות הזאת עם כל אחד מישראל. תעזור שיכאב לי אם אני רואה מישהו שעשה דבר לא טוב, מישהו שעבר עבירה. תעזור לי להרגיש את הצער של השכינה הקדושה על כל יהודי שהוא רחוק ממך אבא. תן לי עזות דקדושה שאני אעיז לפנות אל השני ולדבר אתו על התכלית, על האמת, על איך לחיות את החיים מהצד היפה שלהם כי אני כל כך נרתע מזה, כל כך לא מסוגל לעשות את זה, זה כל כך לא מתאים לי. אבל אולי השני דווקא מחכה לפעמים שיגידו לו, שיראו לו, שינערו אותו?! תעזור שיכאב לי לראות אך יהודים חיים בלעדיך כי היום זה כמעט לא כואב לי. אני אומר לעצמי שכל אחד בוחר לעצמו איך לחיות את חייו וזה העניין שלו ומה כבר יעזור אם אני אדבר.

תעזור לי אבא לראות את האמת, לראות את הרצון שלך ולקיים אותו.

שבת שלום,

מנחם אזולאי