מאמרים וראיונות

פרשת יתרו

"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים" "(יח,א).

בתחילה היו קורין אותו "יתר", שנאמר "וילך משה וישוב אל יתר חותנו (יח,א). כיון שעשה מעשים נאים, הוסיפו אות אחת ונקרא "יתרו". וכן אתה מוצא באברהם שמתחילה היו קורין אותו "אברם" ושרה שהיו קורין אותה "שרי" ויהושע שהיו קורין אותו "הושע" כיון שעשו מעשים נאים, הוסיפו להם אות אחת ואברהם נקרא "אברהם", שרי נקראת "שרה" והושע נקרא "יהושע". וההיפך כשעושה מעשים רעים, מונעים (מחסירים) אות אחת ממנו ולכן עפרון הפך לעפרן, ויהונדב ליונדב, ואחאב הפך לאחב, שעשו מעשים רעים. (מדרש גדול)

"וישאלו איש לרעהו לשלום" (יח,ז).

פלא פלאים. משה שקיבל את התורה מפי הגבורה, ויתרו שבא ממקום כל כך רחוק וטמא, נקראים איש ורעהו. האיש זה משה, שנאמר "והאיש משה ענו מאד" ורעהו זה יתרו. כאילו הם שווים.

"כי כך דרכו של הצדיק הגבוה מאד שהוא בחינת משה, שהוא מוריד את עצמו ומקרב את עצמו כל כך למי שיש לו איזה רצון להתקרב אל האמת.

הוא מקרב את עצמו אליו כל כך כאילו היה חברו ממש, כאילו הם איש ורעהו" (ליקו"ה בכור בהמה טהורה, ד,כב).

כל העבודה של האדם זה להיות אין. זה להיות בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, יותר קדושים ממנו, יותר חכמים ממנו. זה כל הסיפור של האדם בעולם הזה. לגלות את הכבוד של השם. לא של עצמו. כשהאדם לוקח את הכבוד לעצמו, אז ה' ירחם . זה בעצם הנסיון שלנו דקה דקה, רגע רגע, לקבל מחמאה, להתרגש מאיזה מילה טובה שאומרים לנו, לשמוח שמה שעשינו עלה יפה, ורגע אחרי כן להחליף את המחשבה הזו במחשבה אחרת, שבעצם הכבוד הוא של ה'. מי שיודע להעלות את כל הכבוד להקב"ה, אותו צריך לכבד, לא את מי שלוקח את כל הכבוד לעצמו. הנסיון הכי גדול של האדם זה לדעת שבלי הקב"ה הוא כלום. ואם הוא כלום, אז גם אם הוא איש מאד מאד חשוב, הא מתנהג עם כל אדם כאילו הם איש ורעהו.

אדם בשפלות, אז ה' אתו. שפלות זה אני לבד לא יכול, אני צריך את הקב"ה. אני מרים את הראש לפני כל דבר שאני עומד לעשות ומבקש אבא תעזור לי. אני מפחד לעשות משהו בלי שאני פונה לפני כן אל ה'. גאווה זה אני עשיתי, אני פעלתי, זה נפרד מהקב"ה. כל גאווה מביאה לבסוף את ה"מגיע לי". אדם מתגאה, אדם מרגיש שהוא חשוב, התוצאה זה "מגיע לי". וכשהוא לא מקבל מה ש"מגיע לו", אז הוא נפגע, הוא עושה ברוגז. מה זה שפלות? זה אני לא חושב שמגיע לי משהו. לא חושב שמגיע לי איזה יחס מיוחד. אדם צריך להגיד כל הזמן – לא מגיע לי כלום, אני לא יותר טוב מאחרים. לא יותר חשוב מאחרים.

שפלות וענווה זה להרגיש שאני לא יכול בלי ה'. אנחנו עוד רחוקים מזה. מרגישים שאנחנו מסתדרים גם בלי ה'. הנה, הכל בסדר, עובדים, מתפרנסים, לומדים תורה, הילדים מסודרים, אדם מרגיש שבלי ה' הוא לא מסתדר? שזה ה' שנותן לו את כל מה שיש לו?

צריך ללמוד לחיות עם הקב"ה. לדבר אתו כל הזמן. לבקש לפני, להגיד תודה אחרי.

