סימן ה - נקיון המקום לדבר שבקדושה
סימן ה. נקיון המקום לדבר שבקדושה, ובו י"ז סעיפים:
(א) כתיב וכסית את צאתך כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך וגו' והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו', מכאן למדו רז"ל שבכל מקום אשר ה' אלקינו מתהלך עמנו דהיינו כשאנו עוסקים בדבר שבקדושה בגון ק"ש תפלה תורה וכדומה, צריך להיות המחנה קדוש שלא תהא צואה מגולה שם ושלא יראה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל:
(ב) ואפילו להרהר בדברי קדושה במקום צואה או מי רגלים או כל דבר שהוא מסריח אסור, עד שיכסה אותו כמו שנא' וכסית את צאתך או שיטיל לתוך מי רגלים של פעם אחת רביעית מים לא שנא היו הם בכלי תחלה ונותן עליהם מים ולא שנא היו המים בכלי תחלה (ואם היו המי רגלים בעביט המיוחד להן לא מהני להו מים כדלקמן סעיף י"ג), ולמי רגלים של שני פעמים צריכין ב' רביעיות מים וכן לעולם. ואפילו אם נבלעו המי רגלים בקרקע או בבגד כל שיש שם עדיין קצת לחלוחית מהם צריך לשפוך שם מים (וע"ל סימן פ' סל"ב):
(ג) אם יש צואה על בשרו אע"פ שמכוסה בבגדיו אסור בדברי קדושה, שנא' כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, בעינן שיהיו כולם נקיים. ויש מקילין בזה אבל הנכון להחמיר. ואם יש לו אפי' מעט צואה בפי הטבעת אע"פ שהיא מכוסה לכ"ע לא מהני מפני שבמקומה זוהמתה מרובה. (מי שיש לו חולי הטחורים ע' מג"א סי' ע"ו סק"ח שהביא תשובת הרדב"ז בזה והיא בח"ג סי' שט"ו ובסוף דברי המג"א שכתב ואין לו תקנה הוא ט"ס וצ"ל ואינו צריך תקנה. ע' יד אפרים):
(ד) צריכין ליזהר שבכל מקום שיש להסתפק שמא יש שם צואה או מי רגלים לא יאמר שם שום דבר שבקדושה עד שיבדוק את המקום. ואין להתפלל בבית אם בעליה יש מקום מטונף:
(ה) תינוק שאחרים בימיו יכולין לאכול כזית מיני דגן אפילו ע"י תבשיל, בכדי שגדול אוכל שיעור פרס (וכ' בס' מ"ע להגאון מהריעב"ץ ז"ל דהיינו כשיעשה בן שנה), מרחיקין מצואתו וממ"ר. וטוב וישר להרחיק גם מצואת קטן בן ח' ימים:
(ו) צואת אדם אע"פ שאין לה ריח רע וכן צואת חתול ונמיה וצואת תרנגול אדומי (ענגלישע הייד אינדיק) מרחיקין מהן. ושאר צואה של בהמה חיה ועוף מסתמא אינה מסרחת ואין צריכין להרחיק מהן, אבל אם מסרחת וכן נבלה המסרחת וכל דבר המסריח מחמת עיפוש וכן לול של תרנגולין מרחיקין מהן וכן מרחיקין ממים סרוחים. ומי משרה ששורין בהן פשתן או קנבוס סתמן מסריחין וצריכין להרחיק מהן כמו מן הצואה:
(ז) צואה יבשה כ"כ שהיא נפרכת ע"י גלילה, הרי היא כעפר והוא שלא יהא בה ריח רע, אבל אם נקרשה מחמת הקור כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום עדיין שם צואה עליה, וצואה שנתכסה בשלג חשוב כיסוי:
(ח) עד כמה מרחיקין, היתה הצואה מאחריו צריך להרחיק ממקום שכלה הריח ד' אמות ואפילו אם הוא אינו מריח צריך להרחיק שיעור זה כאילו היה מריח. ואם אינה מסרחת די אם מרחיק ממנה ד' אמות. ואם היא מלפניו צריך להרחיק כמלא עיניו, ואפילו בלילה צריך להרחיק כשיעור שהיה יכול לראותה ביום. ואם היא מן הצדדין יש להחמיר כאילו היתה בפניו, ויטה את עצמו כדי שתהא לאחריו:
(ט) בית שמתפללין בו בצבור ונמצא שם צואה אעפ"י שהיא אחורי הש"ץ ורחוקה ממנו יותר מד' אמות ממקום שכלה הריח, מ"מ צריך הוא לשתוק ולהמתין עד שיוציאוה או יכסוה, מפני שאי אפשר שלא תהא לאחד מן הצבור תוך ד"א ממקום שכלה הריח ואסור לו לשמוע ולכוין למה שאומר הש"ץ:
(י) מי שהתפלל ומצא אח"כ שיש שם צואה, אם המקום ההוא היה ראוי להסתפק בו שמא יש שם צואה והוא פשע ולא בדק כיון דתפלת ש"ע היא במקום קרבן הו"ל זבח רשעים תועבה וצריך לחזור ולהתפלל ש"ע, וכן ק"ש שהיא מדאורייתא ואין בו חשש ברכה לבטלה חוזר וקורא אבל בלא הברכות, וכן שאר ברכות שאמר שם ואפילו ברכת המזון אינו חוזר ומברך. ואם אין המקום ראוי להסתפק בצואה דאז לא פשע, אפילו בתפלה יוצא בדיעבד. ואם נמצאו מי רגלים, אפי' המקום ראוי להסתפק יוצא בדיעבד גם בתפלה:
(יא) יצא ממנו ריח מלמטה אסור בדבר שבקדושה עד שיכלה הריח. ואם יצא מחבירו ג"כ צריך להמתין, רק אם הוא עוסק בלימוד תורה אינו צריך להמתין בשביל ריח שיצא מחבירו:
(יב) בית הכסא אעפ"י שיש לה מחיצות ואין בה צואה, צריכין להרחיק ממנה, ולכן ספסל העשוי עם נקב שמעמידין תחתיו גרף לפנות עליו אעפ"י שהוציאו את הגרף וכסו את הנקב בדף, מ"מ יש לספסל זה דין בה"כ וצריכין להוציאו מן הבית או לכסותו כולו, אך אם הוא כסא המיוחד לישיבה ומכוסה בכר לישב עליו ורק לעת הצורך מסירין את הכר ונפנין שם ושוב מחזירין עליו את הכר בזה יש להקל:
(יג) גרף של רעי ועביט של מי רגלים, אם הם של חרס או של עץ דינם כבית הכסא, אע"פ שהם נקיים ואין להם ריח רע ואפילו נתן לתוכן מים או שכפאן על פיהם לא מהני ואפילו נתנן תחת המטה לא מהני (דמטות שלנו אינן חוצצות) אלא צריך להוציאן מן הבית או לכסותן. ואם הם של מתכות או זכוכית, אם הם רחוצים יפה ואין בהם ריח רע אין צריכין להרחיק מהם. פי חזיר כיון שדרכו לנקר בצואה דינו כגרף של רעי ואפילו עולה מן הנהר אין הרחיצה מועלת לו:
(יד) בבית המרחץ ג"כ אסור לדבר או להרהר בשום דבר שבקדושה. ואסור להזכיר שמות המיוחדים להקב"ה אפילו בלשון חול (כגון גאט בל"א או בוגא בלשון פולין ורוסיא) בבית המרחץ או במבואות המטונפות. וכן אסור ליתן שם שלום לחברו, כי שלום הוא שמו של הקב"ה שנאמר ויקרא לו ה' שלום. ואדם ששמו שלום יש אוסרין לקרותו שם בשמו, ויש מתירין כיון שאינו מכוין על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם, וכן נוהגין להקל, וירא שמים יש לו להחמיר:
(טו) אסור לדבר דברי תורה וקדושה נגד ערוה בין שלו בין של אחר ואפילו מקטן וקטנה (רק לצורך מצות מילה מותר לברך נגד ערות התינוק). ואפילו אם עוצם עיניו שלא לראות את הערוה לא מהני כיון שהוא נגדו, אלא יטה פניו וגופו מכנגדה:
(טז) גוף האשה כל מקום שדרכה להתכסות אם נתגלה שם שיעור טפח,וכן שערות של אשה נשואה אשר דרכה לכסותן אם נתגלה קצת מהן חשוב כמו ערוה לגבי איש. ואין חילוק בין שהיא אשתו או אשה אחרת, אבל לגבי אשה לא חשיבי כמו ערוה. קול זמר מאשה חשוב ג"כ כמו ערוה, ומ"מ בשעת הדחק שהוא שומע נשים מזמרות ואי אפשר לו למחות לא יתבטל משום זה מק"ש ותפלה ותורה, אלא יתאמץ לכוין כל לבבו להקדושה שהוא עוסק בה ולא יתן לב עליה:
(יז) לבו רואה את הערוה שלו, אע"פ שהערוה היא מכוסה כגון שהוא לבוש בחלוק ג"כ אסור לו לומר כל דבר שבקדושה, אלא צריך להיות לבוש במכנסים שהם מדובקים על גופו, או שיאזור באיזור, או יניח זרועותיו על החלוק כדי להפסיק בין לבו לערותו. ואשה א"צ לזאת:
(א) כתיב וכסית את צאתך כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך וגו' והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו', מכאן למדו רז"ל שבכל מקום אשר ה' אלקינו מתהלך עמנו דהיינו כשאנו עוסקים בדבר שבקדושה בגון ק"ש תפלה תורה וכדומה, צריך להיות המחנה קדוש שלא תהא צואה מגולה שם ושלא יראה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל:
(ב) ואפילו להרהר בדברי קדושה במקום צואה או מי רגלים או כל דבר שהוא מסריח אסור, עד שיכסה אותו כמו שנא' וכסית את צאתך או שיטיל לתוך מי רגלים של פעם אחת רביעית מים לא שנא היו הם בכלי תחלה ונותן עליהם מים ולא שנא היו המים בכלי תחלה (ואם היו המי רגלים בעביט המיוחד להן לא מהני להו מים כדלקמן סעיף י"ג), ולמי רגלים של שני פעמים צריכין ב' רביעיות מים וכן לעולם. ואפילו אם נבלעו המי רגלים בקרקע או בבגד כל שיש שם עדיין קצת לחלוחית מהם צריך לשפוך שם מים (וע"ל סימן פ' סל"ב):
(ג) אם יש צואה על בשרו אע"פ שמכוסה בבגדיו אסור בדברי קדושה, שנא' כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, בעינן שיהיו כולם נקיים. ויש מקילין בזה אבל הנכון להחמיר. ואם יש לו אפי' מעט צואה בפי הטבעת אע"פ שהיא מכוסה לכ"ע לא מהני מפני שבמקומה זוהמתה מרובה. (מי שיש לו חולי הטחורים ע' מג"א סי' ע"ו סק"ח שהביא תשובת הרדב"ז בזה והיא בח"ג סי' שט"ו ובסוף דברי המג"א שכתב ואין לו תקנה הוא ט"ס וצ"ל ואינו צריך תקנה. ע' יד אפרים):
(ד) צריכין ליזהר שבכל מקום שיש להסתפק שמא יש שם צואה או מי רגלים לא יאמר שם שום דבר שבקדושה עד שיבדוק את המקום. ואין להתפלל בבית אם בעליה יש מקום מטונף:
(ה) תינוק שאחרים בימיו יכולין לאכול כזית מיני דגן אפילו ע"י תבשיל, בכדי שגדול אוכל שיעור פרס (וכ' בס' מ"ע להגאון מהריעב"ץ ז"ל דהיינו כשיעשה בן שנה), מרחיקין מצואתו וממ"ר. וטוב וישר להרחיק גם מצואת קטן בן ח' ימים:
(ו) צואת אדם אע"פ שאין לה ריח רע וכן צואת חתול ונמיה וצואת תרנגול אדומי (ענגלישע הייד אינדיק) מרחיקין מהן. ושאר צואה של בהמה חיה ועוף מסתמא אינה מסרחת ואין צריכין להרחיק מהן, אבל אם מסרחת וכן נבלה המסרחת וכל דבר המסריח מחמת עיפוש וכן לול של תרנגולין מרחיקין מהן וכן מרחיקין ממים סרוחים. ומי משרה ששורין בהן פשתן או קנבוס סתמן מסריחין וצריכין להרחיק מהן כמו מן הצואה:
(ז) צואה יבשה כ"כ שהיא נפרכת ע"י גלילה, הרי היא כעפר והוא שלא יהא בה ריח רע, אבל אם נקרשה מחמת הקור כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום עדיין שם צואה עליה, וצואה שנתכסה בשלג חשוב כיסוי:
(ח) עד כמה מרחיקין, היתה הצואה מאחריו צריך להרחיק ממקום שכלה הריח ד' אמות ואפילו אם הוא אינו מריח צריך להרחיק שיעור זה כאילו היה מריח. ואם אינה מסרחת די אם מרחיק ממנה ד' אמות. ואם היא מלפניו צריך להרחיק כמלא עיניו, ואפילו בלילה צריך להרחיק כשיעור שהיה יכול לראותה ביום. ואם היא מן הצדדין יש להחמיר כאילו היתה בפניו, ויטה את עצמו כדי שתהא לאחריו:
(ט) בית שמתפללין בו בצבור ונמצא שם צואה אעפ"י שהיא אחורי הש"ץ ורחוקה ממנו יותר מד' אמות ממקום שכלה הריח, מ"מ צריך הוא לשתוק ולהמתין עד שיוציאוה או יכסוה, מפני שאי אפשר שלא תהא לאחד מן הצבור תוך ד"א ממקום שכלה הריח ואסור לו לשמוע ולכוין למה שאומר הש"ץ:
(י) מי שהתפלל ומצא אח"כ שיש שם צואה, אם המקום ההוא היה ראוי להסתפק בו שמא יש שם צואה והוא פשע ולא בדק כיון דתפלת ש"ע היא במקום קרבן הו"ל זבח רשעים תועבה וצריך לחזור ולהתפלל ש"ע, וכן ק"ש שהיא מדאורייתא ואין בו חשש ברכה לבטלה חוזר וקורא אבל בלא הברכות, וכן שאר ברכות שאמר שם ואפילו ברכת המזון אינו חוזר ומברך. ואם אין המקום ראוי להסתפק בצואה דאז לא פשע, אפילו בתפלה יוצא בדיעבד. ואם נמצאו מי רגלים, אפי' המקום ראוי להסתפק יוצא בדיעבד גם בתפלה:
(יא) יצא ממנו ריח מלמטה אסור בדבר שבקדושה עד שיכלה הריח. ואם יצא מחבירו ג"כ צריך להמתין, רק אם הוא עוסק בלימוד תורה אינו צריך להמתין בשביל ריח שיצא מחבירו:
(יב) בית הכסא אעפ"י שיש לה מחיצות ואין בה צואה, צריכין להרחיק ממנה, ולכן ספסל העשוי עם נקב שמעמידין תחתיו גרף לפנות עליו אעפ"י שהוציאו את הגרף וכסו את הנקב בדף, מ"מ יש לספסל זה דין בה"כ וצריכין להוציאו מן הבית או לכסותו כולו, אך אם הוא כסא המיוחד לישיבה ומכוסה בכר לישב עליו ורק לעת הצורך מסירין את הכר ונפנין שם ושוב מחזירין עליו את הכר בזה יש להקל:
(יג) גרף של רעי ועביט של מי רגלים, אם הם של חרס או של עץ דינם כבית הכסא, אע"פ שהם נקיים ואין להם ריח רע ואפילו נתן לתוכן מים או שכפאן על פיהם לא מהני ואפילו נתנן תחת המטה לא מהני (דמטות שלנו אינן חוצצות) אלא צריך להוציאן מן הבית או לכסותן. ואם הם של מתכות או זכוכית, אם הם רחוצים יפה ואין בהם ריח רע אין צריכין להרחיק מהם. פי חזיר כיון שדרכו לנקר בצואה דינו כגרף של רעי ואפילו עולה מן הנהר אין הרחיצה מועלת לו:
(יד) בבית המרחץ ג"כ אסור לדבר או להרהר בשום דבר שבקדושה. ואסור להזכיר שמות המיוחדים להקב"ה אפילו בלשון חול (כגון גאט בל"א או בוגא בלשון פולין ורוסיא) בבית המרחץ או במבואות המטונפות. וכן אסור ליתן שם שלום לחברו, כי שלום הוא שמו של הקב"ה שנאמר ויקרא לו ה' שלום. ואדם ששמו שלום יש אוסרין לקרותו שם בשמו, ויש מתירין כיון שאינו מכוין על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם, וכן נוהגין להקל, וירא שמים יש לו להחמיר:
(טו) אסור לדבר דברי תורה וקדושה נגד ערוה בין שלו בין של אחר ואפילו מקטן וקטנה (רק לצורך מצות מילה מותר לברך נגד ערות התינוק). ואפילו אם עוצם עיניו שלא לראות את הערוה לא מהני כיון שהוא נגדו, אלא יטה פניו וגופו מכנגדה:
(טז) גוף האשה כל מקום שדרכה להתכסות אם נתגלה שם שיעור טפח,וכן שערות של אשה נשואה אשר דרכה לכסותן אם נתגלה קצת מהן חשוב כמו ערוה לגבי איש. ואין חילוק בין שהיא אשתו או אשה אחרת, אבל לגבי אשה לא חשיבי כמו ערוה. קול זמר מאשה חשוב ג"כ כמו ערוה, ומ"מ בשעת הדחק שהוא שומע נשים מזמרות ואי אפשר לו למחות לא יתבטל משום זה מק"ש ותפלה ותורה, אלא יתאמץ לכוין כל לבבו להקדושה שהוא עוסק בה ולא יתן לב עליה:
(יז) לבו רואה את הערוה שלו, אע"פ שהערוה היא מכוסה כגון שהוא לבוש בחלוק ג"כ אסור לו לומר כל דבר שבקדושה, אלא צריך להיות לבוש במכנסים שהם מדובקים על גופו, או שיאזור באיזור, או יניח זרועותיו על החלוק כדי להפסיק בין לבו לערותו. ואשה א"צ לזאת: