סימן ו - קצת דיני ברכות ודיני ב"ה וב"ש ואמן
סימן ו. קצת דיני ברכות ודיני ב"ה וב"ש ואמן, ובו י"א סעיפים:
(א) קודם שיברך איזה ברכה צריך הוא לדעת איזה ברכה שהוא צריך לברך, כדי שבשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שהוא עיקר הברכה ידע מה שיסיים. ואסור לעשות שום דבר בשעה שהוא מברך. ולא יברך במהירות אלא יכוין פירוש המלות. וז"ל ספר חסידים - כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל אדם יכוין לבו לברך בשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו על המצוה. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב. ועל דבר זה חרה אף ה' ושלח לנו ביד ישעיהו ואמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. אמר הקב"ה לישעיה ראה מעשה בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בה כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו. באים בביתי ומתפללים לפני תפלות הקבועות כמנהג אבותיהם לא בלב שלם. הם מנקין את ידיהן ומברכין על נטילת ידים ובוצעין ומברכין ברכת המוציא, שותים ומברכין, כמו שהדבר שגור בפיהם. אף בעת שהן מברכין אינן מתכוונין לברכני, לכן ע"כ חרה אפו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו במנהג לא בכוונה, דכתיב בתריה לכן הנני יוסיף כו' ואבדה חכמת חכמיו כו', לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו עשה דברים לשם פועלם וכו' עכ"ל. וראוי לאדם שירגיל א"ע לומר את הברכות בקול רם כי הקול מעורר את הכוונה:
(ב) כשהוא מברך יהא פיו נקי מן הרוק וגם שאר דבר לא יהא בתוך פיו, שנא' ימלא פי תהלתך:
(ג) אסור להוציא שם שמים לבטלה. וכל המוציא ש"ש לבטלה עובר על מצות עשה דכתיב את ה' אלקיך תירא וכתיב אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא. וזהו מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כ"א בדרך שבח וברכה במה שהוא מחויב או בדרך לימוד. ויירא ויזדעזעו איבריו בשעה שהוא מזכיר את השם ית"ש אבל לא להוציאו ח"ו לבטלה. ולא שם המיוחד בלבד אלא כל השמות המיוחדים לשמו ית'. ולא לבד בלה"ק אסור אלא אפילו בכל לשון אסור. והמקלל את חבירו או את עצמו בשמו ית' או בכינוי (כנוי הוא מה שמשבחין בו הקב"ה כמו הגדול הגבור הנורא הנאמן האדיר והחזק והאמיץ העיזוז חנון ורחום קנא ארך אפים ורב חסד) בכל לשון חייב מלקות ובעו"ה רוב המוני עם אינם נזהרים ואומרים בלשון אשכנז גאט זאל איהם שטראפן וכדומה. ועוברים בזה על לאו של תורה. ואם קלל בלא שם ובלא כינוי או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה' וכדומה אע"פ שאינו חייב מלקות איסורא מיהו איכא (חוה"מ סי' כ"ז) וכן אסור לכתוב בשום מכתב שמו ית' בכל לשון ורבים טועים וכותבים שמו ית' בלשון אשכנז או שכותבים תיבת אדיע והוא לשון צרפת וביאורו עם ה'. והוא איסור גמור כי לאחר זמן יתגלגל המכתב באשפה, ודבר זה גורם עניות בישראל מה ששם שמים מצוי ומכ"ש בבזיון ח"ו, וצריכין התחכמות והתאמצות לבטל זאת (אורים שם). כשבא לו רוק בתוך פיו ירוק תחלה ואח"כ יאמר את השם ולא שיאמר את השם ואח"כ ירוק. וכן כשמנשק את הספר ירוק תחלה ולא אח"כ. כשרוצה להזכיר את השם יאמר תיבת השם ולא כמו שטועים ההמון ואומרים אדושם, כי אין זה דרך כבוד של מעלה:
