מאמרים וראיונות

משפטים

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא,א).

רבי אליעזר אומר: אם יש דין למטה, אין דין למעלה, ואם אין דין למטה, יש דין למעלה. כיצד? אם יעשו בני ישראל את הדין מלמטה – אין מידת הדין נעשית מלמעלה. לפיכך אמר הקב"ה : שמרו את המשפט שלא תגרמו לי לעשות משפט מלמעלה, שנאמר : "ואלה המשפטים" (מדרש תנחומא ה).

תורה של בוקר, תורה של ערב.

רק לפני שבוע, בפרשת יתרו, סיימנו במעמד הנשגב של מתן תורה, המעמד הגדול והנורא ביותר שהיה אי פעם בזה העולם. הכל כל כך חגיגי ויפה, נורא הוד. ואילו השבוע, בפרשת משפטים, זה כבר פחות חגיגי. עבד עברי, אמה עבריה, מכה אביו ואמו, מקלל אביו ואמו, גנב, מכה איש ומת, דברים קשים. אי אפשר להיות כל הזמן במעמד הנשגב של מתן תורה. זה נקרא רבוי אור. פרשת משפטים שומרת עלינו מפני רבוי אור. צריך להכניס את התורה הקדושה אל תוך ענייני הבית, משא ומתן, בין אדם לחברו, מלחמת היצר, אל תוך החיים. זאת גדולתה של התורה. שהיא מעלה אותנו מעלה מעלה, לכל יהודי יש הרי תקופות של התעלות, והיא נמצאת אתנו גם כשאנחנו למטה למטה, בתחתית ההר.

"באותה שעה ראשונה ששמעו ישראל את המשפטים, מה הם ועל מה הם, היו דומים כמי ששומע רעם ביותר בהיר, וכמי שרגליו כבר דרכו בשמים, ופתאום שערי שמים נפתחים תחתיו, והוא נופל ויורד עד תהום תחתית, וכמו שחשך עליו עולמו בצהרי יום. ואף על פי כן, זאת תורת האדם. היא שפלותו של האדם, שהתורה מעידה עליו שעשוי הוא לירד לעמקי שאול גם לאחר שעלה שחקים. והיא גם גדולתו של האדם, שהתורה מלווה אותו בכל מקום ובאה עמו בכל ירידותיו, וכיון שהוא נשבע לה שבועת אמונים פעם אחת ובכל כוחו, שוב אינה מרפה ממנו וחותרת לו חתירות של תשובה ותיקון, וגם אם הוא את עצמו מוריד שאול – ויעל! תורה של בוקר ותורה של ערב כרוכות יחד ירדו לישראל" (ספר הפרשיות).

רק לא להתייאש. גם כשאנחנו בתורה של ערב, אנחנו עדיין בתוך מסגרת. יש הלכות, יש פוסקים, ואפילו כשאנחנו בשיא החושך, שגם פוסקים לא יכולים לעזור לנו, הכל סגור, הכל חשוך, דוקא שם ה' נמצא אתנו. בחושך, בחלל הפנוי, בתוך הצרות, בתוך היסורים, כשלא מאבדים תקווה, כשמרימים את הראש, כששומרים גם שם על אמונה, אפשר לקבל את האור הכי גדול. בזמנים הקשים האלה, כשאתה מתאמץ לא לאבד את הקשר, השם יתברך מתפאר בך במיוחד.

