מאמרים וראיונות

כי תשא – פרה אדומה
"וידבר ה' אל משה לאמור כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" (ל,יא-יב).
הפרה האדומה היא כזה סוד גדול. היא מטהרת את האדם, היא מצילה אותו מהטומאות הכי גדולות שיש בעולם וכל מעשיה בחוץ. יש איזה הר ששם עושים את כל מעשי הפרה האדומה, בכלל לא בתוך המשכן, בחוץ עושים את הכל, שורפים אותה ועם האפר הזה שלה מטהרים מהטומאות הכי גדולות שיש, מטומאת המת – זה דבר שלא יתואר, מה הסוד? אומנם הכל נעשה מחוץ למשכן אבל כל העובדים שם מסתכלים אל המשכן, אל נקודת אבן השתיה, לא מסירים מבט, זו הנקודה של העין הטובה שמסתכלת אל התכלית, שהיא לא רואה דברים אחרים, רואה רק את המשכן, אפילו שנמצאים בחוץ (באור פני מלך).
ניסיונות באמונה
היאומן כי יסופר? בני ישראל, לאחר כל הניסים והנפלאות שראו לנגד עיניהם ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, שזה עתה זכו לקבל את התורה באותות ובמופתים נוראים כאלה כשבורא עולם בכבודו ובעצמו ניגלה לעיניהם, אחרי כל זה הם הולכים ועושים להם עגל לאלוה? זרה מעשה שכולל את כל החטאים שבעולם כי "כל המודה בעבודה שזה כאילו כופר בכל התורה כולה"?! אפשר להבין את זה? אפילו אם ראו שמשה בושש מלהגיע, אפילו שחשבו בטעות שמשה מת, ללכת כל כך רחוק ולעשות עגל? הרי יש למשה תלמידים קדושים, אפשר לפנות אליהם, להתייעץ איתם "לשאול מהם הדרך אשר ילכו בה" (ליקו"ה ברכת הריח ד, לג).

כל חיינו אנחנו נלחמים על האמונה, שואפים לעלות עוד שלב ועוד שלב בסולם האמונה. אמונה בה', אמונה בצדיקים, אמונה בעצמנו. המציאות שלנו היא מציאות של שכחה. יש כל כך הרבה דברים שמבלבלים אותנו וזה בעיקר האגו שלנו, והרצונות שלנו, כי כשזה לא הולך לפי הרצון שלנו אז אנחנו כל הזמן נפגעים, ואנחנו כועסים, ואנחנו נשברים, אין לנו מנוחה. הנסיונות האלה באים עלינו בד"כ בהפתעה, בלי שום התחשבות בתוכניות שלנו, ונראה לנו שיש פתאום איזה שיבוש בחיים שלנו. כמו בני ישראל שראו כי משה בושש מלהגיע, ודרשו חז"ל כי בושש זה בא שש, באה השעה השישית ומשה איננו, אמר שיבוא קודם השעה השישית ולא הגיע.
אנחנו כל הזמן חושבים רק על עצמנו ובעצם שוכחים. נמצאים בשכחה. כי אנחנו, הגוף שלנו, הישות שלנו, עשו לנו, אמרו לנו, הבטיחו לנו ולא קיימו, יש לנו, אין לנו, אנחנו מסודרים, אנחנו לא מסודרים, כל הדברים, האלה הם בעצם שכחה. שוכחים שהכל ה' עושה לנו, שאין כאן כלום כלום כלום יש רק ה', שהוא מלך, הוא מולך עלינו, ואנחנו צריכים לקבל באהבה את מלכותו עלינו, להמליך אותו עלינו, לקבל עול מלכות שמים. אנחנו אומרים  כמה פעמים ביום "שמע ישראל" כדי שנזכור בכל רגע של משבר ועצבות ובלבול וקושי ודאגה, בכל רגע של נסיון כזה אור אחר, שבעצם ה' הוא אחד והוא דואג לנו ויש לו רחמנות עצומה אלינו. כמו שמספרת התורה הקדושה בפרשת השבוע איך הקב"ה מלמד את משה איך לבקש רחמים ומורה לו ללמד את כל עם ישראל שכשתהיה איזו צרה ח"ו לעם ישראל, שידעו מה לעשות, שידעו איך לבקש רחמים, שיגידו שלוש עשרה מדות של רחמים ולכן קוראים את הפסוקים האלה, את פרשת "ויחל משה" בכל יום של תענית.

אנחנו מנסים להתחזק ואחר כך נופלים, ואז מתחילים עוד פעם, ועוד פעם נופלים. לא קל לעמוד בנסיונות שעוברים על האדם בעבודת השם אבל אסור להתייאש. זה היצר הרע שמנסה להכניס בנו יאוש ורפיון אך מי שהולך בדרך רבינו יודע כי רבינו כבר אמר שזה עבר ועובר על כל הצדיקים וצריכים להיות גבור ואיש חיל כדי לנצח את היצר. תזכור שה' אוהב את הרצון שלך יותר מאשר את ההצלחות שלך. אם בורא עולם רוצה ככה, אז גם אני רוצה ככה. אל תגיד זה לא בשבילי, אל תאבד את הרצון, יכולים לעשות לך אלף מניעות, אבל אף אחד לא יכול להשפיע על הרצון שלך! זה שלך! אתה צריך לרצות לא רק מה שנראה לך שאתה מסוגל, אתה צריך לרצות לעשות את רצון ה'. אפילו שזה נראה לך בלתי אפשרי. בקושי הזה של הנסיון, אדם בונה את עצמו. אדם עומד בנסיון ושובר את הרצון שלו כדי לעשות רצון ה', הוא נהיה יותר מאושר, הוא מגלה את עצמו כאדם יותר גדול ממה שהיה קודם. יש דברים שאנחנו חייבים לעבור. נרצה או לא נרצה אי אפשר לברוח מהם. כל הבחירה שלנו היא איך נעבור אותם. באמונה שהכל לטובה ואז באמת רואים איך הכל מתהפך לטובה, או בלי אמונה שאז נהיים ממורמרים, בלתי מרוצים, מאשימים, ואין בעולם יסורים יותר גדולים מלהיות ממורמר ובלתי מרוצה.

אדם יש לו כל הזמן שאיפות להשיג השגות וכל הזמן אומרים לו המתן! אתה לא יכול לקבל מה שאתה רוצה מיד. אתה רוצה? יפה מאד שאתה רוצה, תמתין! חז"ל אומרים הבא להיטהר אומרים לו "המתן"! למה לא אומרים לו "ברוך הבא" ופותחים לו? כי אי אפשר לקבל בלי הכנות. בלי  לבנות כלים. אם אדם יקבל את הדבר בלי הכנות, "בחינם", הוא לא ידע להעריך, עם ישראל חיכו למשה שבושש לבוא והיו צריכים להמתין. לא מייד לשבור את הכלים.
יש המתן בחיים. לא כל דבר מקבלים מייד. אם אדם לא מכיר את סוד ההמתנה, אין לו שום אפשרות להתקרב לעבודת ה' באמת. כל מי שרוצה להתקרב לה' יתברך, צריך לדעת שאי אפשר שתכף ומייד ה' יתגלה אליו ויאר לו פנים ושירגיש תיכף אהבת ה'. חייבים את העבודה של ההמתנה וזה לא שממתינים בנחת ובנוחות. לפעמים אדם מרגיש שלא רק שלא פותחים לו, אלא כביכול דוחים אותו ומרחיקים אותו, אבל אם אדם לא מפסיק להלחם, והוא מתחזק ברצונות ובתפילות, אם הוא לא מוכן לוותר, הוא בודאי יזכה.

מסופר על הסטייפלר שבצעירותו נשלח למחנה עבודה בסיביר, לעבודות פרך בקור מקפיא בטמפרטורה אשר לעיתים ירדה עד 40 מעלות מתחת לאפס! בדרכים שונות הצליח הסטייפלר לשמור שבת גם במחנה נורא זה. פעם אחת בערב שבת פגש בו אחד ממפקדי המחנה רשע ואכזר, והרעים בקולו: "יהודי! הסר מעילך." וכשהסיר מעילו השליך המפקד את מעילו גבוה על אחד העצים, והתרחק מהמקום כשהוא צוחק ברשעות.  עמד הסטייפלר ולא ידע מה לעשות, השבת כבר נכנסה ואסור להוריד את המעיל מהעץ, אולם בלי המעיל הוא יקפא... רק חמש דקות ללא מעיל חשב הסטייפלר, ולאחר מכן אוריד את המעיל מהעץ זהו פיקוח נפש. עברו חמש דקות והוא רועד מקור... עוד חמש דקות נוספות חשב בליבו ואוריד את המעיל. כך עברו חמש דקות ועוד חמש דקות.... עד מוצאי שבת.

עם ישראל טעו בעגל כי הלכו אחרי הלב שלהם, אחרי תאוות ליבם, אחרי התאוות המדומות שלהם, כדי להתיר לעצמם את העריות.
זאת בעצם המלחמה שלנו בחיים, רגע אחד מרגישים את הטעם המתוק של הדבקות, שאין עונג גדול ממנו, ורגע אחרי כן יכול הגוף העז הזה להתגבר ולנצח. רבונו של עולם אני רוצה רק אותך! לא רוצה יותר לחטוא! תציל אותי! תבטל ממני את התאווה! תבטל ממני את המידה הרעה! אתה כל יכול! תרחם עלי! תציל אותי! תן לי דעת! תן לי כוחות! תעזור לי שאני לא אחטא יותר אפילו פעם אחת! בשביל מה באתי לעולם הזה, בשביל לחטוא? בשביל לחיות בשקר? רבונו של עולם תציל אותי!
אנחנו כל הזמן מתבלבלים מהקסמים של העולם הזה. לכן מזהירים אותנו: "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים. וכי צריך להגיד לאדם לבחור בחיים? לא לבחור במוות? אלא סימן שפה בעולם הזה הכל הפוך, המוות נדמה לחיים והחיים למוות. הגשמיות והתאוות נדמים לאדם לחיים טובים. ואילו החיים האמיתיים – התורה והקדושה נדמים ח"ו למוות. לכן אומרת התורה תיזהר! יכול להיות שמה שאתה חושב שזה חיים, זה בעצם מוות, תיזהר!

רבונו של עולם, עד מתי נרוץ אחרי תאוות חולפות ונוותר על תענוג נצחי? מה, באנו לעולם הזה בשביל לאכול ולשתות? בשביל לאסוף כסף? מתי נתחיל לרצות את החיים בשביל לראות את האור האלוקי? מתי סוף סוף נסגור את העיניים הגשמיות כדי לזכות בעיניים רוחניות, עיניים שרואות את האור שלך אבא?

אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשה לך. למה צריך להגיד לנו את זה? הרי כבר אמרו לנו בעשרת הדברות לא תעשה אלוהים אחרים על פני. אז למה עוד פעם? כי הקב"ה יודע כמה זה קשה, כמה הגוף שלנו עז והוא מחפש חיות מהתאוות, מתענוגי עולם הזה. אי אפשר לפייס יהודי עם הבלי העולם הזה. רק דבר אחד יכול להרגיע אותו באמת – קשר עם ה'.

כל ענייני העולם הזה, אם אדם היה לו קצת יישוב הדעת, היה רואה שזה שטויות העולם הזה. התורה הקדושה אומרת "וידעת היום והשבות אל לבבך", קודם הדעת, קודם תדע את האמת ואז תכניס את זה ללב. לא ללכת אחרי הלב, ללכת קודם כל עם השכל, אתה הולך אחרי הלב, אז זה מייד עגל, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". תזרוק את השכל, תתבטל לשכל שהוא יותר גדול ממך.
רבי נתן מברסלב, כשהגיע לרבנו, הבין שיש פה כזה שכל גדול, שהוא זרק את השכל שלו, מה שרבנו אומר הוא עושה.
כשאדם עומד בניסיונות, זורק את השכל שלו ועושה את מה שה' רוצה ממנו, הוא מקבל כוח, מקבל שמחה. 

יש מצבים בחיים שפתאום לא רואים את ה'. אדם יש לו צרות, הוא עצוב, שבור, נעלב, מודאג, הוא לא רואה את ה', חושך לו בעיניים. הוא נהפך אז לאיש אחר, הוא לא יכול לחשוב, לא יכול לתפקד. כשהכל חשוך ולא רואים פתרון לבעיה זה נקרא חלל פנוי. ה' לא נמצא ח"ו. ואז חושבים איזה מחשבה טובה, מתפללים בכוונה, לומדים משהו, מזכירים לעצמנו שהכל מאת ה' והכל לטובה. ואם זה קשה אז פונים אל ה', לפחות מרימים ראש, לפחות מזיזים קצת את השפתיים אם אי אפשר לדבר, כל זה עוזר לנו לסתום את החלל, זה מחבר אותנו למקום ששם ה' נמצא תמיד. פותחים את הלב ומוצאים את ה' בתוך הלב. מוצאים את אותה נקודה מוגנת שמחברת אותנו אל ה'. גם אם נופלים, מתחילים מחדש.

אדם נשאר עם התאוות שלו, עם הבלבולים שלו, ועם הכעסים שלו, ועם העין הרעה שלו שהוא לא יכול לסבול שהשני יותר טוב ממנו, שעינו צרה בהצלחה ובהתנשאות של חברו, אבל הוא בכל זאת מתקדם, יש לו תמיד איזה חוט השערה, חוט השערה שהוא קצת מתקדם בה, חוט השערה שאומר בעצם להקב"ה אני מבין שזה לא טוב מה שעשיתי, אני עכשיו רוצה להיות קצת אחרת, תעזור לי. זה בעצם רק חוט השערה אבל הקב"ה אוסף את השערות האלה, הוא בונה מהם את הרחמים שלו, מזה שאנחנו כל פעם מתקדמים קצת.

עיקר הניסיונות בחיים הם נסיונות באמונה, להביא את האדם לאמונה. אי אפשר לבוא לאמונה אלא על ידי הנסיונות. כל עוד אנחנו נמצאים כאן, בעולם הזה, אנחנו נמצאים במלחמה על האמונה והמלחמה לא נגמרת עד היום האחרון! אם אדם לא מבין את זה, אז כל נסיון וכל משבר שעובר עליו מפיל אותו, שובר אותו. אדם צריך להבין שהמלחמות, הירידות והנפילות הם לא 'חלק מהחיים', הם החיים עצמם.
באנו לפה לקנות דעת ואמונה, להכיר את ה', ואת זה עושים רק דרך מלחמות. '"ויהי ערב ויהי בוקר'. שום אור לא יכול לבוא בלי שלפני כן יש חושך, שום השגה אי אפשר להשיג בלי מלחמה, אי אפשר לעלות שום עליה בלי שלפני כן תהיה ירידה.
כמה שאדם יותר מצליח להפנים את האמונה הזאת שאין עוד מלבדו, ככה הוא מבטל את היסורים שלו. ברגע שהוא מתחבר לשורש החיים, יודע שאין כלום חוץ מזה, אז הוא פותר את כל הבעיות שלו. אבל זה בהדרגה. במדרגות. אין סוף מדרגות. ככל שהוא מבין עוד קצת שאין עוד מלבדו, כך הוא מתפטר מעוד דברים שמפריעים לו, כך הוא ניצל מעוד יסורים, ועולה מעלה מעלה.
כמו בסיפור הבא
מי גנב את האופניים של איזיקיטו?
יומיים אחרי פורים תשכ"ח.
בקיצור , התפוצצנו מקנאה. נחנקנו מלראות את איזיקיטו בן ה -11, רוכב בגאווה עם חזה נפוח על אופניו החדשות הנוצצות אל מול השמש. ירוקות, צהבהבות, מוכספות, מן שילוב הרמוני של צבעים בוהקים שהפך אותם לסוג של רכב ססגוני, עם שלושה הילוכים זריזים, כידון דקורטיבי, פנס מצוין מקדימה ופנס זוהר מאחורה. למה נחנקנו מקנאה? פשוט. כי לילד כפרי, אם כבר זכה איכשהו לאופניים, היה מדובר בגרוטאה חלודה, עם שרשרת שנופלת מתי שבא לה, וצמיגים דקיקים ושדופים שכל שני וחמישי קופץ עליהם פנצ'ר.
בדרך כלל האופניים הקלאסים הללו היו עוברות מיד ליד, מן האח הגדול, לבינוני עד לבן הזקונים, שירש בעצם כתם חלודה עם פוטנציאל תחבורתי עלוב. פתאום, בלי הודעה מוקדמת איזיקיטו חוצה את הכפר על דרך הכורכר, משוויץ עד השמים, אוחז בידיו טנק ממש. צמיגים עבים ורחבים יותר מהחוטם של מוני החלבן. פדלים נוצצים עם מחזירי אור, יותר מהמשקפיים של מושקו מהלימונים, והן טסות בלי עין רעה, כמו החללית אפולו ההיא שנחתה על הירח, עם האסטרונאוט שאמר "צעד קטן לאדם צעד גדול לאנושות". שלא נמות מקנאה? כמו תמיד, איזיקיטו בא לנו עם הסיפור על הדוד מאמריקה. ככה זה אצלנו בכפר, כשמושבניק מצוי מרוויח בעסקה טובה של מכירה במזומן של שדה חציל או כרוב לפני קטיף, הוא רוצה לברוח מכל מיני חטטנים ועין רעה וטפו טפו טפו אז הוא מספר לבן שלו על דוד מאמריקה ששלח לו לפסח מעטפה עם שטרות ירוקים צפופים וכל שטר שווה לפחות אופניים או שלושה. שלא תהיה עין רעה. אנחנו לא שמענו אף פעם שלאיזיקיטו יש דוד באמריקה, כי הוריו ויטלי ונורה הגיעו מבולגריה. נו מילא, לפחות לעשרה ילדים בכפר היו "דודים" כאלה.

אחר כך הוא מנחית עלינו את הגזרה המוכרת "אמא שלי אמרה בגלל שהם יקרות, אז לא לתת לאף אחד לרכב, כי אם הוא יקלקל, מי ישלם?". עוד תירוץ כפרי טיפוסי שהרתיח לנו את הדם. אופניים חלודים השאלנו ילד לרעהו, עד שאיזיקיטו בא עם "הטנק" שלו וחידש חידוש מעצבן. "לא מלווה תאופנים". הוא עקף אותנו בסיבובים, דילג וקיפץ עמם בווירטואוזיות שהרסה אותנו. עיני כולם ברקו ובהקו, הקנאה הילדותית שלנו איימה להתפרץ.

שבוע לפני חג הפסח, התעורר איזיקיטו ורץ למחסן שליד הלול, שם הוא נהג לקשור את אופניו בשלוש שרשראות, לא רחוק מהמלונה של רקסי, הכלב האילם של המשפחה, שהיה יותר נוחר מאשר נובח.
אם אנחנו זוכרים טוב, שאגות הבכי של איזיקיטו הגיעו עד מטע הוולנסיה של ברטה הטורקיה, האלמנה שידעה לאפות בורקס תרד הכי טוב בארץ, כולל הזקנות התורקיות מיפו. היא הניחה את המקטפה, נכנסה לחצר של אזיקיטו והגישה לו ממחטה שינגב את הדמעות. "מה קרה איז'ו" היא שאלה. "ההורים בסדר, גנבו לכם עגלים"? "כולם בסדר" אנפף איזיקיטו, "גנבו לי את האופניים החדשים שקנה לי הדוד מאמריקה". "באמת עצוב" כאבה ברטה, "יש לי בשקית שני בורקס תרד עם ביצה קשה, קח תאכל, תירגע, ותשמע מה שברטה אומרת. גנבים אף פעם לא יוצאים חָלָק מהגניבות. בטורקיה אומרים לך הרבנים: 'סוף גנב לתלייה'. היידה תאכל, אל תדאג, האופניים לא ברחו לשמים, אלוקים לך אותם". עם עיניים אדומות מבכי שוטט איזיקיטו יחף בין הרפתות והלולים, בולש, שואל, מתחקר. שום מכלום. "אולי הקיבוצניקים גנבו לך..." ניסה להרגיעו חיימקה השמן "בסוף הם מחזירים". איזיקיטו האומלל אסף איצטרובלים שנשרו מן העץ וזרק בכעס לכל הכיוונים. מוטקה הכפוף ממכון התערובת ליטף את בלוריתו של הילדון הכאוב ולחש לאוזנו "פעם כשהייתי ילד, שמעתי צדיק מבוגלריה, ביום כיפורים, שאמר לנו, תראו, הגנב עשה פשע נורא, הוא ייתן דין על כך, אבל אתם, תקבלו באהבה את הדין, תנסו לשמוח גם מן הגניבה שהיא בטח לטובה, וגם שלפחות הגנב ייהנה מן הגניבה. אתה מבין איזיקיטו, יש אנשים מיוחדים, שלא עושים עסק גם מצרות גדולות, וטוב להם כשטוב לאחרים.... אז גנבו לך אופנייים, דבר עם הדוד שלך מאמריקה שיקנה לך עוד זוג". "אני לא סולח לגנב, אפילו אחרי שאני אמות... לא סולח לו. הרס לי את השמחה" השיב איזיקיטו. "חסר לו שאני תופס אותו... חסר לו".
פרק ב'.
אביגדור , אבא של ניסו (בן כיתתו של איזיקיטו) סיפר לכולם שהוא קונה מצות שמורות, עגולות כאלה, מרב תימני זקן, שיש לו תנור מיוחד עם גחלים. "כאלה אכלנו גם בבולגריה. טעם גן עדן". "זה מצות שמורות של דתיים חזקים" הסביר ניסו לילדי המושב". "הם קוצרים את החיטה, שומרים אותה שלא ייפול עליה גשם, לפני פסח יש להם מכונה מיוחדת לטחינה, וצי'ק ציק הם עושים עיסה, ותוחבים לתנור. זו מצה גוטע גוטע. המרובעות מהמכולת שום כלום לידן. אבא לקח אותי לשכונה ההיא בכפר סבא, יש שם רב עם זקן ארוך, מומחה למצות... זה עולה המון כסף". לפני שנה בחול המועד פסח, ניסו נתן לנו לטעום מהמצה העגולה. באמת שהוא צודק, אי אפשר להשוות בטעם, ולא במראה, זו מצה מעניינת שכזו, עם טעם של יציאת מצרים וקריעת ים סוף. "השנה" עדכן ניסו, "אבא שלי במילואים ויחזור רק כמה שעות לפני ליל הסדר. אני נוסע ספיישל לכפר סבא להביא את המצות.. אבא השאיר לי 30 לירות... אני קונה קילו... זה בערך עשר מצות...". "אתה נוסע לכפר סבא?" התפלאו הילדים, "זה לפחות נסיעה של 20 קילומטר... והמשטרה אמרה שלא נוסעים עם אופניים על כביש ראשי..." "שטויות", הסביר ניסו, "אני נוסע עם החלודות שלי דרך השדות. ייקח שעתיים שלוש... לא נורא". ניסו תמיד היה טיפוס אמיץ שכזה, בשבילו כיבוש כפר סבא זה באמת לא משהו מיוחד.
פרק ג
ערב פסח תשכ"ח, שעה שלוש אחה"צ. השמועה החלה לרחף בין בתי הכפר. הילד בבית החולים, בסכנת חיים. מונשם. "מי שולח ילד בערב פסח לכפר סבא, על אופניים? "אנפפו הסבתות רוזה  ופלומבה, "זו דרך מסוכנת, יש כביש ראשי... שאלוקים ישמור אותו". כעבור חצי שעה נעצר טנדר משטרתי מול הבית של ניסו, שוטר גבה קומה אחז בידו השמאלית קופסת קרטון בגודל בינוני ובידו הימנית את... האופניים של איזיקיטו, עקומים, מרוסקים, הכידון שמוט לגלגל, והגלגלים מעוותים לגמרי, יותר גרוטאה מגרוטאה. את ליל הסדר עשו ההורים של ניסו בבית החולים, ליד בנם המונשם. אביגדור אביו פתח את קופסת הקרון ולא מצא מצה אחת שלמה. רק שברים. נו טוב, הילד פשוט דהר, התנגש במעקה של הגשר, צנח לוואדי, חטף בובמה בראש, התעקמו האופניים ונשברו המצות. מזל שהבחין בו חקלאי שעסק בריסוס שדה כותנה, והזמין אמבולנס. מה התברר? שניסו באמת "לקח" את אופני איזיקיטו, החביא והסווה אותם מתחת לגשר הצר בין שני הכפרים, דהר עם חלודות שלו עד לגשר, מהגשר והלאה רכב על האופניים הנוצצים של איזיקיטו עד כפר סבא. בדרך חזרה, עם קרטון המצות, חיכתה לו שלולית שמן באמצע הגשר, הוא איבד שליטה, צנח למשה, ושבר את העצמות. סוף גנב לצניחה... ברביעי של חול המועד פסח ניסו פקח עיניים, והתחיל לדבר בלחש. הגענו לבקרו כל הילדים. חוץ מאיזיקיטו. ברור למה. הוא לא מוכן לסלוח לגנב, אפילו עד יום מותו. "אני לא גנב, אף פעם לא גנבתי אופניים או משהו אחר" לחש לנו ניסו, "אבל לי אף פעם לא  היו אופניים חדשים, וזה לא יפה מצדו של איזיקיטו שלא נתן לאף אחד לעשות סיבוב. לקחתי אותם רק כמה ימים והתכוונתי להחזיר לו אחרי שאביא את המצות השמורות בערב פסח, אבל באמצע אלוקים עשה לי תאונה. תגידו לאיזיקיטו שאני מבקש סליחה, אני לא גנב! אני לא גנב!" מירר ניסו בבכי, על רקע צלילי המחלקה לטיפול נמרץ ומכשיריה המוזרים.. 

כמעט חצי שנה הם לא דיברו. כמה ימים לפני ראש השנה תשכ"ט, ניסו ואבא שלו אביגדור נכנסו לחצר של הורי איזקיטו אוחזים בידיהם קרטון אדיר ממדים. הם קראו לאיזיקיטו שנעמד על מעקה המרפסת עם ידיו על מותניו, ומבט חמוץ בעיניו. הקרטון נקרע לגזרים, וניסו שלף משם אופניים מדהימות, בדיוק כמו הפירמה של אלה שהתעקמו. ניסו גרר למרפסת את האופניים הנוצצים ואמר: "איזיקיטו אלו האופניים שלך. רציתי שתדע שכל החודשים האלה עבדתי יומם ולילה, כדי להרוויח כסף... אבא שלי השלים את הכסף שחסר וקנינו לך אופניים. אני מבקש סליחה שציערתי אותך, ואני רוצה שתאמין שאני לא גנב, אני רק ילד שעשה טעות... ועובדה שתיקנתי אותה". איזיקיטו קפץ מן המעקה, חיבק את ניסו בשמחה גלויה ואמר "גם אני מצעטר... אולי גם אני אשם שהוצאתי לכם את העיניים, עם הפירמה הזו. ניסו, עשה לי טובה, תעלה על האופניים חדשים שלי, ואת הסיבוב הראשון עליהם, אתה עושה".
פרק אחרון
ברטה האלמנה שמעה את סופו היפה של הסיפור מול התנור של הבורקס הלוהט. היא הניחה את התוצרת הלוהטת על השיש במטבח וסיכמה בינה לבין עצמה, "שתי נשמות טובות הילדים האלה. הצדיקים מבולגריה היו אומרים שכאשר גונבים אפיקומן, אין לזה טעם של גניבה, זה טעם של מצווה"... ואחר כך גלשו המים מן הסיר הקטן של הביצים הקשות. (מתוך סדרת ספריו של הסופר יעקב (קובי) לוי)

תפילה
רבונו של עולם
תעזור לי לראות את הנשמה של הבן אדם, לראות את הניצוץ האלוקי שבכל אחד ולהתרגש ממנו, לזכור שכל אדם הוא חלק אלוק ממעל, שלכל אחד יש בפנים משהו נפלא שלא תמיד רואים אותו, צריך לחפש.
זכה אותי אבא להרגיש שכולנו בנים יחידים שלך, שכולנו אחים, כמו ששומעים הרבה פעמים איך קוראים אחד לשני – אחי, אח שלי, אפילו שלא מכירים.

אני חולף על פני כל כך הרבה בני אדם ביום אחד, חלקם ממש אנשים קרובים ולפעמים רק אחרי כמה שנים אני זוכה לגלות את האור המיוחד שלהם, את היופי של הנשמה שלהם. תעזור לי אבא להסתכל בעיניים טובות, לחפש את הטוב, לדעת שהוא בודאי נמצא.

תעזור לי לראות קודם כל את היופי של הנשמה שלי, כי אם אני לא אראה, אז אני אפסול את כולם כדי להרגיע את עצמו שאני לא הכי גרוע.

תעזור לי להגיד מילים טובות כי אני יודע מה זה עושה לי כשמישהו ניגש אלי ואומר כמה מילים טובות, כמה מילים שמחממות לי את הלב וכל פעם שאני רואה את היהודי הזה, אני מרגיש כמו ריח גן עדן נודף ממנו, הכל בזכות המילים שאמר.

תעזור לי תמיד ללמד כף זכות וכשאחרים כועסים על מישהו, מאשימים אותו, מתלוננים עליו, או סתם מדברים לא טוב עליו, לעצור אותם ולהציע הסבר אחר להתנהגות שלו, שזה בעצם כף זכות, כי אנחנו אף פעם לא יכולים להיות בטוחים שמה שאנחנו חושבים על השני זו האמת.
תעזור לי אבא לעשות טיפול שורש לקנאה שלי באחרים כי זה כל כך מעכיר את החיים, כל כך מקלקל את השמחה.

רבונו של עולם, רוצה לחיות באהבה עם כולם ובזכות זה תמיד להרגיש אותך, כי כשמרגישים אותך, ואוהבים אותך, זה התענוג הכי גדול בחיים.

שבת שלום,
מנחם אזולא