(ד) צריכין ליזהר שלא לברך ח"ו ברכה לבטלה, או לגרום לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה. אם נכשל וברך ברכה לבטלה וכן בענין אחר אם נכשל והוציא ש"ש לבטלה, יאמר אחריה בשכמל"ו. ואם מיד לאחר שהזכיר את השם נזכר שא"צ לברך יסיים למדני חקיך, שזהו פסוק שלם והוי כמו לימוד ולא לבטלה. ואם התחיל גם תיבת אלקינו ונזכר מיד לאחר שאמר אלקי ולא גמר לומר נו יסיים ויאמר ישראל אבינו מעולם ועד עולם (שזהו ג"כ לשון הפסוק בד"ה א' כ"ט). ומ"מ יאמר גם בזה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:
(ה) בירך על המים ושמע שיש מת בשכונה והמנהג הוא לשפוך המים שבשכונת המת (כדלקמן סימן קצ"ד) מפני הסכנה, מ"מ כיון שבירך ישתה מעט שלא תהא ברכתו לבטלה, ואל ידאג מפני הסכנה כי שומר מצוה לא ידע דבר רע (עיין לקמן סי' ק"ע ס"ט), ולאחר ששתה מעט ישפוך השאר:
(ו) כל הברכות (חוץ מברכת המזון שיבואר אי"ה בסימן מ"ד סעיף י"א) אם נסתפק בהם אם אמרם או לא אמרם אינו חוזר ומברך:
(ז) חייב אדם לברך בכל יום ק' ברכות לפחות. ודור המלך תקן זאת. רמז לדבר, נאום הגבר הוקם על. על בגימטריא ק'. וסמך מן התורה ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו' אל תקרא מה אלא מאה. הן מאה ברכות שהן ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד ע"י הברכות שמברכין. הקללות שבמשנה תורה הן צ"ח וכתיב גם כל חלי וכל מכה, הרי ק'. וק' ברכות שאנו מברכין בכל יום מגינות עלינו להנצל מהן, ובשבת ויו"ט וכן בתעניות שחסרים מן מאה ברכות משלימים במה שמכוונים לברכות הש"ץ בחזרות התפלות וברכות הקוראים בתורה והמפטירין ועונין אחריהם אמן, וגם בברכות הנהנין:
(ח) כל ברכה שאדם שומע מחבירו, כששומע אומרו ברוך אתה ה', הוא אומר ברוך הוא וברוך שמו. וכשגומר את הברכה צריך לומר אמן. ופירוש אמן הוא אמת. ויכוין בלבו אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה. ובברכות שיש בהן ג"כ תפלה כגון בברכות ש"ע מן אתה חונן עד המחזיר שכינתו לציון, ובברכת שים שלום, יכוין באמירת אמן לשני דברים, אמת היא הברכה' ויהי רצון שיאמנו הדברים במהרה. ובקדיש שאינו אלא תפלה על העתיד יבוין רק לבקשה שיאמן הדבר במהרה:
(ט) אם השומע הוא עומד במקום שאסור לו להפסיק לא יאמר ב"ה וב"ש. וכן אם הוא שומע ברכה שגם הוא צריך לצאת בברכה זאת שתהא נחשבת לו כאילו אמרה בעצמו כגון ברכות השופר וברכות מגילה לא יאמר ב"ה וב"ש, משם דזה הוי הפסק באמצע הברכה (דגמ"ר סימן קכ"ד). ולענין עניית אמן אם הוא עומד במקום שאינו רשאי להפסיק יבואר אי"ה לקמן במקומו (בסימן י"ד ובסימן ע"ז):
(י) צריך ליזהר מאוד שיאמר תיבת אמן כתיקונו שלא יחטוף האלף ולא יבליע הנון. גם יזהר מאוד שלא יענה אמן קודם שסיים המברך כל הברכה, כי זהו אמן חטופה. וגם לא יאחר מלענות אמן דזהו אמן יתומה. אלא תיכף כשמסיים המברך את הברכה יענה אמן. ולא יגביה קולו יותר מן המברך שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו:
(יא) אין עונין אמן על ברכת עצמו (מלבד בברהמ"ז לאחר בונה ירושלים) ואפי' מסיים ברכה אחת בשוה עם הש"ץ לא יענה. אבל אם הוא ברך ברכה אחרת והש"ץ ברכה אחרת וסיימו בשוה עונה אמן על ברכת הש"ץ. ואם סיים ברכת ישתבח או ברכת שומר עמו ישראל לעד או ברכת יהללוך שלאחר הלל בשוה עם הש"ץ עונה ג"כ אמן (כיון דהרבה פוסקים ס"ל דאפילו לאחר עצמו עונה באלו אמן):
(א) קודם שיברך איזה ברכה צריך הוא לדעת איזה ברכה שהוא צריך לברך, כדי שבשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שהוא עיקר הברכה ידע מה שיסיים. ואסור לעשות שום דבר בשעה שהוא מברך. ולא יברך במהירות אלא יכוין פירוש המלות. וז"ל ספר חסידים - כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל אדם יכוין לבו לברך בשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו על המצוה. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב. ועל דבר זה חרה אף ה' ושלח לנו ביד ישעיהו ואמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. אמר הקב"ה לישעיה ראה מעשה בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בה כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו. באים בביתי ומתפללים לפני תפלות הקבועות כמנהג אבותיהם לא בלב שלם. הם מנקין את ידיהן ומברכין על נטילת ידים ובוצעין ומברכין ברכת המוציא, שותים ומברכין, כמו שהדבר שגור בפיהם. אף בעת שהן מברכין אינן מתכוונין לברכני, לכן ע"כ חרה אפו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו במנהג לא בכוונה, דכתיב בתריה לכן הנני יוסיף כו' ואבדה חכמת חכמיו כו', לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו עשה דברים לשם פועלם וכו' עכ"ל. וראוי לאדם שירגיל א"ע לומר את הברכות בקול רם כי הקול מעורר את הכוונה:
(ב) כשהוא מברך יהא פיו נקי מן הרוק וגם שאר דבר לא יהא בתוך פיו, שנא' ימלא פי תהלתך:
(ג) אסור להוציא שם שמים לבטלה. וכל המוציא ש"ש לבטלה עובר על מצות עשה דכתיב את ה' אלקיך תירא וכתיב אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא. וזהו מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כ"א בדרך שבח וברכה במה שהוא מחויב או בדרך לימוד. ויירא ויזדעזעו איבריו בשעה שהוא מזכיר את השם ית"ש אבל לא להוציאו ח"ו לבטלה. ולא שם המיוחד בלבד אלא כל השמות המיוחדים לשמו ית'. ולא לבד בלה"ק אסור אלא אפילו בכל לשון אסור. והמקלל את חבירו או את עצמו בשמו ית' או בכינוי (כנוי הוא מה שמשבחין בו הקב"ה כמו הגדול הגבור הנורא הנאמן האדיר והחזק והאמיץ העיזוז חנון ורחום קנא ארך אפים ורב חסד) בכל לשון חייב מלקות ובעו"ה רוב המוני עם אינם נזהרים ואומרים בלשון אשכנז גאט זאל איהם שטראפן וכדומה. ועוברים בזה על לאו של תורה. ואם קלל בלא שם ובלא כינוי או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה' וכדומה אע"פ שאינו חייב מלקות איסורא מיהו איכא (חוה"מ סי' כ"ז) וכן אסור לכתוב בשום מכתב שמו ית' בכל לשון ורבים טועים וכותבים שמו ית' בלשון אשכנז או שכותבים תיבת אדיע והוא לשון צרפת וביאורו עם ה'. והוא איסור גמור כי לאחר זמן יתגלגל המכתב באשפה, ודבר זה גורם עניות בישראל מה ששם שמים מצוי ומכ"ש בבזיון ח"ו, וצריכין התחכמות והתאמצות לבטל זאת (אורים שם). כשבא לו רוק בתוך פיו ירוק תחלה ואח"כ יאמר את השם ולא שיאמר את השם ואח"כ ירוק. וכן כשמנשק את הספר ירוק תחלה ולא אח"כ. כשרוצה להזכיר את השם יאמר תיבת השם ולא כמו שטועים ההמון ואומרים אדושם, כי אין זה דרך כבוד של מעלה:
(ד) צריכין ליזהר שלא לברך ח"ו ברכה לבטלה, או לגרום לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה. אם נכשל וברך ברכה לבטלה וכן בענין אחר אם נכשל והוציא ש"ש לבטלה, יאמר אחריה בשכמל"ו. ואם מיד לאחר שהזכיר את השם נזכר שא"צ לברך יסיים למדני חקיך, שזהו פסוק שלם והוי כמו לימוד ולא לבטלה. ואם התחיל גם תיבת אלקינו ונזכר מיד לאחר שאמר אלקי ולא גמר לומר נו יסיים ויאמר ישראל אבינו מעולם ועד עולם (שזהו ג"כ לשון הפסוק בד"ה א' כ"ט). ומ"מ יאמר גם בזה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:
(ה) בירך על המים ושמע שיש מת בשכונה והמנהג הוא לשפוך המים שבשכונת המת (כדלקמן סימן קצ"ד) מפני הסכנה, מ"מ כיון שבירך ישתה מעט שלא תהא ברכתו לבטלה, ואל ידאג מפני הסכנה כי שומר מצוה לא ידע דבר רע (עיין לקמן סי' ק"ע ס"ט), ולאחר ששתה מעט ישפוך השאר:
(ו) כל הברכות (חוץ מברכת המזון שיבואר אי"ה בסימן מ"ד סעיף י"א) אם נסתפק בהם אם אמרם או לא אמרם אינו חוזר ומברך:
(ז) חייב אדם לברך בכל יום ק' ברכות לפחות. ודור המלך תקן זאת. רמז לדבר, נאום הגבר הוקם על. על בגימטריא ק'. וסמך מן התורה ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו' אל תקרא מה אלא מאה. הן מאה ברכות שהן ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד ע"י הברכות שמברכין. הקללות שבמשנה תורה הן צ"ח וכתיב גם כל חלי וכל מכה, הרי ק'. וק' ברכות שאנו מברכין בכל יום מגינות עלינו להנצל מהן, ובשבת ויו"ט וכן בתעניות שחסרים מן מאה ברכות משלימים במה שמכוונים לברכות הש"ץ בחזרות התפלות וברכות הקוראים בתורה והמפטירין ועונין אחריהם אמן, וגם בברכות הנהנין:
(ח) כל ברכה שאדם שומע מחבירו, כששומע אומרו ברוך אתה ה', הוא אומר ברוך הוא וברוך שמו. וכשגומר את הברכה צריך לומר אמן. ופירוש אמן הוא אמת. ויכוין בלבו אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה. ובברכות שיש בהן ג"כ תפלה כגון בברכות ש"ע מן אתה חונן עד המחזיר שכינתו לציון, ובברכת שים שלום, יכוין באמירת אמן לשני דברים, אמת היא הברכה' ויהי רצון שיאמנו הדברים במהרה. ובקדיש שאינו אלא תפלה על העתיד יבוין רק לבקשה שיאמן הדבר במהרה:
(ט) אם השומע הוא עומד במקום שאסור לו להפסיק לא יאמר ב"ה וב"ש. וכן אם הוא שומע ברכה שגם הוא צריך לצאת בברכה זאת שתהא נחשבת לו כאילו אמרה בעצמו כגון ברכות השופר וברכות מגילה לא יאמר ב"ה וב"ש, משם דזה הוי הפסק באמצע הברכה (דגמ"ר סימן קכ"ד). ולענין עניית אמן אם הוא עומד במקום שאינו רשאי להפסיק יבואר אי"ה לקמן במקומו (בסימן י"ד ובסימן ע"ז):
(י) צריך ליזהר מאוד שיאמר תיבת אמן כתיקונו שלא יחטוף האלף ולא יבליע הנון. גם יזהר מאוד שלא יענה אמן קודם שסיים המברך כל הברכה, כי זהו אמן חטופה. וגם לא יאחר מלענות אמן דזהו אמן יתומה. אלא תיכף כשמסיים המברך את הברכה יענה אמן. ולא יגביה קולו יותר מן המברך שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו:
(יא) אין עונין אמן על ברכת עצמו (מלבד בברהמ"ז לאחר בונה ירושלים) ואפי' מסיים ברכה אחת בשוה עם הש"ץ לא יענה. אבל אם הוא ברך ברכה אחרת והש"ץ ברכה אחרת וסיימו בשוה עונה אמן על ברכת הש"ץ. ואם סיים ברכת ישתבח או ברכת שומר עמו ישראל לעד או ברכת יהללוך שלאחר הלל בשוה עם הש"ץ עונה ג"כ אמן (כיון דהרבה פוסקים ס"ל דאפילו לאחר עצמו עונה באלו אמן):