רוב בני האדם נמצאים רוב הזמן שלהם בחלל הפנוי. למה? מכיון שאפילו שהם מברכים, או מתפללים, הם לא בדיוק מרגישים את ה'. כשלא מרגישים את ה' זה נקרא חלל הפנוי. ה' הזיז עצמו לצדדים ואומר לנו: תחפשו אותי. כל העולם הזה זה עולם נעלם. מחוברים אל ה' ומתבלבלים ושוכחים ושוב חוזרים להיות בחבור. לא רואים את ה', לא מרגישים את ה', אך בכל זאת יש שם קצת אור, ה' מתחבא שם... כשאדם הכי רחוק מה', כשהוא פונה אל ה' מהחלל הזה וזועק – ה' מה יהיה איתי? ה' למה עזבת אותי? אז ה' מייד יורד אליו, מתייצב. אני אוהב אותך, אתה ילד שלי עם כל העבירות שעשית. זה כמו ילד שרץ אל הכביש בלי זהירות, בלי להסתכל, האבא שלו נותן לו שתי סטירות. אך אם חלילה הילד נפגע, אפילו קלות, האבא מיד מחבק אותו, מנשק אותו, מטפל בו, לוקח אותו לעזרה ראשונה. אולי עוד כמה חודשים הוא יגיד לו משהו, אבל עכשיו... אך אי אפשר להישאר כל הזמן במקום הזה. כי לא כל הזמן ה' יטפל בי, ילטף אותי, יקח אותי על הידיים. אני צריך מעכשיו לקחת את עצמי בידיים, להתחיל לעשות דברים בעצמי. אני צריך לזכור שאני חלק אלוק ממעל, אני לא כזה גרוע, אני מתחיל עכשיו התחלה חדשה.

ה' ברא את העולם כדי שידעו ממנו. ואיך ידעו ממנו? עם שכל לא ידעו ממנו. רק עם אמונה. אז מה הוא עשה, הוא עשה חלל פנוי ששם לא רואים אותו, לשם צריך אמונה. הכל לא הולך לי, הכל קשה לי, הכל יבש לי, אני לא מרגיש כלום. אבל מה כן? אמונה! האמונה זה היסוד של הבריאה. אמונה שהשי"ת הוא מנהיג את הכל כאן, הוא מסובב כל הסיבות, זה המהלך שהקב"ה מוביל אותך ואתה צריך להאמין באמונה שלמה שזה הכי טוב בשבילך.

אתה לא מאשים אף אחד, לא את עצמך ולא את אחרים, ואפילו שאתה לא מרגיש כלום, אתה ממשיך וממשיך ועושה את העבודה. עוד פעם אומרים את הברכות, ועוד פעם מתפללים, ועוד פעם מתאמצים לחייך גם כשאין לנו חיוך. זה מה שהקב"ה רוצה. את העבודה הזו, שאדם עושה את הדברים שצריך לעשות בלי להרגיש כלום.

במעמקים החשוכים ביותר, שם מסתתר האור הגבוה ביותר.

בשנת תק"ע, בשבת נחמו, חודשים ספורים בטרם הסתלקותו של רבינו הקדוש, הוא היה אז במצב של הסתלקות כל המוחין, הוא אמר שכל ההשגות וכל הידיעות, הכל נעלם לו, "אין אני יודע עתה כלום, כלום ממש", ומשם דווקא, ממקום זה, בחר ריבנו הקדוש לזעוק את זעקתו, הזעקה הניצחית, המהדהדת עד עצם היום הזה: גיוואלד, אין יאוש בעולם כלל! משם, מתחתית הבור, מהחלל הפנוי, בחר להשמיע לנו את קריאתו: אל תתייאש! ללמדנו שהיאוש אינו קיים כלל, גם במקומות שכאלה. יש מקום ששם ה' לא נמצא? ששם אנחנו לבד? אין! אני איתך גם שם, בחושך הגדול הזה שאתה נמצא בו, במקום שאתה לא מרגיש אותי בכלל. הנני איתך בכל אשר תלך. לעולם לא פורשים ממחיצתו של הקב"ה. ה' יתברך תמיד איתנו. צריך לחפש אותו. למצוא את הדרך להתחבר אליו מחדש.

יהודי צריך להכניס אמונה לתוך המצבים הכי קשים. לא להתייאש. לדעת שבאמת השם יתברך נמצא אתו בכל מקום, בכל מצב, יהודי חייב להתחזק בהרגשה הזו שה' אתו כל רגע ורגע, גם ברגעים הכי קשים אסור לנו לשכוח שנישאר לנצח בנים אהובים של השם.