רבינו גילה שיש כזה כוח בעולם, שהוא כוח התפילה, ועם הכוח הזה אדם יכול לפעול כל מה שהוא רוצה. ה' הכין לכל אחד אין סוף ניסים ואין סוף נפלאות. אם לא תתפלל הניסים לא יתגלו. אם אדם היה יודע כמה ה' גדול, כמה ה' אין סוף, כמה הוא יכול לעזור לו, היה מתפלל בלי סוף וזוכה לראות ניסים ונפלאות. ה' ברא את העולם רק בשביל שיהיו ניסים ונפלאות.

אדם שחי בענווה ושפלות, הוא יכול להתייחס אל השני בעדינות, בנועם, הוא אוהב את הבריות. עם ישראל ממתין לקבלת התורה, ועל ההמתנה הזו נאמר בפרשה "ויחן שם ישראל נגד ההר" (מט,ב). למה ויחן בלשון יחיד? למה לא ויחנו? הרי מדובר בעם שלם?! אומר רש"י הקדוש: כאיש אחד בלב אחד. אהבה ושלום ואחדות, זו היהדות. כדי לקבל את האור העצום של התורה אומר רבי נתן, צריכים שיתחברו באהבה נפשות רבות מישראל ביחד, כאיש אחד. היחד זה כוח עצום. "כשכל ישראל יתנו יד זה לזה, תצטרפנה הידיים ותגענה עד כסא הכבוד" (רבי ישראל מקוזניץ).

איך זה שאנחנו שרים בפסח "אילו עמדנו על הר סיני ולא נתן לנו את התורה ד..י...י...נ..ו? דיינו? בלי התורה? אהבת חברים כזו כמו שהיתה שם, אדם לא אכיפת לו מעצמו כלום, ולא מקפיד ולא כועס והכל נפלא , זה בעצמו כמו מתן תורה.

הפרשה הזו מפגישה אותנו שוב ושוב עם המדות היפות של ההכנעה, הענווה והביטול. יתרו נותן למשה עצה טובה, למנות אנשי חיל, אנשי אמת, שיעזרו לו לשפוט את העם. ומשה? עניו מכל אדם, מקבל את העצה בהכנעה. "וישמע משה לקול חותנו".

זה עם ישראל. עם ישראל, הצדיקים הכי גדולים שלו, הגדלות שלהם זה הביטול, הענווה וההכנעה.

הרבה פעמים צריך לשתוק. לא לענות. שתיקה שווה זהב. כל מילה מיותרת רק מקלקלת. רוב הצער שלנו בחיים זה בגלל דברים שאמרנו והצטערנו עליהם.

אדם מרגיש שהוא חייב, שיש דברים שהוא חייב להגיד לשני, הוא לא יוותר, הוא יענה לו, הוא יגיד לו, זה לא יכול להיות שהוא לא יגיד לו.

תוותר. תשתוק. תראה איך הכל בא על פתרונו הרבה יותר מהר והרבה יותר טוב.

אמרת משהו שפגע בשני ויש לך צער גדול, אתה לא יודע איך ואם אפשר בכלל לתקן, תשתוק. אם תשתוק, תקבל תשובה, יראו לך איך לתקן. תראה איך השתיקה הזו מוציאה אותך מהחושך הזה שאתה נמצא בו. שתיקה שמחברת אל ה'. שתיקה שמרפאה את הפצעים.

["כשמשה רבנו עלה למרום וראה מה שראה, שאל את הקב"ה מדוע לא תינתן תורה על ידי רבי עקיבא, שהוא ראוי יותר ממנו, מה ענה לו ה'? שתוק! כך עלה במחשבה לפני. כשביקש משה לראות את שכרו של רבי עקיבא, אז ה' הראה לו איך סורקים את בשרו במסרקות של ברזל. זו תורה וזה שכרה, שואל משה? שתוק, כך עלה במחשבה לפני. זו היתה התשובה. שתוק. זה נראה שבעצם אומרים לו אל תשאל שאלות, תשתוק. אבל לא! השתוק הזה פרושו – פה זה שתיקה. פה זה לא דבור. שתיקה עליונה. שתיקה שהיא בעצם שתיקה מתוקה, נפלאה, אתה לא צריך לדבר, אתה כאילו מרגיש דברים. אתה מאמין"] (באור פני מלך).

