מאמרים וראיונות

ויצא
"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום" (כח,י)
בכל יום קוראים אנו את הפסוק: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". משמעותה של קריאה זו, היא שעלינו לדעת שה' הוא הראשון לכל, דהיינו 'אחד' מלשון 'מספר אחד', דהיינו שכל דבר אחר בעולם הוא להיות אצלנו 'מספר אחד', דהיינו שכל דבר אחר בעולם הוא 'מספר שניים' והלאה, אבל ה' צריך תמיד להיות אצלנו 'מספר אחד', במקום הראשון. כאשר נשים את ה' תמיד במקום הראשון בכל דבר שאנו עושים, אז נזכה באמת לקרבה תמידית להקב"ה, ועל ידי זה יהיו לנו תמיד אמונה ובטחון כי הוא הראשון (והוא גם האחרון...) והכל תלוי בו, וכך נשים תמיד את מבטחנו רק בו יתברך, ונקבל באהבה את כל מה שהוא עושה איתנו, ונדע שהכל לטובתנו, ובדוודאי כאשר אדם אינו מתייאש, וממשיך לבטוח בה', אזי "חסד יסובבנו", כי ה' רוצה את האמונה והבטחון שלנו. ( נחלי נצח "ויצא" תשע"ו)

כי לא אעזבך (כח,טו)
יעקב אבינו בורח מעשיו שמבקש להרגו. אחרי 14 שנים של לימוד תורה יומם ולילה הוא עוזב את משכן הקדושה ושם פעמיו לחרן, מקום של חרון אף ודינים קשים. והנה שקעה עליו השמש, והוא מוקף חיות רעות, הסתרת פנים נוראה, ודווקא מתוך הצרה הזו מתגלה אליו הקב"ה ומבטיח לו כאלה הבטחות נפלאות: "הנה אנוכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך" (כח,טו).
אבא לא עוזב את הילדים שלו. אבא אוהב את הילדים שלו. אבא שומר עליהם.
יעקב אבינו מגלה שגם בתוך ההסתר פנים, בחושך הכי גדול, גם שם נמצא ה'. "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" (כח,טז). לא ידעתי שגם בשיא החושך אתה איתי, עם כל אחד ואחד , אפילו עם החוטא הכי גרוע בעולם. כשמגלים את האמת הזאת מקבלים כוח, מקבלים שמחה. יעקב אבינו לא נשבר מכל מה שקורה לו בהמשך. הוא יוצא לדרך ואליפז, בנו של עשיו רודף אחריו כדי להרגו ובסופו של דבר משאיר אותו בחיים אך גוזל ממנו את כל כספו ורכושו ומותיר אותו עני וחסר כל. ויעקב נשאר באמונתו. אין לו קושיות על השי"ת שהבטיח לו "ושמרתיך בכל אשר תלך". הוא יודע שה' איתו. ובזכות זה זוכה לשרוד 20 שנה אצל גדול הרמאים הוא לבן הארמי, ולהוציא מעמקי הקליפות את האמהות הקדושות ואת השבטים הקדושים.
בתוך החושך הכי גדול דבר אחד מבקשים מאתנו: להאמין שה' איתנו, להאמין בהבטחה שקיבל יעקב אבינו וכל צאצאיו אחריו: "כי לא אעזבך".

הרבה פעמים אדם מרגיש שהוא לא באמת מאמין בישועה, הוא משקר את עצמו, הוא אומנם אומר "בעזרת השם יהיה בסדר" אבל זה בלי כיסוי, זה מן השפה ולחוץ, בתוכו פנימה הוא כבר השלים כי המצב אבוד. העצה היחידה היא להתחזק להאמין בישועה גם בעומק 'החוסר תקוה'. בעמקי ליבו של כל יהודי שוכנת לה האמונה האמיתית בכוחו הבלתי מוגבל של הבורא, צריך להתחבר אליה, להאמין באמונה תמימה שהבורא כל יכול. כשאדם רואה רק טוב, זה לא חוכמה גדולה להאמין ולבטוח בה'. דווקא כשהקב"ה מסתיר את הישועה הוא מצפה מאתנו: תבטחו בי שאני רוצה את טובתכם. שאני לא עושה לכם שום דבר רע בחיים. שמה שאני עושה זה הטוב ביותר עבורכם אפילו אם אתם עדיין לא זוכים לראות את הטובה הגדולה הצפונה בהסתר זה.

פעם בא לפני הבעש"ט הקדוש יהודי שביקש שיורה לו דרך בעבודת השם שיהיה לו גם עולם הזה וגם עולם הבא, שכן אינו אחד מהלמדנים. אמר לו הצדיק: קבל על עצמך להיות תמיד שמח בחלקך ומרוצה מהנהגת השם יתברך עמך בכל העניינים.
תן להקב"ה לסדר לך את העניינים על הצד היותר טוב, תבטח בו בכל עת, תתחזק בו בכל מחיר, תחדיר ללבך שהוא יעשה לך את הטוב האמיתי ותזכה גם לראות אחר כך איך הכל בעצם היה לטובתך.
אדם רגיל לחשוב שהתביעה  בשמים נגדו היא רק כאשר הוא עובר עבירה, אבל האמת שעיקר התביעה היא מדוע הוא לא מקבל את השגחת ה' באהבה ובאמונה? למה הוא לא אומר תודה? למה הוא עצוב ואף פעם לא מרוצה? כל אלה הם טענות כבדות בשמים. כי האמונה והבטחון הם הנחת רוח של הבורא. וכי לא מגיע להשם יתברך שאחרי כל מה שהוא עושה עבורנו נקבל בהכנעה גם מה שאנחנו לא מבינים?
חשבונות שמים אי אפשר להבין. המרחק בין הבורא לבין הנברא הוא עצום. כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי.
אני מאמין בך רבונו של עולם שאתה עושה רק את הטוב ביותר עבורי. אני קטן מלהבין בכל פעם מה הטובה שמסתתרת בכל הסתר פנים, בכל נסיון שאתה מנסה אותי, אבל אני מאמין שעוד אזכה לראות את הטובה הגדולה הצפונה בהסתר זה.
כל העולם נברא כדי שכל רגע ורגע נזכור את ה' ונדע שה' הולך אתנו, מלווה אותנו, הוא נמצא איתנו, בכל דבר שאנחנו עושים, אדם כל הזמן ממלמל, כל הזמן מדבר עם ה', כל הזמן אומר בעזרת ה' וברוך ה' וכל מה שעובר עליו כל היום זה רק כדי שהוא יגיד את המילים האלה.

'ה' לא מוותר על אף אדם. ודווקא מהרחוקים ביותר, שעושים דבר קטן, יש להקב"ה נחת עצום ותענוג גדול. האיש הזה, שהחברה לא מקבלת אותו, שהוא לא מקבל את עצמו, והוא לפי דעתו כזה לא מוצלח, וכזה נכשל, וכלום לא הולך לו, ה' לא מוותר עליו בשום אופן.

אתה עובר תקופה קשה? מאד מאד קשה? יש לך הבטחה מפורשת, הבטחה שקיבל יעקב  אבינו באותו לילה גדול ונורא, על אדמת הקודש מקום המקדש, הבטחה שניתנה בעצם לכל יהודי בכל מקום ובכל מצב בו הוא יימצא – "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך... כי לא אעזבך" (כח, טו).
מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה'. יעקב אבינו עבר הכל, גורש מבית אבא, נשדד ונושל מכל נכסיו ובסופו של המסע נאלץ לבלות עשרים שנה במחיצתו של רשע ונוכל, יעקב אבינו נכנס אל עומק החושך וההסתר פנים וגילה עבורנו ששם בדיוק נמצא השם. "והנה השם ניצב עליו". הוא לא נבהל מהחושך הגדול הזה שירד עליו, הוא עשה את הדבר האחד והיחיד שיכול להוציא אותו מהחושך, שיכול להוציא כל אדם כשפתאום, באמצע החיים הכל נחשך לו, הוא פונה אל ה'. 'ויפגע במקום'. רבונו של עולם תושיע אותי. רבונו של עולם רק אתה יכול לעזור לי.

יעקב הוא איש תם. תמימות זה אמונה ובטחון. האיש התמים בוטח בה' שיעזור לו תמיד, בכל מה שהוא פועל בעולם. אפילו כשיש זמנים קשים וההסתרה מתגברת, האדם התמים לא נופל ברוחו והוא ממשיך לבטוח באביו שבשמים וזוכה לראות ניסים ונפלאות על כל צעד ושעל כי "הבוטח בה' חסד יסובבנהו".
הסולם בחלום יעקב מוצב ארצה אך ראשו מגיע השמימה. אדם שמוצב כאן בארץ וראשו מגיע השמימה, הוא כל הזמן מביט אל ה', הוא כולו מלא בטחון בה', אדם כזה חי חיים מאושרים. "אשרי האיש אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".
לכל יהודי יש את החלק הזה, שכל הזמן מסתכל למעלה, שכל הזמן רוצה את ה', חלק אלוק ממעל, רק שהחלק הזה הוא בגלות. גלות הגוף. אבל אין כניעה. אין ויתור. הנשמה שנמצאת בפנים, בתוך הגוף, היא לא מוותרת, היא נמצאת בתוך הכלא שלה, הגוף זה הכלא שלה, אבל היא לא מוותרת, היא כל הזמן רוצה להרים את הראש, כמו מישהו שכמעט טובע, ח"ו והוא כל הזמן מנסה להרים את הראש למעלה. ה' אני לא מתייאש, ה' אני אוהב אותך.

העולם הזה מסתיר  את אור ה', צריך לצאת מן ההסתרות, מן ההסתרה של העצבות, מן ההסתרה שאנחנו מקופחים, מן ההסתרה שאנחנו לא מצליחים בחיים, שלא הולך לנו, שהחיים שלנו מאד קשים, שהגורל פגע דווקא בנו, לצאת מזה ולהתחבר לאור הזה של אין עוד מלבדו. צריך כל הזמן לשפר ולשכלל את היכולת להתבונן במציאות ולראות בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה, את ידו של הקב"ה. 
אדם צריך להזכיר לעצמו בכל נסיון שיש לו בחיים שהשם הוא כל יכול. אדם רואה שבדרך הטבע אין לו שום סכוי, אז הוא מתייאש. מרים ידיים. תאמין שבורא עולם יעשה דבר שאתה בכלל לא חשבת עליו. כמו שהוא קרע את ים סוף ועם ישראל עבר בתוך הים ביבשה, כך הוא יכול לעשות לך בבריאות, בפרנסה, בזיווג, בכל דבר. תזרוק את השכל. תתחזק באמונה ובטחון.
יותר מכל דבר אחר אנחנו זקוקים למידת הבטחון. אי אפשר לחיות פה בשלוות נפש בלי מידת הבטחון.
מה זה בטחון? זה להסתכל רק אל ה'. אני בידים של בורא עולם, הוא ברא אותי והוא לעולם לא יעזוב אותי. הוא יתן לי כל מה שאני צריך ואם הוא לא יתן לי, סימן שאני לא צריך.

כשיהודי סובל, כשהוא בצער, הוא חייב לזכור שהשם חי את הצער שלו. יש לך צער? השם חי את הצער שלך. השם נמצא איתך, מלווה אותך, מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך, הוא לא שכח אותך, הוא אוהב אותך, תתחזק, תפנה אליו!
השמחה הכי גדולה של יהודי זה הידיעה שה' כל הזמן אתו. הידיעה הזו שה' אף פעם לא עוזב את היהודי משמחת אותו ומחזקת אותו ונותנת לו כוח להמשיך. להיות כאן למטה ולהחזיק ראש למעלה, להיות כאן למטה ולהאמין שה' מסתכל עלינו ואוהב אותנו ולהרים את הראש אליו, זה הדבר שבעצם יכול יותר מכל דבר אחר לרומם אותנו ולשמח אותנו.
מדי יום עוברים על כל אדם הרפתקאות רבות והוא נתקל בהרבה מכשולים בדרך. הכל זה נסיונות מלמעלה, הכל כדי לקרב אותנו אל ה'. צריך לזכור שאין מעמידים אדם בנסיון שהוא לא יכול לעמוד בו, ושבכל מקום שאנחנו נמצאים השם יתברך אתנו, ועוזר לנו, ואם נתחזק, אפילו מעט, הוא יחזק אותנו הרבה. כל מטרתו של הנסיון. לחזק ולחשל אותנו כי הקב"ה הוא אבא טוב שדואג לילדים שלו ואבא רוצה שהילד שלו ילמד להתגבר על המשברים שיש לו בחיים. כי רק ככה זוכים לעלות במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה'.
בתוך החושך, בתוך הערפל, דבר אחד מבקשים מאתנו: שלא נפסיק לחפש את ה', לדבר עם ה', להאמין שה' איתנו בתוך הצרה, להאמין בהטחה שקיבל יעקב אבינו וכל צאצאיו אחריו – "כי לא אעזבך". כמו בספור הבא:

בזדון ובשגגה...
אני תושבת ארצות הברית, בת למעלה מגיל שמונים, הקוראת בקביעות את ספריך, ובכל הזמן יודעת שיש לי סיפור מיוחד לתרום לאחד מהם.
הסיבה שלא כתבתי אותו עד כה היא תחושת אשם ואי נעימות גדולה, ועוד סיבה שתובן מאליה בסיום הסיפור.
הסיפור הוא על בתנו הבכורה, כיום סבתא לנכדים, שהייתה נערה מוצלחת ומצטיינת, ובהגיעה לפרקה מצאנו לה שידוך מעולה, בחור למדן מהישיבה המפורסמת ביותר בארצות הברית, שבא ממשפחה מצוינת.
עשינו אירוסין מפוארים וקבענו תאריך לחתונה. 
לילה אחד, חודש ויום לפני החתונה, הוא נסע ברכבו של אביו יחד עם חבר. זה היה לילה מושלג, והוא השתדל לנסוע בזהירות, אך בשלב מסוים הגיעו לקטע כביש שאמנם עברה עליו מפלסת, אך הוא שב והתכסה בשכבת קרח דקה ומחליקה, שהיא אימת הנהגים.
הרכב החליק, עף לתעלה, התגלגל ונתקע בעץ.
הוא נהרג במקום. החבר.
החתן שלנו נותר לכוד ברכב, כוחות ההצלה ניסרו את הרכב והצליחו לחלץ אותו, הוא סבל משברים, אך מעבר לכך פציעתו לא הייתה חמורה. 
השתתפנו כמובן בהלוויה, שכן את החבר הכרנו היכרות קרובה עוד לפני שבתנו התארסה. אביו של החבר התפלל עם בעלי באותו בית כנסת. והמשפחות היו מיודדות מאד. הייתה זו הלוויה עצובה, לא שיש הלוויה שמחה, אבל אתה מבין את ההבדל בין אדם שנפטר באחרית ימיו לבין בחור בן 21 שנקטף בדמי ימיו מבלי להקים משפחה.
האמת, לכאב נלוותה גם תחושת אשמה. אני אישית הרגשתי שכל העיניים נעוצות בי. אתה בטח מבין מדוע. הרי החתן המיועד שלנו הוא שגרם לתאונה. זה גרם לנו צער כפול ומכופל, ותחושת בושה נוראה.
לאחר ההלוויה הלכנו לבקרו בביתו. הוא היה מגובס ברגלו ובידו,, אך יותר משכאבו לו כאבי הפציעה, הוא התקשה להתאושש ממות חברו האהוב. הוא גם חש אשמה.
חזרנו משם, כאובים. ראיתי שבעלי לוקח את העניין קשה מאד. הוא פשוט לא דיבר הלך לישון וקם בדומייה לתפילה, ומיד לאחר מכן הלך לניחום אבלים אצל חברו, אבי ההרוג.
כשחזר משם, ראיתי בעיניו שמשהו קרה.
הוא ביקש לשוחח אתי, סיפר לי שמיד כשנכנס לבית האבל, אביו של ההרוג קיבל אותו בעוינות מסוימת, פנה אליו בנוכחות אחרים ושאל אותו: "אז אתם מתכוונים לחתן את בתכם עם רוצח?"
בעלי היה המום. הוא רצה לומר לו שחתנו אינו רוצח, אלא נהג שנקלע לתאונה שבה הוא עצמו יכול היה להיהרג, אך הוא נותר לשתוק.
במהלך הדקות שהיה שם, סיפר אבי ההרוג לנוכחים עד כמה החתן שלנו לא היה זהיר, ושמיד לאחר ה'שבעה' הוא ישכור פרקליט שימצה אתו את הדין.
בעלי יצא מבית האבלים ובא הביתה, כולו חיוור ורועד. אמרתי לו: "טוב עשית שלא ענית לו. אין מרצין אדם בשעת כעסו, אני מאמינה שהוא יירגע".
אך הוא לא נרגע, מיד לאחר ה'שבעה' שכר עורך דין שידאג שהעניין ייחקר עד תום.
אם לא די בכך, שוב פנה אבי ההרוג לבעלי והחל ללחוץ עליו לבטל את השידוך: "בתך היא בחורה מעולה, מדוע תינשא עם רוצח?"
בעלי התנגד לכינוי הזה, טען באזניו כי עם כל הכאב  שיש לו, אי אפשר לכנות אנשים בכינויים כאלה. חברו, מנגד, פתח את החומש וקרא את הפסוקים העוסקים ב"רוצח בשוגג" האמור לנוס לעיר מקלט. "עם כזה טיפוס אתה רוצה לחתן את הבת הנפלאה שלך?"
בתחילה בעלי לא הסכים אתו, אך ככל שהוא הוסיף ודיבר, החל בעלי לומר לי: "באמת למה אנחנו צריכים להיכנס לבעיה כזו? נכון שהוא אינו אשם, אבל אולי הוא באמת נסע מהר מדיי, וכעת יש נגדו תביעה אזרחית שתקשה עליו כבר בתחילת החיים, למה אני צריך את הקפדה הזו?" 
אני מוכרחה לומר שלא אמרתי לו שום דבר שיסתור את מה שאמר. למעשה, בתוך תוכי כנראה גם אני רציתי להיפטר מהשידוך הזה. אם אתה שואל מדוע, התשובה היא פשוטה: היינו (ונשארנו) משפחה אמריקנית בורגנית ומכובדת, התרגלנו שכולם מעריכים אותנו ואולי אפילו מקנאים בנו, לא התאים לי שכעת ייקשר השם שלנו בשערורייה כזו. שום דבר בחיים הרגועים שחייתי בהם לא הכין אותי למצב שמישהו ירכל עליי, ודאי לא למצב שמישהו יגיד שהבת שלנו התחתנה עם רוצח.
ראיתי את זה מתרחש מול עיניי: את שינוי הדעה של בעלי, את התמיכה השקטה שלי, את הדרך שבה החל להכין את בתנו הכלה לאפשרות של עזיבת שידוך.
בתחילה היא נכנסה להלם, אך בתי הייתה בחורה תמימה וטובה, שכל מה שההורים אומרים לה- קדוש. היא אמרה לנו: "אני אעשה מה שתגידו לי", ואנחנו אפילו לא שאלנו אותה אם היא מסכימה בלב שלם.
למען האמת, כלל לא טרחנו לשאול אותה, וגם לא היינו צריכים, ניתן היה לראות שכואב לה, שהיא לא שלמה עם זה, אבל חשבנו, ומה בכך? גם לנו כואב וגם אנחנו לא שלמים עם זה, אבל זה  מה שצריך לעשות וזה מה שייעשה.
כך לפחות האמנו.
שבועיים וחצי לפני החתונה הודענו לחתן ולמשפחה כי החלטנו לעזוב את השידוך וכי החתונה לא תתקיים.
בתחילה ניסינו לעשות זאת בשקט, אבל סמיכות המקרים לא הותירה מקום לניחושים, כולם הבינו שהסיבה היא התאונה, ואם למישהו היו ספיקות, באו הורי ההרוג וסיפרו לכולם כי החלטנו לעזוב שידוך מפני שלא הסכמנו שהבת שלנו תתחתן עם רוצח.
לזכותו של החתן ייאמר, כי כשבתי התקשרה לבקש ממנו מחילה, הוא אמר לה שהוא מוחל בלב שלם וגם ימסור את זה בכתב, ואיחל לה הצלחה בהמשך הדרך, ומכאן שניהם בכו ולא יכלו לסיים את השיחה.
וכך, חתן וכלה שכבר רקמו חלומות יצאו לדרך חדשה ונפרדת, רק שבתנאים לא שווים.
מהצד האחד עמדה בתנו. שהצטיירה כמסכנה שנאלצה לעזוב שידוך כי חתנה התגלה כרוצח בשוגג (אני כמובן  צינית לגמרי), ומהצד השני עמד ה'רוצח' בכבודו ובעצמו.
תחרות לגמרי לא הוגנת.
וכמו בתחרות לא הוגנת, מובן שמי "שניצח" הייתה בתי. היא התארסה בתוך חודשיים עם בחור אחר, ששמענו עליו דברים טובים מאד, ואף שלא היה מה להשוות בינו ובין החתן הקודם, עדיין היו לו מעלות מספיק טובות שגרמו לנו לחשוב שזו פשרה מצוינת על העובדה שבתנו עזבה שידוך. אבל שום דבר לא בא על מקומו בשלום.
מהר מאד התברר שלא ביררנו די על משפחתו של החתן. הוריו היו קשים ומרים, והכל עבר בירושה לחתן החדש שלנו.
בתנו שיתפה אותנו מהחודשים הראשונים במצב שהלך והידרדר. ניסינו לסייע לה ככל האפשר.
בשלב מסוים היא התנתקה מאתנו למספר חודשים, שמבחינתי היו הקשים בחיי, לפתע לא יכולתי ליצור קשר עם בכורתי, שהייתי קשורה אליה בכל נימי נפשי. גם בעלי חש כמוני וסבל סבל נורא מהניתוק, מה עוד שידענו היטב שהיא סובלת. שלא טוב לה.
לילה אחד בעלי אמר לי: "למה מגיעים לנו העונשים האלה?"
חשבתי שהתשובה נמצאת באוויר, אך התברר לי שטעיתי. הוא המשיך ואמר: "גם אירסנו את הבת שלנו עם רוצח בשוגג, וגם חיתנו אותה עם רוצח במזיד"...
ואני חשבתי בליבי שהוא טועה לגמרי. מעולם לא אירסנו את בתנו עם רוצח בשוגג, אלא עם בחור מצוין שלא הייתה לו סייעתא דישמיא, ואם מגיע לנו עונש, הוא אינו מגיע על כך שאירסנו, אלא על שביטלנו את האירוסין.
ניסיתי לומר לו משהו על כך, שאולי לא היינו צריכים לבטל את השידוך, אך הוא היסה אותי ואמר: "שהבת שלנו תתחתן עם רוצח? לא יקום ולא יהיה". שבוע לאחר מכן קיבלנו את העונש השלישי. הנורא מכולם.
היה זה בשעת ערב. בעלי חזר עם מכוניתו מהתפילה. הוא לא שם לב לדמות שחצתה את הכביש שלא במעבר חצייה, ופגע בה. האיש עף, נחבט בראשו ונהרג. היה זה הגבאי של בית הכנסת שלנו. ובעלי הפך ברגע לרוצח בשוגג. לא. אין לי מילים שיתארו את מה שזה עשה לנו. די אם תעצום את עיניך, תבין מה עבר על בעלי, מה עבר עלינו, ואיך העונש השלישי התנוסס מול עיניו ומול עיני הבריות כמו מסך ענקי של הבנה שאין עליה שום עוררין.
בעלי פחד לבוא לנחם, אולם ילדיו של הגבאי התקשרו אליו בתוך ה'שבעה' לומר לו שאין בלבם דבר, שהכל מאתו יתברך ושהוא יכול לבוא והם יקבלוהו בסבר פנים יפות.
הוא אכן הגיע, ובמקום לנחם אותם הם ניחמו אותו, והוא יצא משם מעודד מצד אחד ומיוסר מצד שני, שכן הבין את ההבדל הענק בין יחסו לחתנו הקודם לבין יחסם אליו.
שבוע לאחר מכן התייצבה בתי בביתנו והודיעה כי לא תשוב עוד לביתה, וגם בעלה יודע זאת.
היא ישבה אתנו לילה שלם והסבירה מה עבר עליה, ואנו, שגם כך היינו שבורים ורצוצים, נשברנו עוד יותר עד שכבר הרגשנו שלא ניתן להישבר יותר. היא ביקשה סליחה על הניתוק שלה והסבירה שחשבה שאולי זה יציל את נישואיה, אבל התבדתה, ומה שגרם לה לקום ולעזוב זו הידיעה הנוראה על התאונה, ששימשה לה כמו נורה  אדומה להוציא החוצה את כל מה שלא העזה לומר עד כה.
היא לא הייתה צריכה להסביר. הבנו הכל. אפילו לא העזנו לחשוב על מה שאתה חושב כעת. מה פתאום שיסתכל עלינו כעת אחרי מה שעשינו לו? מה פתאום שיישא גרושה? המפנה הגיע מהכיוון הבלתי צפוי ביותר.
אביו השכול של החבר שנהרג בתאונה ההיא הגיע לביתנו במפתיע וביקש לדבר אתנו ועם בתי הבכורה.
"הכל בגללי", אמר לנו. "במקום להצדיק דין שמים חיפשתי אשמים על פני הארץ, במקום להבין שנגזר על בני למות, חיפשתי נקמה ופרעון חשבון, וראו למה זה גרם. הרסתי שידוך, גרמתי לך  להינשא לבן בליעל, ולא יכולתי לראות את הדברים הנוראיים שאני מעולל. רק  לאחר התאונה השנייה, כשהגעת לנחם את בניו של הגבאי, הכל נחת עליי. ראיתי את הצורה האצילית שהם קיבלו אותך, איך ניחמו אותך במקום שתנחם אותם, איך יצאו מגדרם כדי לשכנע אותך שהכל משמים, ופתאום הבנתי כמה רחוק אני מוסרית מהמקום שלהם. מאז אני שרוי בצער ובכאב על מה שעוללתי לכולכם, עד שנכנסתי למרה שחורה ממש.
"אך לפני שבוע חשבתי שמצאתי דרך לנסות לתקן מה שעוללתי. פניתי באופן ישיר לארוסך לשעבר, הבחור שהרג את בני בשוגג, ביקשתי את סליחתו על שניסיתי למלא מקום ד' יתברך, להענישו ולייסרו בעולם הזה על דבר שעשה בשוגג. הוא מחל לי בלב שלם, כמו שמחל לך וכמו שלא לחם בכל הרדיפות שרדפתיו. ואז שאלתי אותו אם ישנה אפשרות לתקן מה שעוללתי לו. הוא שתק הרבה זמן, ולאחר מכן אמר לי באלו המילים: "יש משהו אחד שלקחת ממני, ואם תחזיר לי אותו עוד יישאר לך עודף..."
שתקתי וידעתי למה הוא מתכוון...
כולנו מיררנו שם בבכי, בעלי, אני ובתנו הבכורה. לא חשבנו שזה יהיה כל כך קל ופשוט. לא היינו צריכים לחשוב. הבטנו בבתי הבוכייה, שהנהנה בראשה בעוד עיניה שופכות דמעות כמים, ובעלי אמר לו: 'אל תחכה. תרוץ ותאמר לו שאנחנו מסכימים בלי שום תנאי'.
הם נפגשו שלוש פגישות כדי לסכם את כל מה שעבר עליהם, ועבר על שניהם המון, ובסופם קבעו להינשא.
החתונה הייתה גדולה ומפוארת כי אלו לא היו נישואין שניים, לפחות לא לצד החתן, ולמעשה במובנים רבים גם לא לצד הכלה, והם בנו בית לתפארת עם שמונה ילדים, שכולם כבר נשואים ומביאים להם נכדים לרוב ולנו נינים.
כל חייו היה בעלי מצטער על טעותו הנוראה. הוא נהג לומר בכל יום כיפור כי ה'על חטא שחטאנו לפניך בזדון ובשגגה" זה "על חטא" הפרטי שלו, כי שיש לו פירוש משלו ל"על חטא" הזה. עם השנים, ככל שהמשפחה גדלה ואיתה הנחת, הדברים התעמעמו אך מעולם לא נשכחו.
בעלי נפטר לפני שנה, בן 85 , מוקף בילדים, בנכדים ובנינים רבים. אני כבר למעלה מגיל שמונים, אך עדיין צלולה ברוך השם. ואם עד כה חששתי לפרסם את סיפורי מחשש שאולי ייגרם צער לבעלי, כעת אין שום סיבה שהקוראים יפסידו את המסר הגדול מהסיפור הזה.

תפילה
רבונו של עולם
תעזור לי לגלות בכל דבר את האור האלוקי. בבניינים, ובעצים, בשמים הכחולים, בגוש השחור של האברכים שחוזרים יחד מן הישיבה והם נראים כאלה קדושים, בפרחים של שבת קודש, בשולחן והכסאות של כל השבוע, בעצם, מה שאני מבקש אבא זה לראות את האור שלך בכל דבר ודבר.
כמו פעם, שהכל התנוצץ לי בכזה אור מיוחד, הכל היה חדש, מרתק, מכניס, כזו שמחה בלב.
תעזור לי אבא להרגיש את החיות שהיתה לי פעם עם כל דבר שעשיתי בעבודת השם, כמו הנסיעה הקבועה לקברי צדיקים בצפון בכל ערב ראש חודש, הריצה מציון לציון, התפילות מעומק הלב, וההליכה בחזרה הביתה מהמקום שהאוטובוס עצר, כשהרחובות נראו לי חדשים, כאילו גשם שוטף רחף את הכל, כאילו אף פעם לא הלכתי בהם.
תעזור לי להתלהב כמו פעם מכל דבר שקשור בקדושה, לצעוק בשדה כמו פעם, כמו שאני שומע היום אחרים צועקים ואילו אני שומר על הקול שלי כי אני מייד נהיה צרוד.
תעזור לי אבא לצאת מהכבדות ולחזור לרעננות של חיות. ויחד עם זאת להינות ממגבלות הגיל, שמכריחות אותי להישאר יותר במקומי, ולהנות מהזמן שמתפנה כדי לעסוק בדברים המתוקים של החיים. כמו לשקוע בליקוטי תפילות של רבי נתן, לחזור על המשפט שנכתב שם עלי עשרות פעמים, ולהרגיש איך הלב מתמלא כסופים וגעגועים אליך.
שבת שלום
מנחם אזולאי