בן אדם משתתף במעמד הקדוש והנשגב של מתן תורה, מתרומם לדרגת מלאך ממש, ונופל ח"ו למצב של עבדות. עבד עברי. המצב השפל ביותר אליו עלול לצנוח איש יהודי. והעבדות הקשה ביותר היא העבדות ליצרים, לתאוות. כשהטבעים והיצרים מתגברים עלינו, כשכל כך קשה להתמודד איתם, אלה היסורים הכי גדולים שיש לאדם. יסורי הנפש גדולים פי כמה מיסורי הגוף. אדם כזה אין לו חירות פנימית, הוא עבד ליצר שרודה בו בלי רחמים. אדם יכול להיות גיבור ותקיף ולשלוט על יצריו אך בה בשעה, בנושא מסויים, הוא אסור לחלוטין בידי עצמו, חסר אונים לחלוטין. התרופה שלנו למלחמת היצר זה רק התפילות אל ה'. רבונו של עולם תציל אותי מהתאווה הזו, תן לי כוח להתגבר, הטעימני טעם קדושה כדי שאזכה לראות שכל דבר אחר הוא כל כך תפל וחסר טעם.

להמליך את הנשמה על הגוף, זה המאבק של החיים. להפוך את הגוף לקודש קודשים לה'. "ואנשי קודש תהיון לי" (כב,ל).

ברגעי חסד, כשפתאום אנחנו מרגישים את ה', ורוצים לבכות, רוצים להשתפך לפניו בתוך המילים של התפילה, פתאום רואים איזה נס, פתאום מרגישים את ה' בתוך כל הצרות שלנו, זה כזה עונג רוחני, זאת התשובה ליצרים ולתאוות. כל החושך שבעולם נהפך אז לאור. יהודי צריך להתפלל על הקדושה, לרצות את הקדושה, להאמין שהקדושה היא השער שלו להגיע להקב"ה.

הקדושה היא גם קבלת עול מלכות שמים, היא האמונה הקדושה. אם אדם פורק מעליו עול מלכות שמים ושם את עצמו מעל הכל, שוב אין מחסום אמיתי בפני יצריו. אפילו יהודי ירא שמים מתפלל "אל תביאני לידי נסיון", קל וחומר כשאדם יוצא למאבקי החיים בלי הכוח המרסן והמגן של האמונה הקדושה. האמונה משמעותה שיש בעל בית לעולם, שלא אנחנו מחליטים מה מותר ומה אסור. כשאדם מבין ומקבל את זה, זה נותן לו כוח, זה שם לו גבולות.

צריך משהו יותר חזק מהאדם עצמו כי השכל יכול תמיד למצוא צידוקים לכל דבר. והדבר היותר חזק זה האמונה בבורא עולם.

כל הדרך של עבודת השם היא דרך של עליות וירידות. רגעים של התעלות ודביקות לצד רגעי כשלון ונפילה. אין אחד שהכל הולך אצלו כסדר.

שהכל הולך אצלו לפי התוכנית. כל אחד עובר עליו מה שעובר. מכל הכיוונים. אין מנוחת הנפש. צריך רק לזכור שבורא עולם יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור כדי שתתקרב אליו יתברך. הוא יודע טוב מאד מה שהוא עושה איתך. אי אפשר להגיע אל הפרי בלי לעבור דרך הקליפה. "אחור וקדם צרתני". הנשמה רוצה את הקדם. קדימה, מספיק להיות אחורה, רוצים קדימה. אבל אי אפשר בלי אחור. מה זה אחור? זה לעשות את הדברים בלי להרגיש כלום וזו העבודה הכי חשובה אצל הקב"ה. לפני כל קדם יש הרבה עבודה של אחור. לא מרגישים כלום. לא מרגישים שום דבר. ובכל זאת ממשיכים וממשיכים ועושים את העבודה.

אדם צריך לשמוח בעבודות הפשוטות אפילו אם הכל חשוך לו והוא לא מרגיש כלום. הקב"ה רוצה שתכין את הכלים לקבל את האור שנקרא קדם על ידי עבודה של אחור.

אדם, בתוך כל הצרות שלו, בתוך כל היסורים שלו, בתוך כל הבלבולים, בתוך הנסיונות הכי קשים שיכולים להיות, כשאדם כבר לא יכול לסבול יותר את המציאות שלו, הוא יכול עם איזו מחשבה טובה, עם איזה לימוד כף זכות, עם איזה ויתור קטן, עם איזה כעס שהוא רוצה לבטל אותו, עם איזה הרהור תשובה שהוא מהרהר, הוא יכול לחזור לחבור שלו עם ה' . אתה לא יכול לעשות דברים גדולים? תעשה דבר קטן. תתפלל שמחר תוכל.

אדם צריך לשמוח עם הקצת שהוא עושה ולהודות לה'. אדם רואה שהוא לא מצליח לממש את הרצונות והכיסופים שלו, אז הוא נופל בדעתו, הוא נחלש, מתייאש. הוא לא שמח בזה שהוא הולך עם ציצית, שהוא מניח תפילין, שיש לו כיפה, שהוא לומד קצת, לזה הוא לא שם לב.

רבנו הקדוש אומר שכשאדם נכנס בעבודת ה', אזי הוא מרגיש שמרחיקים אותו במקום לקרבו. כל זה, כדי שתהיה לו ענווה. אין מצב שלא יעברו עליך קשיים ומשברים אבל אתה תמשיך לרצות את ה'. כל המניעות הן בשביל שהאדם יגביר את החשק ואת הרצון! ככה להסתכל על הדברים. בורא עולם מתפאר מאוד במי שמחזיק ברצון למרות כל הקשיים, העיכובים והנפילות. במי שרואה מה שכבר קיבל והוא כל הזמן מודה ומודה ועובד את ה' בשמחה!

התורה הכי מפורסמת של רבינו, שהיא מחיה אותנו, את כולנו, זו התורה שמדברת על הכבוד האלוקי שנמצא בכל יהודי ויהודי. אתה כבר מיואש, אתה לא שווה, אתה לא מכוון בתפילה, אתה אוכל מה שלא צריך, אתה מבזבז את הכסף, אתה עושה כל מיני שטויות, כולנו הרי עושים שטויות כי אנחנו בשר ודם, אז בשבילך חיבר רבינו את התורה שאומרת – אזמרה לאלוקי בעודי.

אזמרה לאלוקי בעודי נכתבה לאנשים שנופלים ברוחם וחושבים שאין להם כוחות, שהם לא מסוגלים להגיע, שהם לא כל כך שווים, או אנחנו שווים אבל השני לא שווה, הוא לא מוצלח כמותנו, אז התורה הזאת של אזמרה באה ואומרת: אזמרה לאלוקי בעודי. בעוד המעט טוב שיש בי. עוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו. תתבונן בנקודה הזאת, הקטנה קטנה קטנה, ששמה הוא לא רשע, ותראה פתאום שאין רשע, שהוא צדיק, שהנקודה הקטנה הזאת זאת המציאות שלו, וכל הדברים הרעים לא קיימים. ככה תעשה עם החבר וככה תעשה עם עצמך. תסתכל בעוד מעט טוב שיש בך כדי שתאמין שאתה יכול, תאמין שיש בך, תאמין שאתה שווה, תאמין שאתה יכול לעשות עוד משהו, אחד, קטן, להגיד שהכל נהיה בדברו בכוונה, משהו אחד אתה יכול. אפילו שאתה עייף ויגע ואתה כזה מוכה גורל, וה' עשה לך בגורל כאלה צרות. תחפש את הנקודה הזאת שעוד מעט ואין רשע, ששמה אתה בטוח צדיק, ששמה אתה לא רשע, והנקודה הזאת תחיה את נפשך, הנקודה הזאת תקפיץ אותך מתורה של ערב, לתורה של בוקר.

אין יהודי שהוא רשע גמור. לכל יהודי, רחוק ככל שיהיה, יש נקודה קטנה קטנה ועמוקה עמוקה, ששם הוא צדיק, ששם הוא רוצה את השם.