"ואהבת לרעך כמוך", זו מצווה שאנחנו צריכים לקבל עלינו לפני כל תפילה. זו מצווה שאף אחד לא יכול להגיד עליה שום מילה, בגלל שכל אחד זקוק לה. כי אם אדם לא זקוק לאהוב את השני, הרי הוא בודאי זקוק שהשני יאהב אותו, כי אם מישהו מקפח אותו, לא מסתכל עליו, או לא מתייחס אליו, או שהוא מרגיש ממנו קצת בזיון, אפילו שזה דמיון, אז הוא כבר לא יכול לחיות, אז הוא בודאי ירגיש שזו מצווה מאד מאד גדולה. אבל מה, הוא לא ירגיש שזה דווקא החיוב שלו, כי הוא במצב כזה קשה, אז הוא יכול להסתכל עכשיו על אחרים?

כמה חשוב להגיד מילה טובה. אדם מסתובב עם מצב רוח קודר ומישהו שפוגש אותו אומר לו איזה מילה טובה, משבח את הבן שלו, האדם הזה, שעד לפני רגע היה שבור ומדוכא, הופך לחיות הכי מאושר בעולם. תאיר פנים לבני אדם, העולם כולו יאיר פנים אליך.

צריך להתחיל בבית. להשקיע הרבה בבית. איש ואישה זה קשר שכל הזמן צריך לחבר אותו מחדש, לא כמו קשר בין אבא לבן ששם זה משהו טבעי. כל הזמן לתת, להשפיע, להאיר. בעל שזוכה להאיר ככה באשתו, היא מקבלת הרבה כוחות להתמודד עם המשימות שלה בחיים. ובשביל זה צריך להתמלא בתורה וקדושה. כשהוא קדוש, הוא מאיר באשתו. יש לה חיות עצומה ממנו. רבי עקיבא לא היה בבית 24 שנים ואשתו כל הזמן קיבלה חיות ממנו.

להרבות באהבת חינם. לא להעליב אף אחד, לא לצעוק על אף אחד, לא לצחוק על אף אחד, לא לדבר לשון הרע על אף אחד. עיקר הנסיון של האדם זה באהבת חברים. זה לא בא בקלות. לכל אדם יש תקלות עם השני, אי הבנות עם השני, צריך מסירות נפש כדי להאמין שהכל זה רוח רעה, רוח שטות שנכנסה בו בשני וצריך לרחם, להמשיך לאהוב אותו.

ואהבת לרעך כמוך זה להרגיש את הצער של השני, לא לחשוב רק על הצער שלי, כשמרגישים את הצער של השני אז גם את הצער שלי מקבלים אחרת.

אדם לא יכול לא לחייך, לא להאיר פנים, לא לשמח את השני. אין לו רשות להגיד תעזבו אותי, אל תדברו איתי, עברתי משהו קשה. הוא פשוט לא יכול. הפנים שלו זה לא שלו. זה רשות הרבים.

"כשאדם יש לו עין רעה, שם מתחילות הצרות שלו כי אז העין של אחרים פוגעת בו. ליוסף היתה עין טובה ולכן שום עין רעה לא פגעה בו. אך כשהיתה לו קצת עין רעה על אחיו, הוא נזרק לבור.

ואי אפשר להגיע לעין טובה אם אין לך קודם כל עין טובה על עצמך. תראה את החן של עצמך. תזכור איזה חלק אלוק ממעל אתה. מכאן להתחיל. אחרת, אם לא תראה שגם אתה נפלא, שה' אוהב אותך, שיש בך כזה אור אלוקי, אז לא תוכל לראות את הטוב באחרים. אם אתה לא שווה אז בודאי אתה רואה רק רע אצל השני, כדי להרגיע את עצמך, אבל אם אתה רואה שאתה גם שווה, אם אתה מרומם את עצמך ורואה את הנקודה הנפלאה שבך, מזה תלמד לראות נקודות נפלאות שיש אצל השני ולא תהיה לך עין רעה עליו כי לא ראית בעין רעה את עצמך. כשאתה פוסל יהודי, כשאתה מדבר על יהודי, אתה ממעט יהלום מהכתר של הקב"ה. כשאתה מחפש מעלה ביהודי, מוצא בו נקודה טובה, אתה משבץ את הכתר של הקב"ה בעוד יהלום.

