סימן יח - הלכות תפלה שמונה עשרה
סימן יח. הלכות תפלה שמונה עשרה, ובו כ"ב סעיפים:
(א) זמן תפלת השחר מצותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב ייראוך עם שמש. ובדיעבד אם התפלל לאחר שעלה עמוד השחר יצא. ונמשך זמנה עד שליש היום. ואסור להתאחר יותר. ומ"מ בדיעבד אם עבר והתאחר יותר אפילו במזיד, יכול להתפלל עד חצות היום. אע"פ שאין לו שכר כתפלה בזמנה, שכר תפלה מיהו איכא. עבר במזיד עד חצות היום ולא התפלל, אין לו עוד תשלומין, ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקן. ואם שגג או נאנס, יבואר בסי' כ"א:
(ב) כשמגיע לתהלות לאל עליון יעמוד ויכין את עצמו לתפלת ש"ע, ויסיר כיחו וניעו וכל דבר המבלבל את מחשבתו, וילך ג' פסיעות לאחוריו, ויאמר תהלות לאל עליון וכו' עד גאל ישראל, ואז יחזור לפניו ג' פסיעות דרך קירוב והגשה למלך. לא יפסיק בין גאל ישראל לש"ע אפילו לקדיש וקדושה וברכו, מפני שצריך להסמיך גאולה לתפלה. וטוב שיצמצם לגמור ברכת גאל ישראל עם הש"ץ בשוה. כי אם יגמור הוא תחלה ואח"כ הש"ץ, יש ספק אם יענה אמן על ברכת הש"ץ או לא. אבל כשהוא ג"כ גומר אז את הברכה, ודאי אינו צריך לענות אמן, דאין עונין אמן על ברכת עצמו (וע"ל סי' ו' סעיף י"א). ובמעריב כיון שאין הברכה שלפני הש"ע מסיימת בגאל ישראל, מותר להפסיק כמו בשאר מקום בין פרק לפרק. קודם הש"ע אומר הפסוק ה' שפתי תפתח וגו', [לא אמר עיין בה"ל קיא ד"ה חוזר ואומר] ואינו הפסק כי הוא שייך להתפלה אבל הפסוק כי שם ה' אקרא וגו' לא יאמר כ"א במוסף ובמנחה יאמרו, קודם ה' שפתי תפתח:
(ג) המתפלל צריך שידע שהשכינה כנגדו כמ"ש שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. ויעיר הכוונה, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו, ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם, בודאי היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל. [ועוד עיין שו"ע ק א] ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שצריך לכוין לפניו את מחשבתו, כי לפניו ית"ש המחשבה כמו דיבור, וכל המחשבות הוא חוקר. וקודם התפלה יחשוב מרוממות האל ית"ש ושפלות האדם, ויסיר בל תענוגי אדם מלבו:
(ד) המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שהוא מוציא בשפתיו, שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך. וכבר נדפסו הרבה סידורים עם פי' אשכנז, ויכול כל אדם ללמוד ולהבין מה שהוא מתפלל. ואם אינו יכול לכוין פי' המלות, לכל הפחות צריך שיחשוב בשעת התפלה בדברים המכניעים את הלב ומכוונים את לבו לאביו שבשמים. ואם תבא לו מחשבה זרה בתוך התפלה, ישתוק וימתין ועוד עיין שו"ע צח א] עד שתתבטל המחשבה:
(ה) יכוין רגליו זה אצל זה כאלו אינן אלא אחת, להדמות למלאכים שנאמר ורגליהם רגל ישרה כלומר רגליהם נראות כרגל אחת. ויכוף ראשו מעט למטה ויסגור עיניו שלא יסתכל בשום דבר. ואם מתפלל מתוך סידור, לא יסיר עיניו מן הסידור. ויניח ידיו על לבו, ימינו על שמאלו, ויתפלל בלב שלם באימה וביראה ובהכנעה, כעני העומד בפתח. ויוציא את המלות בפיו בכוונה ובדקדוק. ויתפלל כל אחד כפי הנוסחא שלו, הן אשכנז הן ספרד וכדומה, כולם יסודתם בהררי קודש. אבל אל יערב תיבות מנוסחא לנוסחא, כי כל נוסחא תיבותיה מנויות וספורות ע"פ סודות גדולות. ואין להוסיף או לגרע:
(ו) יזהר להתפלל בלחש, רק שהוא בעצמו ישמע מה שהוא אומר, וחברו שבסמוך לו לא ישמע קולו, כמ"ש בחנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע:
(ז) לא יסמוך עצמו על שום דבר אפילו סמיכה כל דהיא. ואם הוא חולה קצת, יכול להתפלל אפילו יושב או שוכב, והוא שיכול לכוין דעתו. ואם אי אפשר לו להתפלל בפיו, מכל מקום יהרהר בלבו:
(ח) לא יאחז בידו בשעת תפלת ש"ע, רק הסידור או המחזור אם צריך לו. ויש לו לרשום תחלה את המקומות שהוא צריך להתפלל בסידור ובמחזור, שלא יצטרך לחפש באמצע תפלתו. לא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שנא' ויסב חזקיה פניו אל הקיר ויתפלל. ולא מקרי חציצה אלא דבר שגבוה י' טפחים ורחב ד' טפחים, אבל דבר קטן לא חשיב הפסק. ואפילו דבר גדול, אם הוא דבר קבוע כגון ארון ותיבה לא חשיב הפסק. ואדם נמי אינו חוצץ. ובשעת הדחק בכל ענין אין להקפיד כיון שסוגר עיניו או מתפלל מתוך הסידור, שלא תתבטל כוונתו. וכן לא יתפלל כנגד איזה ציור. ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצויר, יסגור עיניו. וכנגד מראה (שפיגל) אסור להתפלל אפילו בעינים סגורות. לא יתפלל במקום פרוץ כגון בשדה, מפני שכשהוא במקום צניעות, חלה עליו אימת המלך, ולבו נשבר ונכנע. ואם הוא בדרך, מותר לו להתפלל בשדה. ואם אפשר לו, יתפלל בין האילנות:
(ט) לא יגהק ולא יפהק (גיהוק היינו מה שלפעמים אדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מחמת שבעו כריח המאכל שאכל. וי"א דהיינו שפושט גופו וזרועותיו מחמת כובד, ופיהוק היינו שפותח מלקוחיו כאדם שרוצה לישן או שעמד משינה). ואם נצטרך לכך מחמת אונסו, יניח ידיו על פיו, [עיין מ"ב צז א] שלא יתראה פתיחתו. וכן אסור לו לרוק. ואם בא לו רוק לתוך פיו ומצטער בו הרבה עד שנטרד מתפלתו, מבליטו לתוך מטפחת או בגד. ואם מאוס לו, יטה לשמאלו וירוק לאחריו. ואם אי אפשר לאחריו, ירוק לשמאלו. ואם אי אפשר לשמאלו, ירוק לימינו. ואם כינה עוקצתו, ימשמש בבגדיו להסירה, שלא תתבטל כוונתו. אבל לא יסירה בידו. אם נשמט הטלית מעליו, יכול להחזירו אפילו נפל רובו. אבל אם נפל כולו, אינו רשאי להתעטף בו, משום דהוי הפסק. ואם נפל ספר לפניו על הארץ ומתוך זה מתבלבל מכוונתו, מותר להגביה בין ברכה לברכה. כל הדברים האסורים בתוך תפלת ש"ע, אסורים עד לאחר שיפסע הפסיעות (ואך לענין הפסק יש חילוק כמ"ש בסעיף י"ד):