אנשים חטאו, ונכשלו, וקלקלו, ופשעו ואחר כך הבנים שלהם חזרו ולפעמים הם בעצמם חזרו. הכל בזכות הנקודה הזאת. נקודה שהיא עמידה ומתקיימת עד סוף כל הדורות. כמו שהתינוק רוצה את האמא שלו, רץ כל הזמן אל האמא שלו, כך כל העולם רוצה את ה'. גם הרבנית חיה טובה, שרצתה את ה' אבל להגיע אליו למעלה, לשמים. ולהלן הסיפור שלה:

ברכה עד בלי די?!

לכבוד אדון חיים ולדר. אני כותב אליך בעיצומו של החורף כששלג יורד בחוץ. בימים כאלה, רעייתי ואני כמעט לא יוצאים מהבית. זה לא פשוט בגילנו לצאת בחורף. וגם לא פשוט שנכנסים אנשים לכאן, כי אנחנו זוג זקנים שיכולים להידבק ואם אתה שואל מי נכנס לכאן אתה שוכח את עשרת ילדיי ולא רוצה לנקוב במספרם של נכדיי וניניי ובני ניניי. אז מדוע אני כותב לך? כי השלג הזה מזכיר לי סיפור שאני לא מבין איך הוא נשכח ממני. אשתי אומרת שכנראה קפא עם הזמן. כי הסיפור הזה מתחיל ביום של שלג ירושלמי לפני שנים רבות. אני מדבר איתך על מאה שלושים ושתיים שנים אחורה.

בשנת תשל"ה, בעיצומו של השלג הגדול, אני הולך בזהירות בשכונה, מה שלא הייתי מעז לעשות היום, ופוגש בדרכי את ידידי ר' זלמן כהן משערי חסד, הולך במהירות ונראה מוטרד במקצת.

אני אומר לו "ר' זלמן, לאן אתה ממהר? אתה יכול חלילה להחליק בשלג". "טוב שאני פוגש אותך בשלג הזה", ענה לי, "כי חתני ר' חיים הויזמן הזעיק אותי לביתה של הרבנית חיה טובה". כמובן שהדבר מעורר את סקרנותי, שכן איני יכול למצוא את הקשר בין הרבנית חיה טובה לחיים הויזמן שהיה אז צעיר יחסית. שכן אני שוכח להזכיר שחיה טובה הנ"ל היא קשישה מופלגת בגיל 104 שנים, למרות מצבה הרעוע מזה חמישים שנה. למען האמת, מזה עשרות שנים צופים כל הרופאים את המעבר של חיה טובה בחודשים הקרובים לעולם "שכולו טוב", אך בינתיים הרופאים שאמרו לה את זה כבר הלכו בעצמם לאותו עולם וגילו שהיא טרם הגיעה לשם. אחרים הלכו לעולם שכולו רע, המיועד ל"טוב שברופאים", אך תחתם הגיעו תמיד רופאים חדשים עם אותה תחזית שתמיד לא התגשמה. חיה טובה חיה ונושמת. אם כי היא סובלת מאינספור מחלות שרובן היו ממיתות צעירים בני שמונים, אך היא ממשיכה לחיות עד שהרופאים הורידו את הידיים שהרימו. הכלל, מסתבר שאותה חיה טובה מבקשת מחיים הויזמן לזמן עשרה אנשים לביתה בבתי ויטינברג כדי לעשות התרת נדרים, זלמן ידידי מבקש ממני להצטרף להיות "צנטר" (עשירי). אני רק מבקש מזלמן לסור לרגע לביתי כדי לקחת את רעייתי, מאחר ויש ביננו הסכם שלא יוצאים להרפתקאות מבלי שנשתתף בהן שנינו.

ובאמת אנחנו מגיעים לבתי ויטנברג, סמוך לככר השבת ומוצאים שם כמעט מניין שהתאסף בינתיים ואת חיה טובה יושבת על כורסא עתיקה ומבקשת לספר לנו את הסיפור שבגללו היא נאלצת לבצע התרת נדרים.

הספור התחיל ב 1883 שהיתה שנה מושלגת במיוחד. היא היתה אז ילדה בת 12 והביטה דרך החלון על השלג. לפתע היא רואה את דמותו של רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של העדה החרדית בירושלים מהלכת בשלג. היא חששה שמא יפול ויצאה בריצה לרחוב ואכן כשהגיעה ראתה את דמותו על השלג.

בחוץ אף נפש חיה, השלג היכה בעוז והיה החשש שבתוך כמה דקות יכסה את רבי יוסף חיים. הילדה חיה טובה לא היססה. היא רצה לכמה בתים סמוכים וצעקה: "הרב זוננפלד געפאלן זאל העלפן". (הרב נפל צריך לעזור לו).

שני תושבים ששמעו את צעקותיה יצאו החוצה ונגשו אל רבי יוסף חיים וניסו להקימו אך לא הצליחו. לחיה טובה היה ניסיון שכן היא וחברותיה היו מחליקות בשלג כמה פעמים ביום, והם פיתחו שיטה להתגבר על הכובד ועל השלג המחליק ולהקים ילדה שנפלה.

"קימט א'הער" (בואו לכאן) היא אומרת להם. "האלט עם די פיס" אתה תחזיק לו את הרגליים). "ודי מאכט גלייך זיין פלייצעס" (ואתה תישר את הגב שלו" "ייעצט אלע ביידע שלעפט'ם מיט זיינע ענט" (ושניכם תמשכו אותו עם הידיים). הם עשו כדבריה, ואכן הצליחו להקים את רבי יוסף חיים על רגליו, למרבה השמחה הנפילה לא גרמה לו לשבר והוא יכול היה להמשיך לפסוע בעזרת השניים לצידו. חיה טובה החלה לחזור לביתה אך אז שמע את קולו של רבי יוסף חיים זוננפלד. "מיידלע, די הערסט מיך?" (יילדה, את שומעת אותי?)

"איך וינשט דיר די זאלסט זויכה זיין לאנגע גיטא אין גיזונטע יארן אין דערלייבן משיח'ן " (אני מברך אותך שתזכי לחיים ארוכים וטובים ושתזכי לחיות עד עד בוא המשיח).

חיה טובה שמחה לקבל ברכה מרב כל כך חשוב והיא רצה לבית ואפילו לא טרחה לספר להוריה על האירוע ועל הברכה המיוחדת שקיבלה.

השנים חלפו, חיה טובה גדלה, התחתנה וילדה ילדים, ובשנת 1924 נולד נכדה הראשון. רבי יוסף חיים זוננפלד היה הסנדק בברית. בשנת תרצ"ב (1932), כשהיתה חיה טובה בת 57, הסתלק רבי יוסף חיים זוננפלד לבית עולמו. חיה טובה היתה בין האלפים שליוו אותו בדרכו האחרונה. כבר אז היתה חולנית וספק שאלה, ספק חייכה לעצמה לנוכח זיכרון הברכה. היא אמרה בינה לבין עצמה: "לאריכות ימים לא נראה שאזכה, כנראה שמשיח יבוא במהרה".

השנים חולפות ומשיח לא בא. בשנת תש"ח (1948) חיה טובה היתה בגיל 77 חיה ונושמת (גם אם בקושי) כנגד כל תחזיות הרופאים, היו לה כבר נינים בני שמונה והיא עדיין חיכתה כמו כל יהודי, אולי קצת יותר מכל יהודי כל יום לבוא המשיח. בשנת תשל"א (1971) הגיעה חיה טובה לגיל מאה. אמנם היו לה כבר בני נינים בני 18, אך כוחה כשל. היא איבדה בן ובת שנפטרו בשנות השבעים לחייהם ומחלות שונות פקדו אותה, מחלות שכל אחת מהן היתה ממיתה בן אדם רגיל, אבל חיה טובה לא היתה אדם רגיל. היא היתה אדם שזכה לברכתו של רבי יוסף חיים זוננפלד. השנים הבאות היו סיוט של ממש, חיה טובה התעוורה ושמיעתה התערערה. היא סבלה מקוצר נשימה חריף, מחלות ויסורים וכבר ייחלה להתאחד עם בעלה וילדיה שכבר נפטרו. אדון חיים ולדר אני מאחל לכולם אריכות ימים אבל בבריאות כזו שלא יגיעו למצב של
"אין כוח לחיות" וזה המצב אליו הגיעה חיה טובה בשנת תשל"ה (1975), השנה בה פגשתי את זלמן כהן שביקש ממני להצטרף למניין בביתה על פי בקשתה.

הגענו לשם, היא ישבה על כורסא מוקפת בבנה ובתה בשנות השמונים לחייהם ובעוד כמה נכדים מגילאים שונים. היא היתה צלולה וסיפרה לנו באיטיות על ברכתו של רבי יוסף חיים זוננפלד, ונשאה ברכה ותודה על העבר, אבל כאן החלה לבכות ואמרה לנו באלה המילים: "איך לייד, גרענק מיט ייסורים (אני סובלת ממחלות וייסורים) כ'האב נישט קיין כח שלעפן (אין לי כוח לסחוב) איך בעט פון אייך מאכען 'התרת נדרים' פאר די ברכה פון דער צדיק" אני מבקשת מכם לעשות התרת נדרים לברכתו של הצדיק. "התרת נדרים לברכה?" על דבר כזה לא שמענו. בנה של חיה טובה סיפר לנו שהתייעצו עם רבנים חשובים והם פסקו להם שהדבר מותר. הבן פתח את מסכת ברכות בדף ח. והקריא לנו את דברי הגמרא על הפסוק בתהילים לב פסוק ו' 'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא', רב נחמן בר יצחק אמר: לעת מצא – זו מיתה ומפרש רש"י : שימות במיתה יפה ונאה. הפוסקים אליהם הלכו צאצאיה של חיה טובה וסיפרו להם על סיבלה עשו קל וחומר. אם מותר להתפלל למיתה נאה קל וחומר שמותר לבקש התרת ברכה לחיים ארוכים. ואכן, במעמד שכמותו לא נוכחתי מימיי ערכנו לחיה טובה טקס של "התרת נדרים" לברכה שנתן הצדיק מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל 92 שנים לפני כן. כשסיימנו הודתה לנו חיה טובה במילים חמות, פייסה אותנו במילים שזהו רצונה המלא ואנו עושים לה חסד גדול ולבסוף, בלי היסוס בירכה אותנו באריכות ימים.. חשבתי שזה לא יפה מה שהיא עושה, לברך אנשים בברכה שכל כך רצית להשתחרר ממנה... אבל היא כאילו שמעה את מחשבתי ואמרה בחיוך : "אם יהיה לכם קשה תמיד תוכלו לעשות התרת נדרים..." ואז נרדמה. יצאנו משם, רעייתי ואני אפופי מחשבות. בפעם הראשונה רעייתי לא העבירה את ההליכה בסיפורים או חמור מכך בשאלות. הטקס שלו היינו עדים גרם לתחושה כבדה מאד שלא ניתן היה לבטאה במילים.

וכעת תשב אדון חיים ולדר, כי מה שאני הולך לספר לך יגרום לך הלם. בבוקר שלאחר מכן, חיה לאה לא התעוררה. היא נפטרה במיתת נשיקה באמצע הלילה. הדבר התפרסם באותה תקופה וגרם לרעש גדול, גם בגלל נדירות הבקשה "לבטל ברכה" וגם כי זו היתה הוכחה הגדולה ביותר לכוח ברכתו של צדיק ולכוח שיש להתרת נדרים. וכעת כשבחוץ יורד שלג על ירושלים אני מסיים לכתוב לך את הסיפור הזה, ולפני רגע שאלתי את אשתי: "את יודעת מה אני חושב?" והיא אומרת "מאיפה אדע מחשבות?" ואני אומר לה "את זוכרת את הדבר האחרון שעשתה חיה טובה?" "בטח אני זוכרת". אומרת אשתי, "היא ברכה אותנו באריכות ימים. מה נראה לך שסתם ככה אנחנו מתקרבים לגיל מאה? אני חושבת שהיא העבירה את הברכה הזו אלינו" אני חושב כמה דקות ארוכות ובסוף מעז לשאול אותה: "ומה נראה לך, את יודעת, אם נגיע חלילה למצב הזה... שלה?" ואז היא אומרת: "אתה יודע מה אמא שלי היתה עונה לשאלות כאלה..." אני יודע את הכיוון, כי הכרתי את אמא שלה.

"פרעיג נישט קען קאשעס (אל תשאל שאלות מיותרות) וען משיח וועט קימען ואל מיר וייסען דה תשיבען..." (כשיבוא המשיח אנחנו נדע את כל התשובות).

זהו הסיפור אדון חיים ולדר. ואני בפירוש בונה על זה ומברך את כל עם ישראל באריכות ימים בטוב ובנעימים שנזכה לבנין בית המקדש ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי להתחזק באמונה שהכל לטובה. כי קורים דברים כל כך קשים, כאלה אסונות, כאלה צרות, כל כך הרבה דם נשפך אז איך אפשר להישאר בשמחה ולהאמין שזה טוב מה שקורה?! זכה אותי אבא כל הזמן להתחזק באמונה שהכל אתה עושה ולטובה אתה עושה. גם אם אני לא מבין. זכה אותי לראות את כל הטובות שאתה עושה לי ולהגיד תודה. וגם על כל הדברים הקשים, גם עליהם להגיד תודה שוב ושוב עד שזה יחדור ללב, עד שבאמת אני ארגיש שהכל לטובה.

רבונו של עולם

זכה אותי להרגיש את הטעם של הקדושה, את הטעם שיש למי שכל הזמן מחובר אליך, והוא לא מסתכל לצדדים, והוא לא אומר מילה מיותרת, ובכל תנועה שהוא עושה אפשר לראות איך הוא מחובר אליך אבא, איך הוא כל הזמן איתך.

לא חסר לו כלום והוא אף פעם לא נדחף ולא נאבק להשיג משהו בכוח ורואים איך בסוף הוא זוכה לפני כולם, בלי להתאמץ כמעט.

אבל כשצריך אותו הוא עוזב את הכל, אין לו שום דבר יותר חשוב באותם רגעים מהאדם הזה שפנה אליו.

זכה אותי להרגיש את הנועם הזה של הקדושה, של מי שכל הזמן מדבר איתך, חושב עליך, מרים את הראש אליך, ומה שהוא רוצה בחיים זה רק אותך.

כי זה הנשק היחיד שיש לנו במלחמת היצר, מלחמה שנמשכת עד יומנו האחרון.

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור שיחד עם הרחמים האינסופיים שלך יש גם דין, יש גם דברים שאסור לעשות, שנענשים אם עושים אותם. אל תתן לי לחשוב שבגלל שאני כל כך אוהב אותך אבא ואתה אוהב אותי, אז מותר להקל, למצוא צידוקים לכל מיני דברים שאסור לעשות, שהם נגד רצונך. תעזור לי להתחזק ביראת שמים, ולהתבייש ממך אבא יותר מאשר אני מתבייש מבני אדם כי היום זה הרבה פעמים ההיפך.

תעזור לי להתחזק ביראה כדי שהיא תשמור עלי ברגעים שלא בדיוק מרגישים אהבה, שקצת מנותקים ורחוקים ממך אבא. תעזור לי לפחד לעשות מה שאסור, לא לתת לעצמי הקלות, כי כבר ראיתי בחיים איך מקבלים תגובה על כל דבר כזה וזה כואב, זה לא נעים.

תעזור לי להיות בן אדם, להתנהג בדרך ארץ, לכבד את עצמי, גם אם אף אחד לא רואה אותי, לא לשכוח לרגע שאתה אבא תמיד רואה אותי.

שבת שלום - מנחם אזולאי.