רבונו של עולם, תעזור לנו שתהיה ביננו אהבת חינם, שנזכה לקיים מצוות עשה מהתורה של ואהבת לרעך כמוך, ששלום ורעות ישררו קודם כל בתוך בתינו.

עין טובה פירושו שהאדם יכול לאהוב את השני איך שהוא וזה יכול להיות רק אם האדם בעצמו יהיה בענוה ושפלות, ירגיש את עצמו שהוא אדם כזה פשוט, מי אני בכלל, אני בשר ודם, מה אני בכלל, אז ממילא אני יכול לאהוב את השני. אם אני פחות מכולם, אז אני בקלות יכול למצוא מעלות רבות בכל אחד.

כל כך צריך לשמור על הכבוד של השני. הכבוד זה אור הפנים. כשפוגעים בכבודו של אדם, הצבע נעלם לו מהפנים. אדם ביזו אותו, הוא מת, ה' ירחם מה שקורה כשאדם מבזה את השני. אין לו חלק לעולם הבא. הוא כמו שופך דמים. כי כשהוא מבזה את השני, הוא מבזה את האלוקות. אבל זה שמקבל את הבזיון, צריך לשמוח. קיבלת בזיון, ביזו אותך, אתה צריך לשמוח. אדם מקבל בזיון אחד זה מליון הצלחות. אחרי בזיון לא נגמרות ההצלחות, לא נפסק השפע.

מורנו הרב: ["אדם מקבל בזיון, באותו רגע הוא קיבל מיליון דולר. מסופר על ר' זושא ורבי אלימלך מליז'נסק שהגיעו לאיזה אכסניה, היו שם כמה שיכורים שהתחילו לתת שם בעיטות אחד לשני עד שראו את ר' זושא, הוא היה יותר פנימה מר' אלימלך והתחילו לתת לר' זושא מכות, בעיטות, כמעט שברו לו את כל העצמות, ואז אמר ה'נועם אלימלך' לרבי זושא – אחי, אתה לוקח הכל, אתה לוקח את כל המכות לעצמך, אני גם רוצה מכות, בזיונות, אני גם רוצה עולם הבא, מה איתי אני לא בן אדם, לא מגיע לי קצת? אני גם רוצה לזכות, תן קצת גם לי! מה הכל בשבילך?' שעה שלמה הוא משדל אותו, בוכה לפניו שיחליף איתו מקום – לבסוף שיכנע אותו, ה'נועם אלימלך' נכנס פנימה כדי שיתנו לו מכות ור' זושא יצא החוצה ואיך שהם מתחלפים אומרים הגויים, אומרים השיכורים, מספיק להרביץ לאחד, בואו נרביץ לשני שבחוץ! והרביצו עוד פעם לר' זושא , אמר ר' זושא לר' אלימלך, אתה רואה הכל מגיע לי, אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא נימה.

בעלבון אחד מכפרים לאדם חטאים של אלפי גילגולים, בעלבון אחד מכפרים לבן אדם ממש אין סוף עוונות, עם עלבון אחד שמעליבים את הבן אדם הוא יכול לזכות מה שהוא לא יזכה עם אלפי עבודות, כל בזיון שווה אלפי אלפים תעניות, אלפי אלפים סיגופים".] (עד כאן מורנו הרב).

הרצון האמיתי של הבורא הוא לקרב כל אדם. הקב"ה לא חפץ באמת שמרחיקה בני אדם ממנו. אמת כזאת הוא משליך ארצה. הוא רוצה רק לקרב. רבנו הקדוש אמר שעיקר כבוד השם יתברך שהרחוקים ביותר מתקרבים. כל בעל תשובה, כל גר שמתגייר מקדשים שם שמים ברבים.

בורא עולם ריחם עליך וזיכה אותך להכיר אותו, להתקרב אליו, הרי מצד הכרת הטוב על התקרבותך אתה צריך לקרב ולעזור גם לאחרים. לעזור להם לעזוב את הכל ולהתחיל דרך חדשה. כמו יתרו, שנטש את משפחתו ואת כל סוגי העבודה הזרה שעבד, המיר את דתו ובא לחסות בצל כנפי השכינה. מי יכול לקרב? מי שחי בשפלות וענוה, מי שמבין שעיקר המלחמה שלנו בחיים זה להקטין את היישות, מי שעשה עבודה של ביטול. ועוד ביטול, ועוד ביטול. כמו משה רבנו שעיקר המעלה שלו היתה "והאיש משה ענו מכל אדם". זה הדבר הכי חשוב שהוא הנחיל לעם ישראל. זה הדבר הכי חשוב בחיים. זה הדבר שהרבה פעמים מאריך חיים. כמו בספור הבא:

סוד אריכות ימי סבתא מדלן

כבת 110 ואולי יותר היתה סבתא מדלן עם פטירתה מן העולם. נכדים, נינים ובני נינים ליוו אותה בדרכה האחרונה לבית העלמין הקטן והשקט של המושבה הקטנה. כמה מנכדיה וניניה אף שהו במחיצתה בשעותיה האחרונות והספיקו לקרוא עמה "קריאת שמע" עם יציאת נשמתה. למותר לציין שאותם צאצאים הם תלמידי חכמים מובהקים, ראשי ישיבות, אבות בתי דין ומחברי ספרים מפורסמים, שעקבו במשך שנתיים שלוש אחרי תהליך החלשותה של סבתא מדלן, שעד קרוב לגיל 107 תפקדה כאשת חיל שלא נס ליחה, עד ליום בו הכריז הרופא כי "לצערי הסבתא רבה סובלת מניוון שרירים... ולפי האומדנים שלי יש לה שנת חיים". הדוקטור הבטיח שנה, אבל רק אחרי שלוש שנים צפופות ביראת שמים מצוות ומעשים טובים חייכה הגברת מדלן את חיוכה האחרון לכיוון השכינה, והפקידה את נשמתה האצילית בידיו של הקב"ה.

13 בנים ובנות נולדו לסבתא מדלן, אבל ביום פטירתה ליוו אותה רק שניים מהם, הקטנים מביניהם, שרה בת ה – 75 ויצחק בן ה – 80. שאר ילדיה נפטרו בשיבה טובה מן העולם הרבה לפניה. טור ארוך של נכדים, נינים ובני נינים, דור ישרים יבורך מחה דמעה על אשה צנועה, שסיפור עלום למדי הילך על סוד אריכות ימיה. סוד טמיר ומסתורי שסופר 10 שנים לפני פטירתה לנכדה אברום גבירץ, מנהל ישיבה קטנה חשובה בירושלים. הרב גבירץ, ביום האחרון לשבעה, ביקש לשאת דברים ש"עדין לא שמעו על סבתא מדלן". "תראו אחי ואחיותי, דודים ודודות, קהל קדוש. הכל כבר שמענו על סבתא. על צניעותה, מאור פניה, ביישנותה, נדיבותה. הכל. כמעט הכל. "על 75 שנות אלמנות שעברו עליה באופן קשה, אבל היא היתה הדבק של כולנו. היא נתנה לכל אחד את התחושה החמימה שהיא סבתא שלו, רק שלו. אני לא הכרתי את סבא אברהם שאני קרוי על שמו, אבל סבתא מדלן סיפרה עליו שהוא היה עניו ומסתפק במועט כמו משה רבנו. "לפני 10 שנים ביום הולדתה ה – 100 נסעתי לבקרה במושבה. במהלך הנסיעה החלטתי לשאול אותה: "סבתא, בלי עין רעה, גיל 100 זה גיל מופלג, מה סוד אריכות הימים שלך?". "ירדתי מהאוטובוס, וכבר מרחוק הבחנתי בה ישובה בפינה החשוכה במרפסת ובוררת אורז. היא בישלה הרבה כי תמיד נכנסו אורחים. היא עלתה לקראת בואי, ובזריזות של שרה אמנו מיהרה להגיש לי כוס מים קרים, קפה שחור וכמה ביסקויטים. היא שאלה אותי תמיד, ר' אברום "מה שלום התלמידים שלך, הם מתעלים? הם חרוצים? תדאג ר' אברום שהם לא יהיו רעבים. ילד רעב לא לומד כמו שצריך" הייתי מרגיע אותה, סבתא אל תדאגי המקררים בישיבה מלאים כל טוב, ואם קצת חסר שמנת, אז מורחים מרגרינה, אף אחד לא הולך לישון רעב חס ושלום. "ובעודי לוגם מן הקפה אזרתי אומץ לשאול את סבתא, את השאלה שסיקרנה אותי מכל. סבתא, שאלתי, עוד תחיי שנים רבות, אך אנא גלי לי מה הסוד של אריכות הימים? השלווה, הוויתור, השמחה. מה? "אתם לא תאמינו, אבל סבתא לא התחמקה מתשובה. היא הניחה את גרגרי האורז, עצמה את עיניה וסיפרה.

"ר' אברום יקירי, את בני ובנותי גידלתי בירושלים של תחילת המאה הקודמת. היו אלה ימי צער, מצור ורעב. סבא אברהם, היה צריך להאכיל שישה זאטוטים רזים וחולניים, ועקרת בית צעירה אחת שבקושי נשאה את עול גידולם. הייתי אשה צעירה, חלושה למדי שגדלה מגיל צעיר ללא אבא ואמא, שנפטרו מטיפוס. נישאתי בגיל 17, ובגיל 25 הייתי מטופלת בששה ילדים, ביניהם זוג תאומות. סבא אברהם היה מתעורר עם עמוד השחר, מתפלל בביהכנ"ס של חורבת יהודה החסיד ורץ להביא פת לחם. הוא היה סבל, שואב מים, צבעי, בנאי, חקלאי, אופה. הוא לא בחל בשום מלאכה, העיקר להגיע לפנות ערב עם כיכר לחם, או חצי כיכר, הכל לפי ברכות שמים... לפעמים הוא הביא גם קצת חלב. מיד כשהוא הגיע הוא אחז בסכין המטבח ובצע את הלחם ל – 8 פרוסות. פרוסה לכל ילד. זה התפריט היומי. כשהיינו עשירים יותר טבלנו אותה בשמן זית, או סוכר, אבל בדרך כלל הילדים מצצו את הפרוסה תוך טבילתה בכוס תה דלוח. הלחם התברך במעיהם... "יום אחד סבא חוזר ממלאכתו, בוצע את הלחם ל – 8 חלקים ואומר לי "מדלן את נראית חולנית, חיוורת. את רזה מאד. אני מודאג". סבא הגיש לי את פרוסת הלחם וביקש "טלי ידיים רעייתי, אני רוצה לראות אותך אוכלת ומתחזקת, לבי נשבר בקרבי בראותי אותך צנומה ומצומקת..." "לא, אינני רעבה" עניתי לסבא שלך "אני מרגיש טוב, והחיוורון נובע מעייפות, לא מרעב... "סבא שלך, ר' אברום, היה צדיק ועדין נפש. הוא השפיל ראשו אל בין כפות ידיו ומירר בבכי קורע לב. "אני יודע מדלן, עכשיו אני יודע שבמשך שבועות רבים את אוכלת רק פרורים. אני יודע שאת שומרת את פרוסת הלחם שלך בצד ומחלקת בין הילדים, במהלך היום. את מרעיבה את עצמך כדי להחיות אותם. ואני, רבונו של עולם, לא הבחנתי בכך עד עכשיו. אוי, אבא שבשמים, רחם עלי, על ערלת הלב שלי. העניות מנוולת, אבאל'ה, איך יכולתי להשאיר את אשתי רעבה במשך שבועות? "ליבו של סבא נשבר בקרבו. העול היה כבד עליו, והוא פשוט חשף את האמת. חסכתי מפי, כדי להאכיל את הילדים, אבל שמרתי זאת בסוד כדי לא לצערו. "מדלן" אמר סבא שלך כשעיניו דומעות "אני מעמיד לך את כל זכויותי ומצוותי אם יש לי כאלה, ואם יש לי זכות לברך, אז שהקב"ה יאריך ימייך ושנותיך בנעימים עד כמעט 120 שנים!!! בזכות הרעב והצער שגזרת על עצמך, את עוד תזכי, אשתי, לימי שובע ושמחה עם נכדים ונינים, ואני בעליבותי אינני יודע אם אזכה לכך...".

הרב גבירץ מחה אף הוא דמעה והמשיך בהספד "סבא מת צעיר לימים. חשבונות שמים מי יודע? וסבתא שגידלה 13 יתומים צעירים האריכה ימים. וברשותכם נזכרתי במדרש שקשור לפרשת נח: "נח איש צדיק חילק מזונות לבעלי החיים שבתיבה, וידע כל צורך ומכאוב וכל מאכל שהם זקוקים לו. בין לבין הוא הבחין שעוף החול איננו אוכל, ואיננו מבקש את מאכלו, אלא מצטנף בפינתו ענו וצנום. "שאל אותו נח, מדוע אינך מבקש לסעוד, השיב העוף: "כי ראיתי אותך טרוד בהאכלת בעלי החיים ולא רציתי להטריח אותך כדי להאכיל גם אותי...", ברכו נח שיחיה לנצח וכך הווה. "סבתא מדלן יקרה, אין לנו ספק שגם את זוכה כעת בחיים נצחיים של עונג אינסופי תחת כסא הכבוד, עם סבא אברום. כי סבא הצדיק גזר והקב"ה קיים. הרעב שלך בירושלים של מעלה, השביע כאן ומשביע עדיין, מאות רבות של נפשות צאצאים שוקקות". ואחר כך אמרו קדיש. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי)

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי ללמוד סוף סוף מה זה נקרא להעלות את כל הכבוד שאני מקבל אליך.

כי כל פעם שאומרים לי איזה מילה טובה, או אני אומר לעצמי שמה שעשיתי עלה יפה, הצליח, אני לא זוכר מייד שבלעדיך אבא לא הייתי מזיז אצבע. שכל ההצלחה הזו וכל המילים הטובות האלה שכולנו שומעים מדי פעם, זה הכל שלך, הכל בזכותך, הכל אתה מזכה אותי.

נכון שאני בדרך כלל משיב למי שאומר לי איזה מילה טובה ומתפעל ממשהו שעשיתי, "ברוך השם", ולא "תודה", כי ברוך השם זה אומר תודה להשם כי הכל ה' עושה, אך אני לא באמת מרגיש את העניין הזה שהכל אתה נותן לי, ושהכל זה מתנת חינם, ששום דבר לא מגיע לי. תעזור לי אבא עוד לפני שאני מתחיל לעשות משהו, לבקש שזה יהיה לכבודך, לא להתבלבל ולקחת את הכבוד לעצמי כי הכבוד שייך למלך הכבוד, שייך לך אבא.

רבונו של עולם

למד אותי לשתוק . לא לענות. לא להגיב. כי הרבה פעמים ראיתי שהשתיקה זה הדבר הכי טוב.

מבזים אותי, צועקים עלי, כועסים עלי שלא בצדק, אני שותק. אומרים משהו שמקפיץ אותי ויש לי מה להגיד אך בשניה האחרונה אני מבין שעדיף לשתוק. אני חייב להעיר הערה לשני, ואני בטוח שהפעם אני צודק, אך לא, עדיף לשתוק. כי כל פעם שאני עונה, שאני אומר, שאני מחזיר, רק רע יוצא מזה, זה רק מגביר את האש. תעזור לי אבא לשתוק כי השתיקה הזו מחברת אותי אליך. כי אני מרגיש שאתה אוהב את השתיקה הזו. כי אצלך הדברים מתבהרים. ואם חשבתי שאני בטוח צודק, אני מגלה לפעמים שלא, וכמה טוב ששתקתי. והרבה פעמים, בזכות זה ששתקתי, השני עשה תשובה ובא אלי לבקש סליחה.

רבונו של עולם תעזור לי לשתוק כי לא תמיד אני מצליח.

רבונו של עולם

תעזור לי לשבץ את הכתר שלך בהרבה יהלומים כי באותה מידה שאתה מזכה אותי לראות את המעלות באחרים ולהגיד להם מילים טובות, באותה מידה אני יכול לדבר על אחרים ולמצוא בהם חסרונות שזה בעצם למעט יהלומים מהכתר שלך אבא ח"ו.

תעזור לי לראות רק טוב, ואם יש משהו שנראה רע, תעזור לי ללמד כף זכות. כי אני באמת לא יודע מה השני עובר בחיים שלו ומי יודע, אם הייתי במקומו הייתי בודאי הרבה יותר גרוע. אני גם לא יודע מה קורה לו בפנים, במחשבות, ברגשות, בכוונות, אני רואה רק מה שבחוץ, מה שגלוי, אבל זה חלק כל כך קטן מהסך הכל ואיך אני יכול לשפוט אם אני כמעט לא יודע כלום.

והכי חשוב את החסרונות שלי כבר גמרתי לתקן שאני יכול להתעסק עם החסרונות של אחרים?! תעזור לי אבא לראות רק טוב באחרים, כי אין תענוג גדול מזה.

שבת שלום - מנחם אזולאי