מאמרים וראיונות

פרשת מקץ, שבת חנוכה

"ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור" (מא,א).

"המעשה הבא שמעתי מאבי הקדוש שפעם נתעלה נשמתו לגנזי מרומים וראה שם איש צעיר לימים ואחריו השתרך אדם זקן ושבע ימים שהביאו אותם לעולם האמת ולצעיר קראו "זקן" ולזקן המופלג קראו "קטן". וכששאל לפשר הדבר הסבירו לו דרי מעלה שהאיש הצעיר פעל הרבה בשנותיו המעטות לעומת הזקן שמיעט לעשות בשמונים שנותיו ונחשב בעולם האמת לילד קטן ומסכן. וזהו "ויהי מקץ שנתיים ימים", "ויהי" זה לשון צער. ואכן צער גדול ש"מקץ", בתום חיי האדם מתברר שכל שנותיו אינן אלא "שנתיים ימים", ימים מועטים.

למה הרעותם לי (מג,ו).

יעקב אבינו בא בטענה לבניו, למה גילו למושל מצרים כי יש להם עוד אח, הרי בזה הרעו לו ליעקב. אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר "למה הרעותם לי"?! (מדרש).

"הנה זהו דרך האדם, שהוא מלא תרעומת ומתאונן כל היום, והאמת היא שאין לשער את רוב החסד שהבורא עושה עמו כל רגע ממש. שהרי כל מקרה שקורה לאדם פה בעולם הזה הלא הוא בהשגחתו יתברך, שהוא הטוב והמטיב בלי גבול ובלי תכלית.

הנה יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, שהמדרש אומר עליו שמעולם לא אמר דבר של בטלה, וכאן הוא מצא מקום להתאונן. ובסופו של דבר הכל היה להיפך מאשר הוא חשב. כי מה' יצא הכל אך ורק לטובתו. וזה קל וחומר לנו, כמה אנחנו צריכים להישמר שלא יהיה לנו שום טענות על הקב"ה" (יד יחזקאל).

כל מקרה שקורה לאדם הלא הוא בהשגחת השם שהוא הטוב והמטיב בלי גבול ובלי תכלית. כמה צריך לשנן את המשפט הזה ולהחדירו למוח וללב. דוקא בחושך הכי גדול, במקום שאנחנו מרגישים שדי, אנחנו כבר לא יכולים יותר, שם מתחילה הישועה שלנו. כשנמצא הגביע באמתחת בנימין נשברו האחים לגמרי כי מי יודע מה יקרה עכשיו ואיך יחזרו לאביהם בלי בנימין אם יחליט יוסף לאסור אותו. ודוקא מתוך הצער הגדול הזה נולדה ישועה נפלאה, שדוקא על ידי זה נתגלה להם יוסף. "וזהו רמז לידע ולהודיע, כשהאדם בצער גדול ומר מאד עד שמעקם את לבו מאד מאד, יחזק את עצמו ויידע ויאמין שגם זו לטובה, ובודאי נעלמים רחמים נפלאים במרירות הצער, רק שצריכים לצעוק ולהתפלל לה יתברך ולחכות לרחמיו יתברך" (ליקו"ה הוצאתו, מה).

כשאתה שבור, כשאתה רואה שחור מול העיניים ח"ו, תדע שהישועה שלך קרובה. ה' אוהב את השבורים. שבורי הלב. "התפילה לעני" היא התפילה הכי יקרה אצל הקב"ה. כשאותו עני מתפלל את תפילתו, פותח הקב"ה את חלונות הרקיע וכל שאר התפילות נדחות מפני תפילתו של אותו מסכן שבור לב, "תפילה לעני כי יעטוף". אומר הקב"ה: תתעכבנה כל תפילות העולם ותפילה זו תיכנס לפני.

"ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם חלום". גם ליסורים יש קץ. לכאורה, כל הספור של יוסף, הכל כדרך הטבע. יוסף יושב בבית האסורים עשר שנים ואז פותר את חלומם של שר האופים ושר המשקים. הוא ממשיך לשבת עוד שנתיים ואז חולם פרעה את חלומו ויוסף מוזעק מן הבור לפתור חלומו של המלך. אך כמובן שאין כאן דרך הטבע כלל, אלא הכל מחושב בהשגחה פרטית מופלאה.

לא היה יוסף ראוי להינתן בבית האסורים אלא עשר שנים, מפני שהוציא דיבה על עשרת אחיו ונענש עליהם שנה לאח שנה לאח. משפט אחד שאמר לשר המשקים משאיר אותו בכלא למשך שנתיים נוספות. לפני שחרורו של שר המשקים מבקש ממנו יוסף להזכירו לפני פרעה. ההשתדלות המיותרת שעשה יוסף לזרז את ההליכים, כאילו בידי שר המשקים נתון השחרור המיוחל, גרמה למאסרו שיתארך בשנתיים ימים. שנה לכל מילה מיותרת (כי אם זכרתני... והזכרתני) זמן ניתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה, בבית האסורים. כיון שהגיע הקץ – חלם פרעה חלום. כך מנהיג הקב"ה את עולמו, כך לגבי כל אחד מאתנו: "קץ שם לחושך" (איוב כח,ג).

כשבשמים מחליטים שהגיע הקץ לנסיון שלנו, להמתנה, לצמצום, לצער, הרי בבת אחת הכל מתהפך לטובה. יוסף הגיע לשיא השפלות. נמכר לעבד, הוכנס לבור האסורים, אדם מן השורה אין לו כלל ציפיות לחשוב כי מתוך הבור, מהאבדון, הוא יגיע לתפקיד חשוב בחייו, למעמד גבוה.

אבל יוסף הצדיק, 12 שנים בבית האסורים הוא לא מפסיק לפזז ולרקוד. לכן הוא נקרא איש מצליח, מצליח לשמח את נפשו בתנאים של בור האסורים, לא מאבד את האמונה.

אדם צריך לדעת להוריד את הראש, לוותר, לא להתעקש, לא להילחם. מה שה' רוצה, שיעשה איתי, אני לא יודע כלום ולא מבין כלום. אם זה מה שה' רוצה ממני עכשיו, אז אני מוריד את הראש ועושה, גם אם זה בדיוק ההיפך ממה שחשבתי, ההיפך ממה שאני רוצה.

כשאדם מוותר, הוא הכי קרוב אל ה'. מה שה' ירצה הוא יתן לי ומה שה' לא ירצה הוא לא יתן לי. איך הוא יתן? "עי שאני אוותר. על ידי שאני לא אלך בכוח. מה שלא יקרה ומה שלא יהיה אני אוהב אותך. כמו אברהם אבינו שאמרו לו לך לך והוא הלך. עזב את כל הנפשות שעשה בחרן, עזב את השליחות של החיים שלו והלך אחרי ה'. אפילו לא ידע לאן הוא הולך. וכך גם בעניין העקידה. ככה זה כשעובדים את ה' מאהבה. ה' ברא את העולם בכאלה זיגזגים, היום אתה פה ומחר אתה שם, בכלל לא חשבת שזה יכול לקרות לך. אבל התוכניות של ה' שונות כל כך מהתוכניות שלנו, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". כשמוותרים, כשמורידים את הראש, ממשיכים להתפלל אבל בהכנעה, ה' מה שאתה רוצה תעשה איתה, אז דרך המניעה הזו, דרך הקיר הזה שעוצר בעדי, דרך ההמתנה הזו, דרך הדבר הקשה הזה, דרך היצר הזה ה' בעצם קורא לנו, מדבר אלינו, מרמז לנו שנתקרב אליו. ברגעים האלה כשכל כך קשה לי מה שקורה איתי ואני מתגבר, מתגלה עוד פנימיות ועוד פנימיות. כי דוקא שם ה' נמצא, דוקא שם הוא אוהב אותי, דוקא שם אני מתחבר אליו, דוקא שם אני מרגיש אותו.

["אם אין עוד מלבדו זה אמיתי, אם באמת שאין עוד מלבדו, אז מה שייך פה להיות עצוב, אז לא הצלחתי, אז הקב"ה ברא אותי ככה שיש לי את הנטיות האלה ואת החסרונות האלה ואת הקלקולים האלה, אז מה אני יכול לעשות, אז עכשיו אני אהיה עצוב בגלל זה? עכשיו אני אהיה שמח, ואני אמשיך הלאה, ואני אתחיל מחדש, וכל פעם זה יהיה יותר נפלא ויותר נפלא כי בעצם הרצון האלוקי הוא שאנחנו נהיה שמחים, ואנחנו נרצה לעשות טוב וכשאנחנו כבר רוצים לעשות טוב, אז אפילו אם קלקלנו ועשינו דברים לא טובים, אסור לנו ליפול ברוחנו"] (באור פני מלך).

