סימן כד - דין אם נמצא טעות ופסול
סימן כד. דין אם נמצא טעות ופסול, בס"ת, ובו י"ב סעיפים:
(א) אם נמצא בס"ת פסול מחמת טעות, אם הוא טעות גמור אין קורין בו וצריכין להוציא ס"ת אחר (וע"ל סימן ע"ט סעיף י'). איזהו טעות גמור, כגון שיתר או חסר או נתחלף אפילו אות אחת, ועל ידי זה משתנה הקריאה, כמו תומים תאומים. מגרשיהן מגרשיהם. ואע"פ שהפירוש הוא שוה מכל מקום כיון שהקריאה אינה שוה, הוי טעות גמור. וכן אם הטעות הוא בענין שיכולין לקרותו כמו שהיה צריך ליכתב, אלא שכתב בענין שמשתנה הפירוש עי"ז, כגון בפ' תרומה אמה וחצי רחבו, אם במקום רחבו נמצא כתוב רחבה בה"א, אע"פ שיכולים לקרות את הבית בחולם, מ"מ כיון שכאשר שהוא כתוב הוי טעות שמשתנה הפירוש, הוי ג"כ טעות גמור. אבל אם הטעות הוא בענין שאינו משתנה לא הקריאה ולא הפי', כגון במקום שצריך להיות אבותם בוא"ו אחר הבי"ת נמצא בלא וא"ו, או בהיפוך, וכן אם במקום שצריך להיות מלא יו"ד שמושית כגון אבתיכם נמצא חסר יו"ד, או בהיפוך, וכן כל כיוצא בזה, אין מוציאין ס"ת אחר (לפי שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כ"כ שיאמר שהאחר יהיה יותר כשר). אבל אם חסרה יו"ד שרשית כגון מה לך הגר אל תיראי, כתיב תראי בלא יוד אחר התי"ו, או אל תירא אברם כתיב תרא, צריכין להוציא ס"ת אחר (עי' ש"א ש"ו ס"י ובפת"ש שם):
(ב) נמצא תיבה אחת חלוקה עד שנראית כשתים, או שנתקרבו שתי תיבות ונראות כאחת (לתינוק דלקמן סעיף ה'), או שנמצא תיבה יתירה בין שהיא תיבה זרה שאין כאן מקומה כלל בין שנכתבה תיבה אחת כפולה (ע' בס' קסה"ס מה"ת לשבת סימן ד' סק"ז), וכן אם נמצא שינוי בצורות הפרשיות כגון פתוחה במקום סתומה או סתומה במקום פתוחה, או הפסק פרשה במקום שאינו צריך, או במקום שצריך להיות הפסק פרשה ואינו. כל אלו פסולים גמורים וצריכין להוציא ספר תורה אחר:
(ג) נמצא שנדבק אות לאות, אם נראה שנדבק לאחר הכתיבה, כשר כל שלא נשתנו צורות האותיות. אבל אם נראה שנדבק כן בשעת כתיבה, אזי יש חילוק שאם נדבק כן קודם שנגמר האות כגון נון פשוטה שנדבקה באמצעיתה ברגל תי"ו וכדומה, פסול. אלא שבחול יכולין לגרוד שם להפרידם. אבל אם הדיבוק נעשה בגמר האות יש להכשיר ואין צריך להוציא ספר תורה אחרת:
(ד) נמצא אות שהפסיד צורתו, בין שהיה כן מתחלת הכתיבה, בין שנעשה אח"כ ע"י נקב, פסול. אבל אם נמצא נקב תוך אות או מחוץ לאות, והאות בצורתו אלא שאינו מוקף גויל, וניכר שהנקב נעשה לאחר הכתיבה, כשר כיון דבשעת הכתיבה היה מוקף גויל. אם קפצה הדיו מאיזה אות ואינו שחור כראוי, פסול:
(ה) אם יש ספק באיזה אות שמא אין צורתה עליה, מראין לתינוק שאינו לא חכם ולא טיפש (היינו שאין מבין את הענין אבל יודע ומבין את האותיות), אם קורא כראוי, כשרה. ואם לאו פסולה. ואם התינוקות מחולקין, הולכין אחר הרוב (לדוד אמת). ודוקא בשאנו מסופקים מועיל התינוק, משום דאז לא הוי רק גילוי מילתא בעלמא. אבל אם אנו רואים שאין האות בהלכתו, וכן אם נפסקו יודי האל"ף או יודי העי"ן והשי"ן ורגלי התי"ו וכדומה, פסול, אע"פ שהתינוק קורא אותו, כיון שעינינו רואות שאין האות כתיקונו:
(ו) כשמראין לתינוק, אין צריכין לכסות לו האותיות שלאחריו. אבל האותיות שלפניו, נוהגין לכסות. ואם נפסק איזה אות בנקב ונשאר מקצתו גם מן הנקב ולמטה ואנו מסופקים אם יש באות עד הנקב כשיעור, צריכין לכסות החלק שלמטה מן הנקב, כי התינוק יצרפו ובאמת אין לו צירוף (ט"ז או"ח סי' ל"ב ס"ק י'), וכן אם קפצה הדיו ממקצת אות ונשאר שם איזה רושם, צריכים לכסותו שלא יצרפו התינוק (פרמ"ג):
(ז) כשנמצא פסול שצריכין להוציא ספר תורה אחר, אם נמצא בין גברא לגברא, מוציאין ס"ת אחר, ומתחילין ממקום שפסקו ומשלימין מנין הקרואים, והעולין כבר בס"ת הפסול עולין למנין הקרואים. ואם הוא בשבת, אם אפשר לקרות בספר תורה השני שבעה קרואים, יעשו כן (לחוש לדעת הגדולים דס"ל דמה שקראו בס"ת הפסול אינו עולה להם), דהא נוהגין בלאו הכי להוסיף הרבה קרואים:
(ח) ואם נמצא הפסול באמצע הקריאה, בזה יש חילוקי דעות ומנהגים, וכל מקום יחזיק מנהגו. ובמקום שאין מנהג קבוע נ"ל דיש לעשות כמו שכתוב בש"ע שלא לברך על ס"ת הפסול, אלא מפסיקין מיד ומוציאין ס"ת אחר ומתחילין ממקום שפסקו. ואם הפסיקו באמצע פסוק, נראה לי דיתחילו מתחילת הפסוק וגומרין את הפרשה (ונראה דיקרא לו בס"ת הכשר לכה"פ ג' פסוקים ואם אין עוד ג' פסוקים עד תשלום הסדרה יתחילו למפרע קצת), ומברך ברכה אחרונה, אבל ברכה ראשונה אינו מברך, דעלתה לו הברכה שבירך על הס"ת הפסול (ופשוט דאם יכולים לקרות ז' קרואים בס"ת הכשר יעשו כן כמ"ש בסעיף שלפ"ז). והוא הדין אפילו אם לא התחילו לקרות כלל לזה העולה, שנמצא הפסול מיד לאחר הברכה, ג"כ מוציאין ספר תורה אחר ואינו מברך עוד ברכה ראשונה. ואין לחלק בין קריאה האחרונה לשאר קריאה בענין זה. ובמפטיר ע"ל סי' ע"ח סעיף ח':
(ט) נמצא פסול בס"ת ואין שם ס"ת אחר, משלימין בו מנין הקרואים בלא ברכות. וע"ל סימן ע"ח ס"ח וסימן ע"ט סעיף י':
(י) יש אומרים שאם נמצא פסול בספר תורה בחומש אחד, מותרין לקרות בו בחומש אחר. כגון אם הפסול הוא בספר בראשית, מותרין לקרות בו בברכות בספר שמות. ויש לסמוך על זה בשעת הדחק כשלא היה באפשרי לתקנו. או שנמצא בשבת או יו"ט. ומ"מ בשבת במנחה אין להוציאו כיון שאז אין הקריאה חובה כל כך (דלא נתקנה אלא משום אותן שאינם באים בב' וה' לבית הכנסת):
(יא) אם נקרעה התפירה שבין שתי יריעות, אם נשאר הרוב תפור קורין בו ואם לאו מוציאין ס"ת אחר. ואם אין ס"ת אחר, אם הקרע הוא בזה החומש שצריכין לקרות בו, אין קורין בו אא"כ נשארו לכה"פ ה' תפירות. אבל אם הקרע הוא בחומש אחר קורין בו אף ע"פ שלא נשארו רק ב' תפירות (ע, נה"כ סימן רע"ח ובס' בני יונה):
(יב) נמצא שעוה או חלב שנטף על אות או תיבה, אם הוא בחול יסירו, ואם הוא בשבת או יו"ט, אם נראין האותיות, יקראו בו כך. אבל אם מכוסין כל כך עד שאינן נראין, אם הוא במקום שאין צריכין לקרות שם, יכולין לקרות בו בברכות. אבל אם הוא במקום שצריכין לקרות, ואסור לקרות אפי' תיבה אחת שלא מן הכתב, ע"כ אם באפשרי להסיר את השעוה או החלב כלאחר יד, דהיינו שנתיבש היטב ויכפיל את הגויל שעל ידי זה יפול, יעשו כן. ואם לאו, אין קוראין בו (ע' פרמ"ג משב' סס"י קמ"ג ובאה"ט שם סק"ט). כשמסירין בחול את השעוה והחלב, אם הוא על השם, ישגיחו שלא יבואו ח"ו למחיקת האותיות, אלא יחממו מבחוץ שילך השעוה או החלב:
(א) אם נמצא בס"ת פסול מחמת טעות, אם הוא טעות גמור אין קורין בו וצריכין להוציא ס"ת אחר (וע"ל סימן ע"ט סעיף י'). איזהו טעות גמור, כגון שיתר או חסר או נתחלף אפילו אות אחת, ועל ידי זה משתנה הקריאה, כמו תומים תאומים. מגרשיהן מגרשיהם. ואע"פ שהפירוש הוא שוה מכל מקום כיון שהקריאה אינה שוה, הוי טעות גמור. וכן אם הטעות הוא בענין שיכולין לקרותו כמו שהיה צריך ליכתב, אלא שכתב בענין שמשתנה הפירוש עי"ז, כגון בפ' תרומה אמה וחצי רחבו, אם במקום רחבו נמצא כתוב רחבה בה"א, אע"פ שיכולים לקרות את הבית בחולם, מ"מ כיון שכאשר שהוא כתוב הוי טעות שמשתנה הפירוש, הוי ג"כ טעות גמור. אבל אם הטעות הוא בענין שאינו משתנה לא הקריאה ולא הפי', כגון במקום שצריך להיות אבותם בוא"ו אחר הבי"ת נמצא בלא וא"ו, או בהיפוך, וכן אם במקום שצריך להיות מלא יו"ד שמושית כגון אבתיכם נמצא חסר יו"ד, או בהיפוך, וכן כל כיוצא בזה, אין מוציאין ס"ת אחר (לפי שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כ"כ שיאמר שהאחר יהיה יותר כשר). אבל אם חסרה יו"ד שרשית כגון מה לך הגר אל תיראי, כתיב תראי בלא יוד אחר התי"ו, או אל תירא אברם כתיב תרא, צריכין להוציא ס"ת אחר (עי' ש"א ש"ו ס"י ובפת"ש שם):
(ב) נמצא תיבה אחת חלוקה עד שנראית כשתים, או שנתקרבו שתי תיבות ונראות כאחת (לתינוק דלקמן סעיף ה'), או שנמצא תיבה יתירה בין שהיא תיבה זרה שאין כאן מקומה כלל בין שנכתבה תיבה אחת כפולה (ע' בס' קסה"ס מה"ת לשבת סימן ד' סק"ז), וכן אם נמצא שינוי בצורות הפרשיות כגון פתוחה במקום סתומה או סתומה במקום פתוחה, או הפסק פרשה במקום שאינו צריך, או במקום שצריך להיות הפסק פרשה ואינו. כל אלו פסולים גמורים וצריכין להוציא ספר תורה אחר:
(ג) נמצא שנדבק אות לאות, אם נראה שנדבק לאחר הכתיבה, כשר כל שלא נשתנו צורות האותיות. אבל אם נראה שנדבק כן בשעת כתיבה, אזי יש חילוק שאם נדבק כן קודם שנגמר האות כגון נון פשוטה שנדבקה באמצעיתה ברגל תי"ו וכדומה, פסול. אלא שבחול יכולין לגרוד שם להפרידם. אבל אם הדיבוק נעשה בגמר האות יש להכשיר ואין צריך להוציא ספר תורה אחרת:
(ד) נמצא אות שהפסיד צורתו, בין שהיה כן מתחלת הכתיבה, בין שנעשה אח"כ ע"י נקב, פסול. אבל אם נמצא נקב תוך אות או מחוץ לאות, והאות בצורתו אלא שאינו מוקף גויל, וניכר שהנקב נעשה לאחר הכתיבה, כשר כיון דבשעת הכתיבה היה מוקף גויל. אם קפצה הדיו מאיזה אות ואינו שחור כראוי, פסול:
(ה) אם יש ספק באיזה אות שמא אין צורתה עליה, מראין לתינוק שאינו לא חכם ולא טיפש (היינו שאין מבין את הענין אבל יודע ומבין את האותיות), אם קורא כראוי, כשרה. ואם לאו פסולה. ואם התינוקות מחולקין, הולכין אחר הרוב (לדוד אמת). ודוקא בשאנו מסופקים מועיל התינוק, משום דאז לא הוי רק גילוי מילתא בעלמא. אבל אם אנו רואים שאין האות בהלכתו, וכן אם נפסקו יודי האל"ף או יודי העי"ן והשי"ן ורגלי התי"ו וכדומה, פסול, אע"פ שהתינוק קורא אותו, כיון שעינינו רואות שאין האות כתיקונו:
(ו) כשמראין לתינוק, אין צריכין לכסות לו האותיות שלאחריו. אבל האותיות שלפניו, נוהגין לכסות. ואם נפסק איזה אות בנקב ונשאר מקצתו גם מן הנקב ולמטה ואנו מסופקים אם יש באות עד הנקב כשיעור, צריכין לכסות החלק שלמטה מן הנקב, כי התינוק יצרפו ובאמת אין לו צירוף (ט"ז או"ח סי' ל"ב ס"ק י'), וכן אם קפצה הדיו ממקצת אות ונשאר שם איזה רושם, צריכים לכסותו שלא יצרפו התינוק (פרמ"ג):
(ז) כשנמצא פסול שצריכין להוציא ספר תורה אחר, אם נמצא בין גברא לגברא, מוציאין ס"ת אחר, ומתחילין ממקום שפסקו ומשלימין מנין הקרואים, והעולין כבר בס"ת הפסול עולין למנין הקרואים. ואם הוא בשבת, אם אפשר לקרות בספר תורה השני שבעה קרואים, יעשו כן (לחוש לדעת הגדולים דס"ל דמה שקראו בס"ת הפסול אינו עולה להם), דהא נוהגין בלאו הכי להוסיף הרבה קרואים:
(ח) ואם נמצא הפסול באמצע הקריאה, בזה יש חילוקי דעות ומנהגים, וכל מקום יחזיק מנהגו. ובמקום שאין מנהג קבוע נ"ל דיש לעשות כמו שכתוב בש"ע שלא לברך על ס"ת הפסול, אלא מפסיקין מיד ומוציאין ס"ת אחר ומתחילין ממקום שפסקו. ואם הפסיקו באמצע פסוק, נראה לי דיתחילו מתחילת הפסוק וגומרין את הפרשה (ונראה דיקרא לו בס"ת הכשר לכה"פ ג' פסוקים ואם אין עוד ג' פסוקים עד תשלום הסדרה יתחילו למפרע קצת), ומברך ברכה אחרונה, אבל ברכה ראשונה אינו מברך, דעלתה לו הברכה שבירך על הס"ת הפסול (ופשוט דאם יכולים לקרות ז' קרואים בס"ת הכשר יעשו כן כמ"ש בסעיף שלפ"ז). והוא הדין אפילו אם לא התחילו לקרות כלל לזה העולה, שנמצא הפסול מיד לאחר הברכה, ג"כ מוציאין ספר תורה אחר ואינו מברך עוד ברכה ראשונה. ואין לחלק בין קריאה האחרונה לשאר קריאה בענין זה. ובמפטיר ע"ל סי' ע"ח סעיף ח':
(ט) נמצא פסול בס"ת ואין שם ס"ת אחר, משלימין בו מנין הקרואים בלא ברכות. וע"ל סימן ע"ח ס"ח וסימן ע"ט סעיף י':
(י) יש אומרים שאם נמצא פסול בספר תורה בחומש אחד, מותרין לקרות בו בחומש אחר. כגון אם הפסול הוא בספר בראשית, מותרין לקרות בו בברכות בספר שמות. ויש לסמוך על זה בשעת הדחק כשלא היה באפשרי לתקנו. או שנמצא בשבת או יו"ט. ומ"מ בשבת במנחה אין להוציאו כיון שאז אין הקריאה חובה כל כך (דלא נתקנה אלא משום אותן שאינם באים בב' וה' לבית הכנסת):
(יא) אם נקרעה התפירה שבין שתי יריעות, אם נשאר הרוב תפור קורין בו ואם לאו מוציאין ס"ת אחר. ואם אין ס"ת אחר, אם הקרע הוא בזה החומש שצריכין לקרות בו, אין קורין בו אא"כ נשארו לכה"פ ה' תפירות. אבל אם הקרע הוא בחומש אחר קורין בו אף ע"פ שלא נשארו רק ב' תפירות (ע, נה"כ סימן רע"ח ובס' בני יונה):
(יב) נמצא שעוה או חלב שנטף על אות או תיבה, אם הוא בחול יסירו, ואם הוא בשבת או יו"ט, אם נראין האותיות, יקראו בו כך. אבל אם מכוסין כל כך עד שאינן נראין, אם הוא במקום שאין צריכין לקרות שם, יכולין לקרות בו בברכות. אבל אם הוא במקום שצריכין לקרות, ואסור לקרות אפי' תיבה אחת שלא מן הכתב, ע"כ אם באפשרי להסיר את השעוה או החלב כלאחר יד, דהיינו שנתיבש היטב ויכפיל את הגויל שעל ידי זה יפול, יעשו כן. ואם לאו, אין קוראין בו (ע' פרמ"ג משב' סס"י קמ"ג ובאה"ט שם סק"ט). כשמסירין בחול את השעוה והחלב, אם הוא על השם, ישגיחו שלא יבואו ח"ו למחיקת האותיות, אלא יחממו מבחוץ שילך השעוה או החלב: