מאמרים וראיונות

יתרו

"וישמע יתרו כוהן מדין חותן משה את כל אשר עשרה אלוקים"... (יח,א).

"שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו" – נאמר על יתרו.

שלח לחמך- שנתן לחמו למשה, שאמר לבנותיו קראן לו ויאכל לחם (ב,כ).

על פני המים – זה משה, שנאמר "כי מן המים משיתיהו" (ב,י)

כי ברוב הימים תמצאנו – ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה (יח,יב).

שדבק בשכינה ואכל לחם קודשים לפני ה' במסיבת זקני ישראל (מ"ר)

"ותן בליבי הכנעה וענוה"

מגיע אדם מהנקודה הכי מרוחקת של העולם הרוחני, כומר לכל סוג של עבודה זרה, ומתקבל בכזה כבוד, בכזו לבביות, ויש לו גם הצעות, והן מתקבלות תיכף ומיד, ואם זה לא מספיק, אז הפרשה כולה נקראת על שמו, ולא סתם פרשה, פרשה שנקבע בה מעמד הר סיני ומתן תורה, איך אפשר להבין כל זאת? יתרו חיפש את האמת. וכשאדם מבקש את האמת, הקב"ה עוזר לו למצוא אותה.

"וישמע יתרו את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו". שמע, ונטש את משפחתו ואת כל סוגי עבודה זרה שעבד, המיר דתו ובא לחסות תחת כנפי השכינה. מה ששמע יתרו שמעו כולם כפי שמביא הזוהר הקדוש שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת" אלא שכל העולם שמע ולא נכנע וזה שמע ונכנע. הם שמעו ונשארו ברשעותם ובטיפשותם, הוא שמע ובא.

אמרו עליו על יתרו שלא הניח עבודה זרה בעולם שלא עבד אותה, עבד עבודה זרה אחת ומשלא מצא בה את האמת זרק אותה, וכן השניה וכן השלישית. וכיוון שביקש את האמת עזר לו הקב"ה למצוא אותה. וכשבא אדם שהיה כל כך רחוק ועוזב את כל האלילים ומשתחוה להקב"ה ואומר: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים", אזי נתכבד שמו של הקב"ה בכל העולמות.

כל הספור של האדם בעולם הזה, זה לגלות את הכבוד של השם. לא של עצמו. כשהאדם לוקח את הכבוד לעצמו, אז ה' ירחם. זה בעצם הנסיון שלנו דקה דקה, רגע רגע, לקבל מחמאה, להתרגש מאיזה מילה טובה שאומרים לנו, לשמוח שמה שעשינו עלה יפה, ורגע אחרי כן להחליף את המחשבה הזו במחשבה אחרת, שבעצם הכבוד הוא של ה'. מי שיודע להעלות את כל הכבוד להקב"ה, אותו צריך לכבד, לא את מי שלוקח את כל הכבוד לעצמו. הנסיון הכי גדול של האדם זה לדעת שהוא לא יכול לעשות כלום בלי ה', הוא לא יכול להצליח בכלום בלי הקב"ה, כשאדם חי עם האמת הזאת אז הוא כל הזמן בשמחה, כי הוא מחובר אל ה'. אין דבר שמסתיר את אור ה' יותר מהגאווה. אדם שבורח מהגאווה ומחפש רק את הכבוד של ה' ולא את הכבוד של עצמו, הוא חי פה הרבה יותר טוב שלא לדבר איזה עולם הבא מחכה לו.

יתרו נותן למשה עצה טובה, למנות אנשי חיל, אנשי אמת, שיעזרו לו לשפוט את העם. ומשה? עניו מכל האדם, מקבל את העצה בהכנעה, "וישמע משה לקול חותנו". זה עם ישראל. הצדיקים הכי גדולים שלו, הגדלות שלהם זה הביטול, הענווה וההכנעה.

שתיקה זה דבר עצום. הרוב הצער שלנו בחיים זה בגלל דברים שאמרנו והצטערנו עליהם. אדם מרגיש שהוא חייב, שיש דברים שהוא חייב להגיד לשני, הוא לא יוותר, הוא יענה לו, הוא יגיד לו, זה לא יכול להיות שהוא לא יגיד לו. תשתוק. תוותר. תראה איך הדברים מסתדרים הרבה יותר טוב. כי ה' אוהב את השתיקה שלך. ["כשמשה רבינו עלה למרום וראה מה שראה , שאל את הקב"ה מדוע לא תינתן תורה על ידי רבי עקיבא, שהוא ראוי יותר ממנו, מה ענה לו ה'? שתוק! כך עלה במחשבה לפני. כשביקש משה לראות את שכרו של רבי עקיבא, אז ה' הראה לו איך סורקים את בשרו במסרקות של ברזל. זו תורה וזה שכרה, שואל משה? שתוק, כך עלה במחשבה לפני. זו היתה התשובה. שתוק. זה נראה שבעצם אומרים לו אל תשאל שאלות, תשתוק. אבל לא! השתוק הזה פרושו- פה זה שתיקה. פה זה לא דבור. שתיקה עליונה. שתיקה שהיא בעצם שתיקה מתוקה, נפלאה, אתה לא צריך לדבר, אתה כאילו מרגיש דברים. אתה מאמין". (באור פני מלך).

אי אפשר לקרב יהודי אלא אם אתה מרכין ראש ומשוכנע שאתה לא יותר טוב ממנו, שאם הוא יחזור בתשובה, הוא יהיה פי מליון ממך. לארבעה אנשים נוספה אות אחת בשמם: הושע – נוספה אות י

                                  אברם: אברהם – נספה את ה

                                  יתרו: יתרו – נוספה אות ו

                                  שרי: שרה – נוספת אות ה

צירוף האותיות הנוספות הוא שם הוי"ה ברוך הוא והוא פלא. נראה לתת טעם לדבר, היות שמצינו שאברהם אבינו ע"ה עסק בקירוב רחוקים להכניסם תחת כנפי השכינה, וכן שרה אמנו ע"ה, כמו שמפרשים חז"ל את הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן" – אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. כמו כן יתרו שהלך לגייר את בני משפחתו כפי שמפרש רש"י את הפסוק "וישלח משה את חותנו וילך לו לארצו" – לגייר בני משפחתו. וכן מצינו ביהושוע שגייר את אנשי גבעון ונמצא שכל אלו הארבעה עסקו בפעולת קירוב האנשים להכניסם תחת כנפי השכינה, והכל בביטול והכנעה.

לפיכך העניק הקב"ה לכל אחד מהם אות אחת משמו כתמורה לפעולותיהם הברוכות.

כל העבודה בעולם הזה זה לבטל את החציצה ביננו ובין הקב"ה, לצאת מהחיצוניות הזאת, כמו שאומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע "אלוהי

כסף ואלוהי לא זהב תעשו לכם" (כ,יט). אנחנו מדברים יותר מדי על דברים גשמיים. אוכלים, ושותים וצריך לקנות את זה, ואת זה, הכל חומר. וכשמתרגשים ממנו, מתבלבלים ממנו, ומתפארים בו, וחושבים שהוא יביא לנו תענוג, ומסתכלים כמה הוא יפה, כמה הוא מוצלח, ומשקיעים בו ומטפחים אותו זה חיצוניות וזה רק צרות. זה אלוהי כסף ואלוהי זהב.

כשאדם מתקדש, כשהוא מרכין את הראש, כשהוא חי בענווה  ובבטול, אז הוא פחות מרוכז בעצמו. גם פחות מרוכז בעניינים גשמיים. הוא מבין שהחלק הרוחני זה החלק העיקרי, שהוא השורש של כל הדברים , ואם הוא יהיה בסדר בעניין הזה של לעשות את רצון ה', ולשמור את מצוותיו, ללכת בדרכיו, ולעשות לו נחת רוח, אז ממילא יהיה לו גם טוב בגשמיות.

כשאדם זוכה להכנעה וענוה, אז הוא מבין שבתור יהודי הוא חלק מעם ישראל וצריך להגיד תמיד בשם כל ישראל וכשמתפללים על רפואה אומרים בתוך כל חולי עמך ישראל, ויש לנו תפילת שמונה עשרה שיש בה תפילות על כל עם ישראל, שהרי כל התפילה כתובה בלשון רבים.

אדם כל הזמן עושה דברים, אבל עושה את זה בשביל עצמו. כל הזמן הוא בונה את עצמו. צריך שהכל יהיה לשם שמים. השאלה מה ליווה אותי כל הזמן שכשעשיתי מה שעשיתי. שאני ברוך ה' מתפקד? שאני בסדר? או שזכיתי לעשות בשביל הכבוד שלך אבא, לא בשביל הכבוד שלי.

לפעמים אדם לא מזהה בכלל שהוא רחוק מהשם, שהוא לא רואה את ה', הוא אומר ברכות בבוקר, מתפלל 3 תפילות ביום, מברך לפני ואחרי כל אכילה, אבל בעצם הוא מרגיש את עצמו, כל הזמן עם עצמו, הוא עוד לא הגיע להרגשה הזו שבאמת מה קורה איתי? לפעמים הוא אפילו בשמחה כזו גדולה, מחתן ילד, עושה בר מצוה לילד, קיבל איזה פיס גדול, יש לו איזה הצלחה גדולה, פתאום נהיה לו מן שלום בית גדול, הילד הצליח להיכנס לישיבה מצויינת שהוא לא חשב שהוא יצליח, פתאום כאלה הצלחות, פתאום כאלה דברים נפלאים, והוא כזה שמח שלא יתואר בעולם. אבל בעצם הוא רחוק מה'. הוא לא רואה את ה', הוא רואה את עצמו עם השמחה שלו, עם ההצלחות שלו.

אדם כל הזמן מחזיק טובה לעצמו. אני ברוך ה' הצלחתי ואני ברוך ה' מסודר ואני ברוך ה' הכל דופק אצלי ואפילו שהוא אומר ברוך ה', הוא אומר את המילה אני אני ואני. אדם צריך לרצות להיות רק בשביל ה'. כי אם אני חושב רק על עצמי, אני סותם את הצינורות ואז הלב שלי הוא כבר אטום.

כל פעולה שאנחנו עושים שהיא קצת ראוותנית, או חיצונית, גם במחשבה, בעיקר במחשבה, אני צריך להזדעזע, רבונו של עולם תעזור לי לעשות כל דבר שזה יהיה נטו לכבודך.

אנחנו כל כך הרבה מתבלבלים וכל כך הרבה מתלבטים מה לעשות, לעשות ככה, או לעשות אחרת, לכל השאלות האלה יש תשובה אחת: חשוב מה הכוונה שלך. אם אני עושה לשם שמים, אני מכוון לאמת. אם אני עושה כדי שיתפעלו ממני אני לא מכוון לאמת. אני מגדל ילדים מוצלחים כי זו האחריות שה' נתן לי. לא בשביל הכבוד שלי, שיגידו לי איזה ילדים מוצלחים יש לך.

כשאנחנו כלום, אז השני הוא משהו. כשאנחנו משהו, אז כולם כלום. אומנם הוא כזה, אך יש לו חסרון כזה וכזה. 'ואהבת לרעך כמוך' זו מצווה שאנחנו צריכים לקבל עלינו לפני כל תפילה. זו מצווה שאף אחד לא יכול להגיד עליה שום מילה, בגלל שכל אחד זקוק לה. כי אם אדם לא זקוק לאהוב את השני, הרי הוא בודאי זקוק שהשני יאהב אותו, כי אם מישהו מקפח אותו, לא מסתכל עליו, או לא מתייחס אליו, או שהוא מרגיש ממנו קצת בזיון, אפילו שזה דמיון, אז הוא כבר לא יכול לחיות, אז הוא בודאי ירגיש שזו מצוה מאוד מאד גדולה. אבל מה, הוא לא ירגיש שזה דווקא החיוב שלו, כי הוא במצב כזה קשה, אז הוא יכול להסתכל עכשיו על אחרים?

כשאדם חי בענוה והכנעה יהיה לו זמן לאחרים. וצריך להתחיל בבית. להשקיע הרבה בבית. איש ואישה זה קשר שכל הזמן צריך לחבר אותו מחדש, לא כמו קשר בין אבא לבן ששם זה משהו טבעי. כל הזמן לתת, להשפיע, להאיר. בעל שזוכה ככה להאיר באשתו היא מקבלת הרבה כוחות להתמודד עם המשימות שלה בחיים. ובשביל זה צריך להתמלא בתורה וקדושה. כשהוא קדוש, הוא מאיר באשתו. יש לה חיות עצומה ממנו. רבי עקיבא לא היה בבית 24 שנים ואשתו כל הזמן קיבלה חיות ממנו.

להרבות באהבת חינם. עיקר הנסיון של האדם זה באהבת חברים. זה לא בא בקלות. לכל אדם יש תקלות עם השני, אי הבנות עם השני, צריך מסירות  נפש כדי להאמין שהכל זה רוח רעה, רוח שטות שנכנסה בשני וצריך לרחם, להמשיך לאהוב אותו.

ואהבת לרעך כמוך זה להרגיש את הצער של השני, לא לחשוב רק על הצער שלי, כשמרגישים את הצער של השני אז גם את הצער שלי מקבלים אחרת.

עין טובה פירושו שהאדם יכול לאהוב את השני איך שהוא וזה יכול להיות רק אם האדם בעצמו יהיה בענווה ושפלות, ירגיש את עצמו שהוא אדם כזה פשוט, מי אני בכלל, אני בשר ודם, מה אני בכלל, אז ממילא אני יכול לאהוב את השני איך שהוא. אם אני פחות מכולם, אז אני בקלות יכול למצוא מעלות רבות בכל אחד.

עם ישראל, לפני שקיבלו את התורה, כשהיו בהר סיני כאיש אחד בלב אחד, באותו רגע כבר לא היו צריכים לשמוע את התורה, הם השיגו את התורה בלי שקיבלו את עשרת הדיברות. עצם האהבה שהיתה ביניהם, הביאה אותם להתעלות רוחנית כזו, שהבינו את כל התורה בלי שנתנו להם אותה. ולכן אפשר לשיר בפסח "אילו עמדנו על הר סיני ואל נתן לנו את התורה ד...יי...נו... דיינו? בלי התורה? אהבת חברים כזו כמו שהיתה שם, אדם לא איכפת לו מעצמו כלום, ולא מקפיד ולא כועס והכל נפלא, זה כמו מתן תורה.

שפלות וענוה זה קודם כל להגיד תודה. אני לא רוצה כלום, שום השגה, שום מדרגה, רק להודות לך ה'. עם זה פוקחים את העיניים, עם זה מתחילים את היום. כשיהודי קם בבוקר, הרי בידיים מטונפות הוא אומר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים...". איך ייתכן? בידיים מטונפות? כן! כי כשיהודי רוצה להודות את ההודאה הנפלאה הזו, שום טומאה שבעולם לא יכולה להיכנס בה, בהודאה הזו, שאנחנו מודים לה' על שעזבנו נשמה עייפה ומבולבלת, נשמה עם כל מיני בלבולים וכעסים, וקבלנו נשמה חדשה, נשמה רגועה, ואנחנו מודים לה' על האמון שהוא נותן בנו למרות שעד כה כל כך אכזבנו אותו "רבה אמונתך").

אדם בשפלות, אז ה' אתו. שפלות זה אני לבד לא יכול, אני צריך את הקב"ה. גאווה זה אני עשיתי, אני פעלתי, זה נפרד מהקב"ה.

עיקר המלחמה שלנו בחיים זה להקטין את היישות, זה לעשות עבודה של ביטול, ועוד ביטול, ועוד ביטול. כמו משה רבנו. שעיקר המעלה שלו היתה "והאיש משה ענו מכל אדם". זה הדבר הכי חשוב שהוא הנחיל לעם ישראל. זה הדבר הכי חשוב בחיים. ובעיקר שמוחלים על בזיונות. כמו בסיפור הבא:

לא בטעות

 נולדתי בבת ים וחזרתי בתשובה לפני 15 שנים. שנתיים לאחר החזרה בתושבה התחתנתי באולמי 'נפטון' בבת ים עם חוזרת בתשובה, כמוני. לאחר הנישואין עברנו לגור בבני ברק ברחוב חברון. בכל יום חמישי הייתי עושה רכיבה בת שעתיים על אופניים כדי לשמור על הכושר. הייתי נוסע לירקון ובחזרה, בלי לעשות לעצמי הנחות, נוסע במתכוון בעליות ולא בדרך מישור.

חזרתי עייף מאד, אך בריא יותר ורזה יותר ערב אחד לפני כ 12 שנה חזרתי מכיוון רחוב סוקולוב, עליתי את העלייה התלולה של רחוב מימון ולאחר מכן התכוננתי לירידה הגדולה של מימון, עד בית הכנסת הגדול ומשם לרחוב רבי עקיבא ושמאלה לחברון. בירידה ברחוב מימון אני רואה חבורה של בחורים רצים אחריי. בהתחלה חשבתי שהם ממהרים לאיזשהו מקום, אבל הם רצו במהירות והיה נראה שהם מנסים להשיג אותי. מובן שלא בדיוק נתתי להם להשיג, גם בגלל שכשאני מריח תחרות אני רוצה לנצח בה, וגם בגלל שידעתי שאם יעקפו אותי אצטרך להאט כי הם עלולים לחסום לי את הדרך. העדפתי להית ראשון. אני פונה שמאלה ברחוב אחיעזר והם אחריי. ימינה ברבי עקיבא והם אחריי. האמת, זה היה ממש מוזר, כי הם רצו על הכביש, ואז הגעתי לרמזור המוביל לרחוב הרב קוק. הרכבים היו צמודים ולא יכולתי לעבור ביניהם. המתנתי בסבלנות לרמזור הירוק. כאן אני רואה שהם עוקפים את הרכבים, ופתאום כמה מהם מופיעים מולי, מצדדיי ומאחוריי, ופשוט מתנפלים עליי. "תפסנו אותך", הם אמרו. "מה קרה לכם?, אני צועק, "תעזבו אותי". המנהיג שלהם, איש צעיר עם חולצה לבנה, צועק לי: "גנב, אתה לא זז מכאן!" במקביל הוא משדר במירס שהיה לו: "תפסתי אותו. בואו כולכם". מימיני ומשמאלי אני רואה 30 בחורים צעירים רצים ומצטרפים אל הקבוצה כדי לשמור עליי. המנהיג שלהם אומר בקשר: "זה בסדר, תפסתי את הגנב, תבואו". נתקפתי חרדה. "מה אתם רוצים ממני? לא גנבתי כלום". הוא מתחיל לבדוק עליי, בלי להתבלבל. התנגדתי, אבל כמה חברה תפסו אותי והוא פשוט עושה עליי בדיקה. הם מפילים אותי מהאופניים ומתחילים לבדוק בסל מאחורה "תגיד איפה שמת את זה, גנב".

בשלב הזה אני מתחיל להפנים את ההמולה שסביבי. מאות ילדים, אנשים ונערים מתגודדים. התנועה נעצרה. אנשים יצאו מהמכוניות, מהמרפסות הציצו אנשים. מעולם לא הרגשתי בושה נוראה כזו. העיניים שלהם שידרו פחד ותיעוב. ראיתי את השפתיים שלהם לוחשות זה לזה: ,הנה הגנב". שאלתי את המנהיג שלהם: "יש לך תעודת שוטר?" הוא אמר לי :"כן, אני שוטר". "תראה לי תעודה", ביקשתי. "שב בשקט כאן. אתה לא זז", ענה ובמקביל הוא משדר במירס: "תפסתי אותו, הוא פה לידינו, תבואו". "חכה לניידת", אמר, "ותעשה  לעצמך טובה, אל תנסה לזוז". אני לוקח אותו הצדה ואומר לו: "יש לך טעות, תדע לך, אני לא אמחל לך לעולם על הבושות שאתה עושה לי. עדיף שתחזור בך". הוא אומר לי בקשיחות: "תפסו אותך, יש עדים שגנבת, תעשה לעצמך טובה. תישאר כאן ואל תזוז". אני מתחנן אליו: "אני נשוי טרי, ואתה עושה לי בושות. בוא אתי לבית שלי, כאן ברחוב חברון, כמה בתים מכאן, תספר לסבתא שאתה גר כאן", הוא מגחך. אמרתי לו: "אתה רואה מעיל רוח כי יצאתי לספורט. בוא לבית שלי, אראה לך תעודת זהות שלי". סביבו כולם אומרים: "כן זה הבחור. זה הבחור שגנב". הוא אומר לי: "חתיכת סיפור מצאת לעצמך כדי לגנוב מאנשים, אה?" הוא ממש צעק, ואני התבזיתי שבעתיים מול המון אנשים, נשים, נוער וילדים, שני מטר מהבית שלי. כולם מביטים בי עם המבט הזה השמור לגנבים. אני אומר לך שוב: "תדע לך, עשית טעות גדולה. אני גר כאן. רק נסעתי לתומי באופניים. לא תהיה לך מחילה על הלבנת הפנים שאתה עושה לי".

תוך כדי שאנחנו הולכים לכיוון רחוב חברון, מגיעה ניידת משטרה במהירות, עוברת בין האנשים, חונה על אי שתנועה בשביל הרושם, יוצאים ממנה ארבעה שוטרים ולוקחים לי את הידיים כדי לאזוק אותן. הרגשתי שאני מתעלף מבושה ומכלימה. בשארית כוחותיי אמרתי: "אתם עושים טעות. אני גר שלושה בתים מכאן. תבדקו לפני שאתם עוצרים אותי סתם כך".

הם מחפשים על האופניים רכוש גנוב ולא מוצאים כלום. תעודת הזהות לא הייתה אצלי, והשוטר מבקש את מספר הזהות, בודק במסוף, מול כל אלפי האנשים. הוא חוזר אחרי חמש דקות ואומר: "אין כלום עליו. אפילו לא דו"ח תנועה". אני רואה על הפנים שלו את הספק ומציע לו: "בוא תעלה אתי לביתי. אתה תבין שסתם העלילו עליי". הוא מחליט לעלות. אני נוקש על הדלת, אשתי פותחת, רואה אותי עם שוטר ועם האיש החרדי ועד כמה עשרות בחדר המדרגות, ואינה מבינה מה קורה. אני נכנס עם השוטר ועם הבחור שבא אתי, מביא את תעודת הזהות. השוטר מוודא שזה באמת אני ואז אומר לבחור לצאת אתו החוצה. יצאתי אחריהם. הוא אומר לו: "חביבי, הייתה לך טעות. הבחור נקי. גם לא מצאנו כלום בכלים שלו וגם העבר שלו נקי לגמרי. אתה עשית טעות נוראה. אתה לא יכול לקפוץ על כל אחד ולהגיד שהוא גנב". והשוטר הלך.

רק הבחור נשאר. למרגלות הבניין מתגודדים אנשים כמו בהפגנה. כל אלה שבאו מרבי עקיבא מחכים למטה עם השכנים שלי, עם בני אדם שמכירים אותי מבית הכנסת. הבחור מביט בי, נבוך, ואומר: אני מתנצל, אמרו לי, הייתי בטוח". ופתאום, איני יודע מה עבר עליי, אמרתי לו: "נכון שאמרתי לך שאיני מוחל לך לא בעולם הזה ולא בעולם הבא?" הוא הנהן בראשו. לקחתי אותו למרפסת, הראיתי לו את כל ההמונים למטה: "תסתכל", אמרתי לו, "איני יכול ללכת מחר למכולת. עשית לי שם של גנב. 'זה הגנב של אתמול', יגידו כולם, איש לא יסתכל לי בפנים יותר". "אני באמת מצטער" הוא ענה. אמרתי לו: "לא בשביל הכבוד שלי ולא בגלל השם שלי. אני אמחל לך מחילה גמורה, רק תגיד לי מה היה שם ומה גנבו לכם". הוא השיב: "שתיים שלוש דקות לפני שעברת עם האופניים מישהו נכנס למשרד של הישיבה וגנב מהכספת 30,000 דולר, ואז ראינו אותך עם הקפוצ'ון והאופניים, ואמרו שזה אתה. אמרתי לכל הבחורים לרוץ אחריך, ואתה נסעת. היינו בטוחים שברחת". חיבקתי אותו. הוא הזיע כולו. הצעתי לו: "תשתה כוס מים קרים, תירגע". ,אני מבקש מחילה", הוא אומר. "תיכנס אלי הביתה ונדבר". כולם לא מבינים למה אני פתאום מחבק אותו ולוקח אותו אתי. נתתי לו לשתות. אשתי אינה מבינה מה קורה. התחלנו לדבר כמו שני חברים, ואחרי רבע שעה ליוותי אותו החוצה. אמרתי לו "אני מוחל לך בלב שלם, ובזכות הביזיון ובזכות המחילה יותרו הקשרים וניפקד אני ורעייתי בילדים". הוא הסתכל עליי. לא הבין, כמו שאתם אינכם מבינים את המילים האלה. בכה בדמעות והלך. בימים הראשונים היה לי לא נעים לצאת לרחוב. הרגשתי שכל העיניים ננעצות כאומרת "הנה הגנב", אבל משמים העלימו את העניין והתרגלתי. איש לא אמר לי דבר. 

נחזור כמה שנים אחורה. כשהתחתנו.

החתונה היתה מאושרת והתחלנו בחיים רגועים ומאושרים, למרות הקשיים המלווים כל משפחה של בעלי תשובה. ככל שעברו השנים, השמחה הפכה להיות מתוחה. ילדים אין, וכבר התחלנו לדאוג. פנינו לרופאים. הללו היו פסימיים. הם אמרו שהבעיה שלנו היא כזו שגם 20 שנה שיחלפו לא יעזרו  לה. בינתיים חלפו להן השנים, ואז הגיע הסיפור שסיפרתי לך על הביזיון הנורא שהתבזיתי. בתוך כל העלבון הזה, שנדמה לי כמו כבשן אש, החלטתי: 'אני מקבל על עצמי את כל הבזיון ומוחל מחילה גמורה, ובזכות זה נזכה לבשורות טובות בקרוב'. והנה הסיום של הסיפור. אולי לא תאמין אבל אחרי תשעה חודשים וחצי  לאחר מכן נולדה לנו בת, קראנו לה יעל, כיום היא בת 11, ואחריה נולדו עוד שלושה ילדים.

זה הסיפור המצמרר שלנו, והמוסר ההשכל שלו כפול: לעולם אל תאשימו אדם כל עוד אינכם יודעים בודאות שעשה משהו רע. הגמרא בסנהדרין מספרת שראו את ראובן רץ אחרי שמעון עם סכין לחורבה, ויצא עם סכין מגואלת בדם ומצאו את שמעון מת ומדמם, והגמרא אומרת שאי  אפשר להרשיע את שמעון. "הווי דן את כל האדם לכף זכות".

והמסר השני הוא שכר העלבון. אפילו גזירה נוראה נגזרה על אדם – בכוח הביזיון והמחילה לבטל אותה.

תפילה

רבונו של עולם

 למד אותי לעשות כל דבר לכבודך. כי אני עדיין כל כך רחוק מזה. זה נכון שכל מה שאני עושה, לומד, מתפלל, מקיים מצוות, זה הכל כי אתה ציווית, נכון שאנחנו לא יכולים לעשות מה שמתחשק לנו כי יש הלכות, יש דברים שאסור, אבל, זה לא מספיק לי. אני רוצה שכל דבר שאני עושה, שאני אתרגל להגיד בקול רם שזה לכבוד ה'. לכבודך אבא. לעשות לך נחת רוח. לשמח אותך.

כל תפילה, כל לימוד, כל מצווה, להגיד בקול רם שאני עושה את זה לכבוד ה'. כי היום, כל מה שאני עושה זה בעיקר כדי לסמן  √ ולהרגיש שאני בסדר, שאני מסודר, שאני עושה מה שצריך לעשות. אני לא כל כך חושב עליך אבא, אני חושב כמה שאני בסדר, ואיזה חייל ממושמע אני בצבא שלך, וכמה זה מתוק להיות עובד השם, אך הייתי רוצה שהכל יהיה באמת לכבודך. שאני לא אתנפח משום דבר שמצליח לי. שאני אזכור כל רגע ורגע שהכל זה בכוחך, הכל זה הרחמים שלך, גם הכשרונות שלי הם ממך.

שהשמחה הכי גדולה שלי בחיים תהיה שדרכי יתגלה כבודך בעולם, שאתה אבא תהיה במרכז, לא אני, שאני אתנהג בצורה מכובדת ובכל מה שאני עושה יהיה קידוש השם.

שבת שלום - מנחם אזולאי