מתחברים ל – "אין עוד מלבדו" בכל הצורות, בכל הרגעים, בכל המצבים. לא שוקעים למטה, לא מתבלבלים ולא ניפגעים ולא מתרגשים מכל מיני דברים שנמצאים בתוך המשפחה, או בסביבה המורחבת יותר, וגם לא ממה שנעשה בלב האדם פנימה. מתחברים לחלק היותר גבוה, לאמונה שהשם הוא מנהיג את הכל כאן, הוא מסובב כל הסיבות, אז אתה לא מאשים את עצמך, ולא מאשים אחרים, אתה מתחבר לרצון של הקב"ה, הרצון של הבעל בית של העולם וזה ממלא אותך, ומרגיע אותך, אתה מרגיש כל כך טוב, פתאום אתה רואה שהחיים שלך שווים, שאתה לא חי סתם כך.

כי מה אנשים רוצים? אנשים רוצים שמחה. זה מה שהם רוצים. ושמחה זה היהדות. היהדות זה לשמוח. האור של היהדות זה שמחה. האור של התורה והמצוות זה השמחה.

אשרינו מה טוב חלקנו. כשאדם לומד תורה, כשאדם זוכה לעבוד את ה', אז הפנים שלו מאירות, "חוכמת אדם תאיר פניו", אנשים רואים כזה אור, כזו שמחה על הפנים אז הם גם רוצים. צריך להתחזק בעניין של השמחה כי אם יהודי שיש לו כיפה על הראש והוא עצוב, המסר שהוא מעביר שזה לא "מציאה גדולה" להיות יהודי שומר תורה ומצוות.

יהודי צריך לשמוח עם כל דבר קטן שהוא עושה, הוא הרי עושה את רצון ה'. וגם אם נפל לאן שנפל, יקום ויתחיל מחדש. רבנו הקדוש אמר על עצמו שגם אם היה עובר את העבירה הכי חמורה בתורה, לא היה נופל ממדרגתו כלל, רק היה ממשיך לעבוד את ה' בשמחה ורק אחר כך היה עושה על זה תשובה.

יהודי לא צריך כלום כדי שיהיה לו טוב. אסור לחשוב שככה צריך להיות כדי שיהיה לי טוב או אחרת צריך להיות כדי שיהיה לי טוב. או אם אין לי את זה ואת זה, לא יכול להיות לו טוב. האמת לאמיתה – אני לא צריך כלום לאהוב את ה'. יש לך כסף, כבוד, רכוש, תדע שאתה לא צריך את כל אלה כדי להיות מחובר לה'. החיבור לה', האהבה לה' לא תלוייה בשום דבר שיש לנו או שחסר לנו.

אפשר גם עם דבר הכי קטן להראות לה' את האהבה שלנו.

חנוכה זה ימי חול, זה לא ימי מועד. לא מדובר בחג שמצווים עליו מן התורה. חנוכה ופורים הם חגים שחכמים תקנו. אז איך זה שדווקא כאן יש את האור הכי גדול? לא נצטווינו ואנחנו בכל זאת חוגגים! למה? כי אנחנו אוהבים אותך אבא. כי אנחנו רוצים לתת לך מתנה קטנה. דווקא בגלל שאנחנו לא מוכרחים. כי כשעושים בשבילך דבר שלא מוכרחים, זה הכי משמח אותך. יש דברים שהם רק בינינו לבין ה'. אף אחד לא רואה, אף אחד לא יודע. אלה הדברים הקטנים האלה שאנחנו עושים כי אנחנו כל כך אוהבים אותך אבא.

אתה בתוך נסיון, אתה בהמתנה ארוכה, תתחזק, תנצל את הזמן לעבודה פנימית. על השנתיים הנוספות שניגזר על יוסף להישאר בבית האסורים נאמר "מקץ שנתיים ימים". לא מספיק להגיד שנתיים? למה התוספת 'ימים'? כדי להגיד שיוסף ניצל כל יום מאותם שנתיים כדי לשוב בתשובה שלימה, תשובה על יחסיו עם אחיו, תשובה על 'חטא' הביטחון, כדי לעשות עבודה פנימית לתיקון מידותיו.

תתחזק בהתפארות של ה' בך. עם הנר הקטן הזה אתה יכול להאיר ולראות איך ה' מתפאר בך, לסלק את כל הדברים הצדדיים ולראות את הנקודה הטובה שלך שהיא אולי קטנה בעיניך, אבל לדעת שה' שמח איתה, היא כל כך קטנה, כמו פח השמן שהספיק ליום אחד ודלק שמונה ימים ושמונה ימים זה כבר מעבר למספר שבע, זה כבר אין סוף, זה נצח, זה דברים שאין להם שום הפסקה לעולמים, זה ההתפארות של הקב"ה בנו.

כי אם יש יצר הרע, אז יש לה' במה להתפאר, אז כל נקודה קטנה של יהודי, שהוא מתגבר על היצר הרע, ה' מתפאר בנקודה הזו. כל התגברות על כל נקודה של חיצוניות, שזה תרבות יון, שזה יופי, וכוח, וחכמה, שהכל היה להיראות ולהתבלט ולהוכיח שאני החכם ושאני היפה, ואני המוצלח, כל התגברות כזו של יהודי זה ההתפארות של ה'.

"תתחזק בהודאה. "התודה היא המערכת החיסונית של האדם. כאשר אדם רגיל בתודה, הרבה יותר קל לו להתמודד עם הנסיונות של חיים. כי כאשר יש לאדם כל נסיון או קושי, הטבע שלו שהוא מתמקד בקושי ובנסיון וזה ממלא את כל מחשבתו והוא שוכח את כל הטוב והחסד ולכן הוא רואה הכל 'שחור', וקשה לו לשמוח בכל הטוב שיש לו והוא נלחץ ומאבד את יישוב הדעת שלו ושוכח שה' אתו ואוהב אותו, כמו שמוכר לכולם. ואפילו כשאין לאדם צרה גדולה, כל דבר קטן שלא הולך לו כרצונו מעצבן אותו והוא מתבכיין או צועק ומאבד את כל שיווי המשקל הרוחני שלו. אבל כשאדם רגיל להגיד הרבה תודות ולא מסיח דעתו מחסדי ה' אז גם כשיש לו נסיון או קושי הוא לא מסיח דעתו מחסדי ה' ומקבל את הכל בפרופורציה הנכונה. נכון שאני במצב לא כל כך נעים, אבל בסך הכל החיים שלי טובים, ה' איתי, משפיע עלי הרבה חסד, ואז כל ההתמודדות שלו היא אחרת לגמרי" (המברך את עמו בשלום)

לעולם שבת חנוכה תהיה פרשת מקץ. כמו שבחנוכה זכו לאור גדול שבקע מתוך העלטה, כמו שיוסף הצדיק זכה לצאת מחשכת הבור לארמון המלוכה, כך גם בחיים שלנו. קץ שם לחושך. מי שברא את המכה אף ברא את הרפואה. גם כשהמכה היא נוראה. גם כשהשבר הוא לכאורה בלתי ניתן לאיחוי. כמו בסיפור הבא:

כלנית קטופה

מונולוג נורא.

"זה נפל עלי כסערת ברקים ורעמים ברגע בהיר בעיצומו של יום שמש. חשתי שאני מתמוטטת, ואכן תוך שניות איבדתי את ההכרה, ורק לאחר שהרטיבו את פני חזרתי איכשהו למציאות המרה שרציתי כל כך לברוח ממנה.

לפעמים, כשאין כוח נפשי להתמודד מול מצבים מפתיעים, מעדיפים להתערפל, לאבד הכרה ולעוף למחוזות הזויים. רק לא לכאוב, לא לבכות, לא להתייסר. "כלנית נהרגה, אני מצטערת..." לחשה השוטרת. הזעקה שבקעה מגרוני כמעט ניפצה את זגוגיות הווילה שלנו. הוילונות ריצדו לנגד עיני כמו שדים אפלוליים המאיימים לבלוע אותי, הרהיטים דמו לדחפורים ענקיים הכורים בור ענק, קבר שאין לו סוף שרציתי ליפול לתוכו כדי לא לשמוע, ולא להאמין. "לא! כלנית לא מתה" צעקו ריאותי לתוך עצמן. אני אשה חלשה. גדלתי בבית עשיר, שהיה בו הכל, אך לא היה בו דבר. בטח לא אמונה בהשגחה פרטית. התחתנתי עם איש עשיר, אך הכסף והמעמד לא הוסיפו דבר לשיממון המנטלי שבאתי ממנו. אחרי הרבה שנות נישואין נולדה הפרח, והיא היא היתה כל עולמי. קראנו לה כלנית, ושמה כל כך נאה לה. השקייתי אותה, ליטפתי אותה, חלמתי עליה בלילות. צחקתי כשהיא צחקה, בכיתי כשהיא בכתה, צעדנו יד ביד לגן, עלינו יחדיו לכתה א'. לכיתה ב', לתיכון, כבר התחלתי לחלום את שמלת הכלולות שלה, איך היא תראה כשתיהיה כלה. בתי היחידה. מי חלם, מי בכלל העלה על דעתו שינקשו על הדלת בארבע אחרי הצהרים ביום חורפי, שוטרת ורופא, והשוטרת תספר לי "גברת ירון, הבת שלך חצתה מעבר חצייה כמו שצריך... אבל נהג מטורף פגע בה... כלנית נהרגה... אני מצטערת". אני לא מאחלת לאף אמא בעולם לשמוע מילים נוראיות שכאלה. נפרדנו ממנה בבית העלמין, אבל רגלי היו נטועות שם, מסרבות לחזור. אין לי גינה, אין ליפרח, אין לי בת. מה יש לי? הרגשתי שהנשמה שלי מתרסקת בקרבי. לילה. לא ישנה. עוד לילה לא נרדמת. לילה הפך ליום, יום ללילה. סיוטים, מראות זוועה, אי שקט. לא מתפקדת. אבל כלנית לא הופיעה בחלומי, ולא הסבירה, ולא חייכה. נמוגה כאיננה. איזה שבר!!! שמונה חודשים חלפו עד שבעלי הציע "ריקי אין ברירה, את חייבת טיפול שיסייע לך לחזור לעצמך". הצטרפתי לקבוצת תמיכה של אמהות שחוו אסונות דמים לשלי, מפגשים פעם, או פעמיים בשבוע. הייתי מתלוצצת ביני לבין עצמי, "אנחנו כאן כמו מגרש מכוניות אבודות המיועדות לגריסה, לעולם לא נחזור לנוע בכבישי החיים כמו בעבר. לעולם לא!!!". אך לאמיתו של דבר העובדה שאני לא לבד עם האסון הפרטי שלי, חיזקה אותי במידה מסויימת, אך זה לא זה. קוראים לזה "נחמת טיפשים". היו אמהות אופטימיות שעודדו אותי, אך הייתי משיבה להן "אם יש עולם הבא, אז שירשו לי לפגוש עוד פעם את כלנית, לדבר איתה, להבין מה קרה, שהשמים לא ישאירו אותי לבד...". רק כדור שינה חזק היה מרדים אותי. לילה אחד אחרי מפגש האמהות בלעתי כדור לישון. הוא לא השפיע. בלעתי עוד אחד, ולא עזר. לא נרדמתי. לפתע דלת החדר נטרקה ללא הסבר, וחלון הסלון נפתח מבלי שהיתה רוח. התכווצתי במקומי, הרגשתי שמדברים אלי. הוילון נע בפראות... "כלנית את כאן!?" צעקתי, שאלתי, נבהלתי. "אם כן, דברי אלי, תני לי סימן!!" נפלתי על הספה בסלון בוכה ורועדת, עד שנעצמו עיני.

פרק ב

ובחלומי. אני ממריאה על גבי כנפים נעלמות מעלה מעלה, ומונחת לפתע בתוך גן ציבורי ענק ובו מדשאות ירוקות, נחלי מים תכלכלים, גן שאין לו התחלה ואין לו סוף. מרחב ללא אופק. בגן המוני ילדים קטנים משחרים. רצים קופצים מתנדנדים. חשתי שמתיקות רעננה אופפת אותי. האויר היה מאושר. ניתן היה למשש את השמחה מסביב. טבלתי בתמהון. לאן הגעתי? לפתע ניגשת אלי סבתא גיטה שנפטרה לפני 20 שנה. "ברוך בואך ריקי".. היא מחייכת אלי, היא ואני מתחבקות. אני יודעת שסבתא מתה לפני המון שנים, אבל כאן היא חיה. "סבתא היכן אנחנו?". "בעולם האחר, הרוחני, עולם הנשמות" היא משיבה. "אז אולי את יודעת איפה כלנית?". "כן בוודאי. עלי על שביל האבנים הצהובות וצעדי לאורכו. בדרך תמצאי את כלנית משחקת". "תודה סבתא!" ואני צועדת שם, כמו יונה מרחפת על פני השביל, ומסביבי מצהלות ילדים נשמעות כמו שירה נשגבת. המילים כמו מתממשות בחלל. והנה כלנית בתי בת ה16 צועדת לקראתי. כל כך מלאכית, מתוקה, בדיוק כמו שראיתיה חצי שעה לפני התאונה. עיניה מאירות כמו כוכבים נוצצים, ואנחנו מתחבקות חזק חזק, הכי חזק שאפשר להתחבק בתוך חלום. אני לא רוצה לעזוב אותה, כדי שלא תלך חלילה. "כל כך התגעגעתי אליך" אני רוכנת על כתפיה. "גם אני אמא, כל כך אוהבת אותך". אני בוכה. "אל תבכי אמא, אל תבכי, כאן לא בוכים, כאן שמחים, כאן עולם שרק טוב בו" אומרת כלנית ואני כמו מבינה, ולא מבינה אותה. כאן ההבנות הן שונות לחלוטין, אני חשה בכך. אני מרגישה שזו מעין מציאות, אבל עטופה בחלום, או שזה חלום עטוף במציאות. לא ברור. אנחנו מתיישבות על ספסל ומשוחחות, ורק אז אני מבחינה שלכל ילד שמשחק בגן, יש זוג הורים שמלווה אותו. אנחנו אוחזות יד ביד ושותקות. לפתע אנחנו שומעות מין קול פעמונים מהדהד "הורים יקרים, הביקור הסתיים נא לחזור...". "אמא, אומרת כלנית "את צריכה לחזור, רצית שניפגש וזכינו להיפגש, אבל עכשיו צריך להיפרד". דמעות חונקות את עיני. "למה כלנית, למה להיפרד? למה כל כך מהר?" "כי כאן לא המקום שלך, את צריכה לחזור למקום ממנו באת. שם למטה המקום שלך". "אמרי לי בתי", אני דומעת "המפגש הזה כל כך אמיתי, אני מרגישה אותך עמוק עמוק, בליבי, בידי, איך אדע שאכן נפגשנו ולא חלמתי חלום הזוי וחסר טעם?". כלנית מצביעה לעבר ילד קטן כבן 8, המשחק סמוך להוריו. "גשי לזוג ההורים ושוחחי עמם, הם כבר יסבירו לך". ניגשתי אליהם. "שלום, האם גם אתם הגעתם לביקור הורים?". "כן", משיב האב. "כיצד נפטר בנכם?" אני שואלת. "גילו אצלו גידול ממאיר בעין, ולמרות הטיפולים והניתוחים הוא נפטר, והוא רק בן שמונה שנים. "ומה שמו?" "ארנון" האב לוחש. "מהיכן אתם בארץ?" אני שואלת. "אנחנו מעיר פלונית". הם נקבו בשם העיר והרחוב. אף ציינו באוזני את מספר הפלאפון שלהם. לפתע, אותן כנפיים כמוסות העיפו אותי הרחק הרחק מהגן הקסום. התעוררתי מבועתת ומזיעה. עם עלות השחר הערתי את בעלי וסיפרתי לו. "את הוזה ריקי", הפטיר. "לא ולא" התעקשתי.
מספר הפלאפון שלהם פרח מזכרוני אך הם נקבו בשם העיר והרחוב, את שם העיר אני זוכרת... הם איבדו ילד בן שמונה, שסבל מגידול ממאיר בעין, שמו ארנון, אם אינני טועה". בעלי הביע ספקנות. רק אחרי שבועיים בעלי אזר אומץ ונסע למשרדי החברא – קדישא באותה עיר. "מתי לאחרונה קברתם ילד בבית העלמין?" שאל. "לפני כתשעה חודשים", השיב יו"ר החברא קדישא, "ילד כבן שמונה ממשפחת מ. גילו אצלו גידול ממאיר בעין...". בשבילנו זה הספיק. כלנית קטופה לה לעולם שכולו טוב, אבל בעלי ואנוכי עלינו למסלול הנכון, מסלול האמונה. יש עולם הזה, כדי לזכות בעולם הבא, כלנית נקטפה כדי לסלול לנו את הדרך. תודה לה'.

מאחורי הסיפור

טיוטת הסיפור המדהים הזה הסתתרה לה כשלוש שנים מאחד מפינקסי וביקשה להיגאל. אילמלט שמעו אוזני פעמיים לפחות, את האם המתארת בפרוטרוט את השתלשלות החלום והדברים, ספק אם הייתי מעלהו על הכתב. "אינני חוקר, אני רק סופר", כך אני מסביר לרבים השואלים את השאלה הכה מתבקשת, האם הסיפור אמיתי? במקרה הנוכחי כאמור, חייגתי פעמים על מנת לודא את אמיתות הדברים, וכרגיל שיניתי פרטים מזהים מפאת כבוד גיבורי הסיפור שביקשו זאת.

והחי – יתן –אל – ליבו.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לשמוח ולהתחזק מזה שיש לי רצונות טובים, שבאמת באמת אני רוצה רק אותך, רוצה לנצח את כל מה שמרחיק אותי ממך, את כל מה שיכול לקרר אותי ח"ו. כי כשאני מחובר אליך, אז כל כך טוב לי, שאני לא צריך יותר כלום. תעזור לי ברגעים האלה שאני נופל לאותם מקומות נמוכים של כעס, וגאווה, ואכילה מיותרת ושאר תאוות ומדות רעות, שאני לא אשכח שיש לי רצון טוב, שאני רוצה להיות טוב, שאני רוצה להתקרב אליך, שזה לא דבר פשוט בכלל, כי כמה אנשים אבדו לגמרי את הרצון והתקררו לגמרי?! תעזור לי להתחזק דווקא ברגעים האלה שממקומות כאלה מתוקים, של בכי, של געגועים וכסופים אליך אני נופל למקומות כל כך נמוכים ומרגיש אז שבעצם שום דבר לא זז ואני תקוע ולא מתקדם. תעזור לי לזכור שאם כל כך רוצים, וכל הזמן מתפללים ומבקשים, בסוף גם זוכים.

רבונו של עולם

תעזור לי לשמוח עם הדברים הקטנים. להתרגש מכל מצווה שאני מקיים, מכל ברכה שאני מברך, מכל דבר קטן שאתו אני מקיים את רצונך כי אני הרבה פעמים עושה את הדברים בלי לחשוב, בלי להרגיש שמחה מיוחדת. אני אומנם שמח ומאושר שאני יהודי ושזכינו להתקרב אליך קצת, ויש הרבה רגעים של התעלות והתרגשות, אך לשמוח כל רגע עם כל מילה, עם כל תפילה, עם כל ברכה, עם כל מאמץ שעושים בעבודת השם, זה רחוק מאיתנו. תעזור לנו אבא לחיות את ה"אשרינו" כל רגע ורגע כי מדי פעם אני נפגש ביחידי סגולה כאלה שכל כך מאושרים וכל כך מתרגשים ולא מפסיקים למלמל אשרינו, ישתבח שמו, תודה למלך, ועוד כל מיני מילים. אני כל כך מקנא בהם שהם זוכים רגע רגע להרגיש את השמחה ביהדותם. תעזור לנו אבא שגם אנחנו נזכה.

רבונו של עולם

תעזור לי לבדוק את עצמי כל הזמן, האם מה שאני עושה זה כדי להיראות, ולהתבלט, ולהראות כמה אני מוכשר, ומוצלח, תעזור לי אבא להזדעזע מכל גלוי של חיצוניות ולבקש ולהתחנן אליך שאני אזכה לעשות הכל בצינעה, בהסתר, שהכל יהיה נטו לכבודך בלי שום רווח לעצמי. תעזור לי לשמוח עם כל דבר טוב שאני עושה ואף אחד לא יודע ממנו ולהצטער על כל דבר טוב שאני עושה וכולם יודעים. כי היום זה קצת ההיפך אצלי, בתוך ליבי אני שמח שכולם יודעים, ואם אני עושה משהו בלי שאף אחד שם לב, אני מאוכזב, אני מרגיש איזה החמצה. תעזור לי לזכור שאתה יודע הכל ורואה הכל ושומע הכל אז מה צריך יותר מזה?!

שבת שלום

מנחם אזולאי