(י) צריך לעמוד בפניו לצד ארץ ישראל, שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם. ויכוין גם כנגד ירושלים וכנגד המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים. ולכן אנו במדינותינו שיושבים במערבה של ארץ ישראל, צריכין לעמוד בפנים לצד מזרח (לא למזרח ממש, אלא לצד קרן מזרחית דרומית. ע' ט"ז ומג"א בשם הלבוש). והיושבים בצפון של א"י פניהם לדרום. והיושבים במזרח, פניהם למערב. והיושבים בדרום, פניהם לצפון. נמצא כל ישראל פונים בתפלותיהם למקום אחד דהיינו נגד ידושלים ובית קדשי קדשים ששם שער השמים, שכל התפלות עולות דרך שם. ולכן נקרא בית המקדש תלפיות, כמ"ש כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות, תל שכל פיות פונים אליו. אם מתפלל במקום שאינו יכול לכוין לצד שכנגד א"י, יכוין לבו לאביו שבשמים, שנא' והתפללו אל ה'. ואם עמד כנגד צפון או דרום, ונזכר באמצע ש"ע שאינו עומד כראוי, לא יעקור רגליו אלא יטה פניו למזרח. ואם אי אפשר לו או שהוא עומד במערב, יגמור תפלתו כך ויכוין לבו לבית קדשי קדשים, ולא יעקור רגליו. וכן אם הוא מתפלל במקום שיש צורות [ע"ז] במזרח, יתפלל לצד אחר אף שאינו מזרח:
(יא) צריך לכרוע ולהשתחוות ד' פעמים בש"ע. בתחלת ברכה ראשונה ובסופה, ובברכת מודים בתחלתה ובסופה. כשאומר ברוך כורע בברכיו, וכשאומר אתה, משתחוה כ"כ עד שהקשרים של חוליות השדרה בולטים, וגם ראשו יכוף. וקודם שאומר את השם, זוקף בנחת (ע"ש שנאמר ה' זוקף כפופים). וכן במודים כורע ומשתחוה, וקודם שאומר את השם, זוקף. לא ישתחוה יותר מדאי דהיינו עד שיהיה פיו כנגד החגור, כי זהו דרך יוהרא. וזקן וחולה שמצטער בכריעה, כיון שהרכין ראשו, דיו. אסור להוסיף השתחויות ביתר הברכות לא בתחלתן ולא בסופן:
(יב) לאחר הש"ע אומרים אלקי נצור וכו'. וקודם עושה שלום וכו' כורע ופוסע כך [יש גירסות שכתוב אך] שלש פסיעות כעבד הנפטר מרבו. הפסיעות יהיו בינוניות, ולכל הפחות כדי שיתן אגודל בצד עקב, ולא יפסע פסיעות גסות, ולא יפסע יותר מג' פסיעות. פוסע תחלה ברגל שמאל ואח"כ ברגל ימין, ושוב פוסע ברגל שמאל. ועודהו בכריעה, הופך פניו לשמאלו, שהוא ימין השכינה שהיא כנגדו בשעת התפלה ובצאתו מן התפלה, ואומר עושה שלום במרומיו. והופך פניו לימינו שהוא שמאל השכינה ואומר הוא יעשה שלום עלינו. ואח"כ משתחוה לפניו ואומר ועל כל ישראל ואמרו אמן. אח"כ זוקף ואומר יהי רצון וכו' שיבנה בית המקדש וכו' כי התפלה היא במקום העבודה, ולכן אנו מתפללים על בנין בית המקדש שנוכל לעשות את העבודה ממש במהרה בימינו. והטעם שפוסעין תחלה ברגל שמאל, לפי שדרך הליכות האדם הוא לעקור רגל ימין תחלה, ולכן עוקר כאן שמאל תחלה להראות כאילו כבד עליו ליפטר מלפני המקום ב"ה. ולכן אטר רגל עוקר תחלה שמאלו שהוא ימין כל אדם:
(יג) במקום שכלו הפסיעות, יעמוד ברגלים מכוונות כמו בתפלה. ולא יחזיר פניו למערב. ולא יחזור למקומו עד שיגיע הש"ץ לקדושה. וכן כשמתפלל ביחידות, יעמוד כשיעור זה. ואם המקום צר ודחוק וכן כשאומרים פיוטים, חוזר כשמתחיל הש"ץ התפלה:
(יד) בתפלת ש"ע לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו, ואינו פוסק אפילו לקדיש וקדושה וברכו, אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים הש"ץ והצבור, ויחשב לו כעונה לענין זה שיוצא. ומ"מ לא נחשב להפסק:
(טו) אבל בתפלת אלקי נצור, מותר להפסיק לדברים שמפסיקין באמצע פרק של ברכות ק"ש וק"ש (לעיל סי' ט"ז). ומ"מ אם אפשר לו יאמר תחלה יהיו לרצון וגו'. ואם אפשר עוד יפסע גם כן ג' פסיעות. ויש נוהגין לומר מיד לאחר המברך את עמו ישראל בשלום את הפסוק יהיו לרצון וגו' ואומרים אלקי נצור, ופעם שנית יהיו לרצון וגו', וכן נכון לעשות. ונראה לי דבענין זה מותרין להפסיק בתפלת אלקי נצור לענות כל אמן. יש אומרים דקודם שאומר את הפסוק יהיו לרצון, טוב לומר פסוק אחד מן התורה או מנביאים או מכתובים המתחיל באות כהתחלת שמו ומסיים באות כמו סיום שמו (א"ר בשם כ"י). ונראה לי דהאומר יהיו לרצון שני פעמים לא יאמרו אלא קודם יהיו לרצון השני:
(טז) כבר נתבאר בסימן י"ב ס"ג דאם מרגיש בעצמו אפילו קצת הרגשה לצרכיו, אסור לו להתפלל עד שינקה את עצמו. ומכל שכן לתפלת ש"ע שאסור לו לעמוד להתפלל כשהוא מרגיש קצת לצרכיו עד שינקה את עצמו. ואולם אם מתחלה לא הרגיש כלל, ואחר כך באמצע תפלת ש"ע הרגיש שהוא צריך לצרכיו בין לגדולים בין לקטנים, יעצור את עצמו עד שיגמור הש"ע ולא יפסיק אפילו אם ההרגשה היא גדולה, מ"מ יעצור את עצמו כל זמן שיכול, ולא יפסיק לצאת באמצע ש"ע עד לאחר שסיים המברך את עמו ישראל בשלום:
(יז) הרגיש שיצא ממנו רוח מלמטה ואי אפשר לו לעצור, אם מתפלל בביתו, הולך לאחוריו ד' אמות או לצדדין, ומוציא הרוח, וממתין עד שיכלה הריח, וחוזר למקומו ואומר רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותנו. וגומר תפלתו. ואם יצא ממנו הרוח במקומו לאונסו וכן אם מתפלל בצבור שיתבייש אם יתרחק לאחוריו, אינו צריך להרחיק את עצמו וגם לא יאמר הרבון, אלא ימתין עד שיכלה הריח וגומר תפלתו:
(יח) אסור לישב בתוך ד' אמות של המתפלל תפלת ש"ע, בין מלפניו בין מלאחריו בין מן הצדדין. ואם היושב עוסק גם כן במה דשייך לסדר התפלה, מותר. ויש מקילין דאפילו אינו עוסק בעניני תפלה אלא שלומד תורה בפיו אינו צריך להתרחק. והירא דבר ה' לא ישב לפני המתפלל תפלת ש"ע כמלא עיניו אפילו אומר ק"ש. אבל לאחריו ולצדדין אין להקפיד. ולעמוד מותר בכל ענין אפילו לפניו:
(יט) אם זה היושב הוא אדם חלוש אין למחות לו:
(כ) אם זה היושב ישב קודם, ואחר כך בא זה ועמד להתפלל מצדו או מלפניו שנמצא זה היושב לאחריו, אינו צריך לעמוד כיון שזה בא בגבולו. אבל עמד להתפלל לאחריו שנמצא היושב לפניו, יש לו ליזהר ולעמוד. וכל זה כשמתפלל בביתו. אבל אם מתפלל בבית המיוחד למנין קבוע ומכל שכן בבית הכנסת המיוחד לכל אדם להתפלל שם, אפי' ישב הוא קודם צריך לעמוד כיון שהמקום מיוחד לתפלה לכל איש:
(כא) אסור לעבור בתוך ד' אמות לפני המתפלל תפלת ש"ע. ולכן אם אחד התפלל וגמר תפילתו ואחד עומד לאחריו ומתפלל ועדיין לא גמר, אל יפסיע זה שלפניו את הפסיעות שנמצא כעובר לפני המתפלל. ולעבור מן הצדדין, ומכל שכן לאחריו, מותר:
(כב) שכור אם אינו יכול לדבר לפני אדם גדול ונכבד, אסור לו להתפלל. ואם עבר והתפלל, תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל כשיסור יינו מעליו. ואם עבר זמן תפלה, משלים אותה בתפלה שלאחריה כדין שוגג ואונס לקמן סי' כ"א:
(א) זמן תפלת השחר מצותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב ייראוך עם שמש. ובדיעבד אם התפלל לאחר שעלה עמוד השחר יצא. ונמשך זמנה עד שליש היום. ואסור להתאחר יותר. ומ"מ בדיעבד אם עבר והתאחר יותר אפילו במזיד, יכול להתפלל עד חצות היום. אע"פ שאין לו שכר כתפלה בזמנה, שכר תפלה מיהו איכא. עבר במזיד עד חצות היום ולא התפלל, אין לו עוד תשלומין, ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקן. ואם שגג או נאנס, יבואר בסי' כ"א:
(ב) כשמגיע לתהלות לאל עליון יעמוד ויכין את עצמו לתפלת ש"ע, ויסיר כיחו וניעו וכל דבר המבלבל את מחשבתו, וילך ג' פסיעות לאחוריו, ויאמר תהלות לאל עליון וכו' עד גאל ישראל, ואז יחזור לפניו ג' פסיעות דרך קירוב והגשה למלך. לא יפסיק בין גאל ישראל לש"ע אפילו לקדיש וקדושה וברכו, מפני שצריך להסמיך גאולה לתפלה. וטוב שיצמצם לגמור ברכת גאל ישראל עם הש"ץ בשוה. כי אם יגמור הוא תחלה ואח"כ הש"ץ, יש ספק אם יענה אמן על ברכת הש"ץ או לא. אבל כשהוא ג"כ גומר אז את הברכה, ודאי אינו צריך לענות אמן, דאין עונין אמן על ברכת עצמו (וע"ל סי' ו' סעיף י"א). ובמעריב כיון שאין הברכה שלפני הש"ע מסיימת בגאל ישראל, מותר להפסיק כמו בשאר מקום בין פרק לפרק. קודם הש"ע אומר הפסוק ה' שפתי תפתח וגו', [לא אמר עיין בה"ל קיא ד"ה חוזר ואומר] ואינו הפסק כי הוא שייך להתפלה אבל הפסוק כי שם ה' אקרא וגו' לא יאמר כ"א במוסף ובמנחה יאמרו, קודם ה' שפתי תפתח:
(ג) המתפלל צריך שידע שהשכינה כנגדו כמ"ש שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. ויעיר הכוונה, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו, ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם, בודאי היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל. [ועוד עיין שו"ע ק א] ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שצריך לכוין לפניו את מחשבתו, כי לפניו ית"ש המחשבה כמו דיבור, וכל המחשבות הוא חוקר. וקודם התפלה יחשוב מרוממות האל ית"ש ושפלות האדם, ויסיר בל תענוגי אדם מלבו:
(ד) המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שהוא מוציא בשפתיו, שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך. וכבר נדפסו הרבה סידורים עם פי' אשכנז, ויכול כל אדם ללמוד ולהבין מה שהוא מתפלל. ואם אינו יכול לכוין פי' המלות, לכל הפחות צריך שיחשוב בשעת התפלה בדברים המכניעים את הלב ומכוונים את לבו לאביו שבשמים. ואם תבא לו מחשבה זרה בתוך התפלה, ישתוק וימתין ועוד עיין שו"ע צח א] עד שתתבטל המחשבה:
(ה) יכוין רגליו זה אצל זה כאלו אינן אלא אחת, להדמות למלאכים שנאמר ורגליהם רגל ישרה כלומר רגליהם נראות כרגל אחת. ויכוף ראשו מעט למטה ויסגור עיניו שלא יסתכל בשום דבר. ואם מתפלל מתוך סידור, לא יסיר עיניו מן הסידור. ויניח ידיו על לבו, ימינו על שמאלו, ויתפלל בלב שלם באימה וביראה ובהכנעה, כעני העומד בפתח. ויוציא את המלות בפיו בכוונה ובדקדוק. ויתפלל כל אחד כפי הנוסחא שלו, הן אשכנז הן ספרד וכדומה, כולם יסודתם בהררי קודש. אבל אל יערב תיבות מנוסחא לנוסחא, כי כל נוסחא תיבותיה מנויות וספורות ע"פ סודות גדולות. ואין להוסיף או לגרע:
(ו) יזהר להתפלל בלחש, רק שהוא בעצמו ישמע מה שהוא אומר, וחברו שבסמוך לו לא ישמע קולו, כמ"ש בחנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע:
(ז) לא יסמוך עצמו על שום דבר אפילו סמיכה כל דהיא. ואם הוא חולה קצת, יכול להתפלל אפילו יושב או שוכב, והוא שיכול לכוין דעתו. ואם אי אפשר לו להתפלל בפיו, מכל מקום יהרהר בלבו:
(ח) לא יאחז בידו בשעת תפלת ש"ע, רק הסידור או המחזור אם צריך לו. ויש לו לרשום תחלה את המקומות שהוא צריך להתפלל בסידור ובמחזור, שלא יצטרך לחפש באמצע תפלתו. לא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שנא' ויסב חזקיה פניו אל הקיר ויתפלל. ולא מקרי חציצה אלא דבר שגבוה י' טפחים ורחב ד' טפחים, אבל דבר קטן לא חשיב הפסק. ואפילו דבר גדול, אם הוא דבר קבוע כגון ארון ותיבה לא חשיב הפסק. ואדם נמי אינו חוצץ. ובשעת הדחק בכל ענין אין להקפיד כיון שסוגר עיניו או מתפלל מתוך הסידור, שלא תתבטל כוונתו. וכן לא יתפלל כנגד איזה ציור. ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצויר, יסגור עיניו. וכנגד מראה (שפיגל) אסור להתפלל אפילו בעינים סגורות. לא יתפלל במקום פרוץ כגון בשדה, מפני שכשהוא במקום צניעות, חלה עליו אימת המלך, ולבו נשבר ונכנע. ואם הוא בדרך, מותר לו להתפלל בשדה. ואם אפשר לו, יתפלל בין האילנות:
(ט) לא יגהק ולא יפהק (גיהוק היינו מה שלפעמים אדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מחמת שבעו כריח המאכל שאכל. וי"א דהיינו שפושט גופו וזרועותיו מחמת כובד, ופיהוק היינו שפותח מלקוחיו כאדם שרוצה לישן או שעמד משינה). ואם נצטרך לכך מחמת אונסו, יניח ידיו על פיו, [עיין מ"ב צז א] שלא יתראה פתיחתו. וכן אסור לו לרוק. ואם בא לו רוק לתוך פיו ומצטער בו הרבה עד שנטרד מתפלתו, מבליטו לתוך מטפחת או בגד. ואם מאוס לו, יטה לשמאלו וירוק לאחריו. ואם אי אפשר לאחריו, ירוק לשמאלו. ואם אי אפשר לשמאלו, ירוק לימינו. ואם כינה עוקצתו, ימשמש בבגדיו להסירה, שלא תתבטל כוונתו. אבל לא יסירה בידו. אם נשמט הטלית מעליו, יכול להחזירו אפילו נפל רובו. אבל אם נפל כולו, אינו רשאי להתעטף בו, משום דהוי הפסק. ואם נפל ספר לפניו על הארץ ומתוך זה מתבלבל מכוונתו, מותר להגביה בין ברכה לברכה. כל הדברים האסורים בתוך תפלת ש"ע, אסורים עד לאחר שיפסע הפסיעות (ואך לענין הפסק יש חילוק כמ"ש בסעיף י"ד):
(י) צריך לעמוד בפניו לצד ארץ ישראל, שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם. ויכוין גם כנגד ירושלים וכנגד המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים. ולכן אנו במדינותינו שיושבים במערבה של ארץ ישראל, צריכין לעמוד בפנים לצד מזרח (לא למזרח ממש, אלא לצד קרן מזרחית דרומית. ע' ט"ז ומג"א בשם הלבוש). והיושבים בצפון של א"י פניהם לדרום. והיושבים במזרח, פניהם למערב. והיושבים בדרום, פניהם לצפון. נמצא כל ישראל פונים בתפלותיהם למקום אחד דהיינו נגד ידושלים ובית קדשי קדשים ששם שער השמים, שכל התפלות עולות דרך שם. ולכן נקרא בית המקדש תלפיות, כמ"ש כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות, תל שכל פיות פונים אליו. אם מתפלל במקום שאינו יכול לכוין לצד שכנגד א"י, יכוין לבו לאביו שבשמים, שנא' והתפללו אל ה'. ואם עמד כנגד צפון או דרום, ונזכר באמצע ש"ע שאינו עומד כראוי, לא יעקור רגליו אלא יטה פניו למזרח. ואם אי אפשר לו או שהוא עומד במערב, יגמור תפלתו כך ויכוין לבו לבית קדשי קדשים, ולא יעקור רגליו. וכן אם הוא מתפלל במקום שיש צורות [ע"ז] במזרח, יתפלל לצד אחר אף שאינו מזרח:
(יא) צריך לכרוע ולהשתחוות ד' פעמים בש"ע. בתחלת ברכה ראשונה ובסופה, ובברכת מודים בתחלתה ובסופה. כשאומר ברוך כורע בברכיו, וכשאומר אתה, משתחוה כ"כ עד שהקשרים של חוליות השדרה בולטים, וגם ראשו יכוף. וקודם שאומר את השם, זוקף בנחת (ע"ש שנאמר ה' זוקף כפופים). וכן במודים כורע ומשתחוה, וקודם שאומר את השם, זוקף. לא ישתחוה יותר מדאי דהיינו עד שיהיה פיו כנגד החגור, כי זהו דרך יוהרא. וזקן וחולה שמצטער בכריעה, כיון שהרכין ראשו, דיו. אסור להוסיף השתחויות ביתר הברכות לא בתחלתן ולא בסופן:
(יב) לאחר הש"ע אומרים אלקי נצור וכו'. וקודם עושה שלום וכו' כורע ופוסע כך [יש גירסות שכתוב אך] שלש פסיעות כעבד הנפטר מרבו. הפסיעות יהיו בינוניות, ולכל הפחות כדי שיתן אגודל בצד עקב, ולא יפסע פסיעות גסות, ולא יפסע יותר מג' פסיעות. פוסע תחלה ברגל שמאל ואח"כ ברגל ימין, ושוב פוסע ברגל שמאל. ועודהו בכריעה, הופך פניו לשמאלו, שהוא ימין השכינה שהיא כנגדו בשעת התפלה ובצאתו מן התפלה, ואומר עושה שלום במרומיו. והופך פניו לימינו שהוא שמאל השכינה ואומר הוא יעשה שלום עלינו. ואח"כ משתחוה לפניו ואומר ועל כל ישראל ואמרו אמן. אח"כ זוקף ואומר יהי רצון וכו' שיבנה בית המקדש וכו' כי התפלה היא במקום העבודה, ולכן אנו מתפללים על בנין בית המקדש שנוכל לעשות את העבודה ממש במהרה בימינו. והטעם שפוסעין תחלה ברגל שמאל, לפי שדרך הליכות האדם הוא לעקור רגל ימין תחלה, ולכן עוקר כאן שמאל תחלה להראות כאילו כבד עליו ליפטר מלפני המקום ב"ה. ולכן אטר רגל עוקר תחלה שמאלו שהוא ימין כל אדם:
(יג) במקום שכלו הפסיעות, יעמוד ברגלים מכוונות כמו בתפלה. ולא יחזיר פניו למערב. ולא יחזור למקומו עד שיגיע הש"ץ לקדושה. וכן כשמתפלל ביחידות, יעמוד כשיעור זה. ואם המקום צר ודחוק וכן כשאומרים פיוטים, חוזר כשמתחיל הש"ץ התפלה:
(יד) בתפלת ש"ע לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו, ואינו פוסק אפילו לקדיש וקדושה וברכו, אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים הש"ץ והצבור, ויחשב לו כעונה לענין זה שיוצא. ומ"מ לא נחשב להפסק:
(טו) אבל בתפלת אלקי נצור, מותר להפסיק לדברים שמפסיקין באמצע פרק של ברכות ק"ש וק"ש (לעיל סי' ט"ז). ומ"מ אם אפשר לו יאמר תחלה יהיו לרצון וגו'. ואם אפשר עוד יפסע גם כן ג' פסיעות. ויש נוהגין לומר מיד לאחר המברך את עמו ישראל בשלום את הפסוק יהיו לרצון וגו' ואומרים אלקי נצור, ופעם שנית יהיו לרצון וגו', וכן נכון לעשות. ונראה לי דבענין זה מותרין להפסיק בתפלת אלקי נצור לענות כל אמן. יש אומרים דקודם שאומר את הפסוק יהיו לרצון, טוב לומר פסוק אחד מן התורה או מנביאים או מכתובים המתחיל באות כהתחלת שמו ומסיים באות כמו סיום שמו (א"ר בשם כ"י). ונראה לי דהאומר יהיו לרצון שני פעמים לא יאמרו אלא קודם יהיו לרצון השני:
(טז) כבר נתבאר בסימן י"ב ס"ג דאם מרגיש בעצמו אפילו קצת הרגשה לצרכיו, אסור לו להתפלל עד שינקה את עצמו. ומכל שכן לתפלת ש"ע שאסור לו לעמוד להתפלל כשהוא מרגיש קצת לצרכיו עד שינקה את עצמו. ואולם אם מתחלה לא הרגיש כלל, ואחר כך באמצע תפלת ש"ע הרגיש שהוא צריך לצרכיו בין לגדולים בין לקטנים, יעצור את עצמו עד שיגמור הש"ע ולא יפסיק אפילו אם ההרגשה היא גדולה, מ"מ יעצור את עצמו כל זמן שיכול, ולא יפסיק לצאת באמצע ש"ע עד לאחר שסיים המברך את עמו ישראל בשלום:
(יז) הרגיש שיצא ממנו רוח מלמטה ואי אפשר לו לעצור, אם מתפלל בביתו, הולך לאחוריו ד' אמות או לצדדין, ומוציא הרוח, וממתין עד שיכלה הריח, וחוזר למקומו ואומר רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותנו. וגומר תפלתו. ואם יצא ממנו הרוח במקומו לאונסו וכן אם מתפלל בצבור שיתבייש אם יתרחק לאחוריו, אינו צריך להרחיק את עצמו וגם לא יאמר הרבון, אלא ימתין עד שיכלה הריח וגומר תפלתו:
(יח) אסור לישב בתוך ד' אמות של המתפלל תפלת ש"ע, בין מלפניו בין מלאחריו בין מן הצדדין. ואם היושב עוסק גם כן במה דשייך לסדר התפלה, מותר. ויש מקילין דאפילו אינו עוסק בעניני תפלה אלא שלומד תורה בפיו אינו צריך להתרחק. והירא דבר ה' לא ישב לפני המתפלל תפלת ש"ע כמלא עיניו אפילו אומר ק"ש. אבל לאחריו ולצדדין אין להקפיד. ולעמוד מותר בכל ענין אפילו לפניו:
(יט) אם זה היושב הוא אדם חלוש אין למחות לו:
(כ) אם זה היושב ישב קודם, ואחר כך בא זה ועמד להתפלל מצדו או מלפניו שנמצא זה היושב לאחריו, אינו צריך לעמוד כיון שזה בא בגבולו. אבל עמד להתפלל לאחריו שנמצא היושב לפניו, יש לו ליזהר ולעמוד. וכל זה כשמתפלל בביתו. אבל אם מתפלל בבית המיוחד למנין קבוע ומכל שכן בבית הכנסת המיוחד לכל אדם להתפלל שם, אפי' ישב הוא קודם צריך לעמוד כיון שהמקום מיוחד לתפלה לכל איש:
(כא) אסור לעבור בתוך ד' אמות לפני המתפלל תפלת ש"ע. ולכן אם אחד התפלל וגמר תפילתו ואחד עומד לאחריו ומתפלל ועדיין לא גמר, אל יפסיע זה שלפניו את הפסיעות שנמצא כעובר לפני המתפלל. ולעבור מן הצדדין, ומכל שכן לאחריו, מותר:
(כב) שכור אם אינו יכול לדבר לפני אדם גדול ונכבד, אסור לו להתפלל. ואם עבר והתפלל, תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל כשיסור יינו מעליו. ואם עבר זמן תפלה, משלים אותה בתפלה שלאחריה כדין שוגג ואונס לקמן סי' כ"א: