סימן לז - הלכות טבילת כלים
סימן לז. הלכות טבילת כלים, ובו י"ג סעיפים:
(א) הלוקח כלים השייכים לסעודה מגוי אפילו הם כלים חדשים, אם הם של מיני מתכות או זכוכית אסור להשתמש בהן שום תשמיש אפילו בצונן עד שטובלין אותן במעין או במקוה במקום שכשר לטבילת אשה נדה, כדי שיצאו מטומאתו של הגוי לקדושתו של ישראל. וקודם הטבילה מברכין, על כלי אחד אקב"ו על טבילת כלי. ועל שנים או יותר מברכין אקב"ו על טבילת כלים:
(ב) כיון שהכלים צריכין טבילה דוקא במקום שכשר לטבילת נשים, לכן צריכין ליזהר שלא להטבילן בנהרות בשעה שהן גדולים מגשמים והפשרת שלגים, וזה שכיח מאוד קודם פסח שהנהרות גדולים, וטובלין שם כלים, ואינו נכון. ע"ל סי' קס"ב:
(ג) כלי עץ אינן צריכין טבילה. ואם יש עליהם חשוקי ברזל צריכין טבילה בלא ברכה. כלי חרס ג"כ אינן צריכין טבילה, ואם מצופין מבפנים באבר (שקורין גלעזירט) צריכין טבילה בלא ברכה. וכן כלי פורצליין [חרסינה]:
(ד) אם הוא כלי ישן שנשתמש בו הגוי באופן שצריך הכשר בהגעלה או ליבון, צריכין להכשירו מקודם ואחר כך לטבלו:
(ה) אם שואל או שוכר כלי מגוי אינו צריך טבילה. ואם שואל או שוכר כלים מחנוני ישראל צריכין טבילה בלא ברכה, והחנוני יודיע זאת למי שיקנה אח"כ שלא יטבלהו שנית בברכה (ט"ז):
(ו) ישראל המחזיק הוטע [בית יציקה] שעושים שם כלי זכוכית והפועלים הם אינם יהודים, הכלים שנעשים שמה צריכין טבילה בלא ברכה:
(ז) ישראל שנתן כסף או שאר מיני מתכת לאומן גוי שיעשה לו כלי, או שיתקן לו כלי שהיה נקוב ולא היה מחזיק רביעית, צריך ג"כ טבילה בלא ברכה:
(ח) אינו צריך טבילה אלא כלי שמשתמשים בו למאכל שהוא ראוי לאכלו מיד בלי שום תיקון אחר, אבל הברזלים שמתקנין בהם את המצות, ושחותכין בהם את העיסה, והמחט שתופרין בה מולייתא, וכיוצא בהן, אינן צריכין טבילה. אבל סכין של שחיטה וסכין שמפשיטין בו, כיון שאפשר להשתמש בסכין זה למאכל שנגמר, וכן טסים (בלעכין) שמניחים עליהם מצות, צריכין טבילה בלא ברכה. ודרייפוס שמעמידין עליו את הקדרה, כיון שאין המאכל בעצמו נוגע בו, א"צ טבילה. אבל שפוד של מתכת שצולין עליו בשר, צריך טבילה בברכה. י"א דכלי זכוכית גדולים (בקבוקים) שאין שותים מתוכן רק שמחזיקין בהן את המשקאות לערות מהן לתוך הכוסות, לא חשיבי כלי סעודה וא"צ טבילה. וי"א דצריכין טבילה (עיין יד אפרים), ויש להטבילן בלא ברכה:
(ט) רחיים של פלפלין צריך טבילה משום המתכת, אבל התחתון שמקבל את התבלין כיון שהוא של עץ אין צריך טבילה. ורחיים של קפה יש לטבול בלא ברכה (עי' פת"ש):
(י) צריכין להשגיח קודם הטבילה, שיהא הכלי נקי, ולא יהא עליו שום לכלוך או חלודה, (אך רושם חלודה או שחרורית בעלמא שדרכו בכך ואין מקפידין עליו אינו מזיק). וצריכין לטבול כל הכלי בפעם א' שיהא כולו במים. וכלי שיש לו יד צריך להיות עם היד בפעם א' כולו במים. והאדם הטובל ואוחז הכלי בידו, צריך לטבול מתחלה ידו במקום שהוא טובל. ולא יאחוז את הכלי בכח אלא בדיבוק בינוני ואם טובלין ע"י מה שקושרין את הכלי בחבל, כגון שטובלין בבאר, צריכין להשגיח שיהיה הקשר רפוי שיוכלו המים לבא בכל מקום הכלי:
(יא) אם טובל כלים שפיהם צר, צריך להשגיח שיהיו במים עד שיתמלאו מים, כי צריך שיבואו המים על הכלי מבפנים ומבחוץ:
(יב) קטן וקטנה (ע"ל סי' ס"ז ס"ט) אינן נאמנין על טבילת כלים:
(יג) אסור להטביל כלי בשבת ויו"ט. ואם שכח להטבילו מקודם, יתנהו לנכרי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו. ואם הוא כלי שראוי להביא בו מים במקום שמותר לטלטל, ישאוב בו מים ויביא לביתו, דלא מחזי כמטביל, ולא יברך עליו:
(א) הלוקח כלים השייכים לסעודה מגוי אפילו הם כלים חדשים, אם הם של מיני מתכות או זכוכית אסור להשתמש בהן שום תשמיש אפילו בצונן עד שטובלין אותן במעין או במקוה במקום שכשר לטבילת אשה נדה, כדי שיצאו מטומאתו של הגוי לקדושתו של ישראל. וקודם הטבילה מברכין, על כלי אחד אקב"ו על טבילת כלי. ועל שנים או יותר מברכין אקב"ו על טבילת כלים:
(ב) כיון שהכלים צריכין טבילה דוקא במקום שכשר לטבילת נשים, לכן צריכין ליזהר שלא להטבילן בנהרות בשעה שהן גדולים מגשמים והפשרת שלגים, וזה שכיח מאוד קודם פסח שהנהרות גדולים, וטובלין שם כלים, ואינו נכון. ע"ל סי' קס"ב:
(ג) כלי עץ אינן צריכין טבילה. ואם יש עליהם חשוקי ברזל צריכין טבילה בלא ברכה. כלי חרס ג"כ אינן צריכין טבילה, ואם מצופין מבפנים באבר (שקורין גלעזירט) צריכין טבילה בלא ברכה. וכן כלי פורצליין [חרסינה]:
(ד) אם הוא כלי ישן שנשתמש בו הגוי באופן שצריך הכשר בהגעלה או ליבון, צריכין להכשירו מקודם ואחר כך לטבלו:
(ה) אם שואל או שוכר כלי מגוי אינו צריך טבילה. ואם שואל או שוכר כלים מחנוני ישראל צריכין טבילה בלא ברכה, והחנוני יודיע זאת למי שיקנה אח"כ שלא יטבלהו שנית בברכה (ט"ז):
(ו) ישראל המחזיק הוטע [בית יציקה] שעושים שם כלי זכוכית והפועלים הם אינם יהודים, הכלים שנעשים שמה צריכין טבילה בלא ברכה:
(ז) ישראל שנתן כסף או שאר מיני מתכת לאומן גוי שיעשה לו כלי, או שיתקן לו כלי שהיה נקוב ולא היה מחזיק רביעית, צריך ג"כ טבילה בלא ברכה:
(ח) אינו צריך טבילה אלא כלי שמשתמשים בו למאכל שהוא ראוי לאכלו מיד בלי שום תיקון אחר, אבל הברזלים שמתקנין בהם את המצות, ושחותכין בהם את העיסה, והמחט שתופרין בה מולייתא, וכיוצא בהן, אינן צריכין טבילה. אבל סכין של שחיטה וסכין שמפשיטין בו, כיון שאפשר להשתמש בסכין זה למאכל שנגמר, וכן טסים (בלעכין) שמניחים עליהם מצות, צריכין טבילה בלא ברכה. ודרייפוס שמעמידין עליו את הקדרה, כיון שאין המאכל בעצמו נוגע בו, א"צ טבילה. אבל שפוד של מתכת שצולין עליו בשר, צריך טבילה בברכה. י"א דכלי זכוכית גדולים (בקבוקים) שאין שותים מתוכן רק שמחזיקין בהן את המשקאות לערות מהן לתוך הכוסות, לא חשיבי כלי סעודה וא"צ טבילה. וי"א דצריכין טבילה (עיין יד אפרים), ויש להטבילן בלא ברכה:
(ט) רחיים של פלפלין צריך טבילה משום המתכת, אבל התחתון שמקבל את התבלין כיון שהוא של עץ אין צריך טבילה. ורחיים של קפה יש לטבול בלא ברכה (עי' פת"ש):
(י) צריכין להשגיח קודם הטבילה, שיהא הכלי נקי, ולא יהא עליו שום לכלוך או חלודה, (אך רושם חלודה או שחרורית בעלמא שדרכו בכך ואין מקפידין עליו אינו מזיק). וצריכין לטבול כל הכלי בפעם א' שיהא כולו במים. וכלי שיש לו יד צריך להיות עם היד בפעם א' כולו במים. והאדם הטובל ואוחז הכלי בידו, צריך לטבול מתחלה ידו במקום שהוא טובל. ולא יאחוז את הכלי בכח אלא בדיבוק בינוני ואם טובלין ע"י מה שקושרין את הכלי בחבל, כגון שטובלין בבאר, צריכין להשגיח שיהיה הקשר רפוי שיוכלו המים לבא בכל מקום הכלי:
(יא) אם טובל כלים שפיהם צר, צריך להשגיח שיהיו במים עד שיתמלאו מים, כי צריך שיבואו המים על הכלי מבפנים ומבחוץ:
(יב) קטן וקטנה (ע"ל סי' ס"ז ס"ט) אינן נאמנין על טבילת כלים:
(יג) אסור להטביל כלי בשבת ויו"ט. ואם שכח להטבילו מקודם, יתנהו לנכרי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו. ואם הוא כלי שראוי להביא בו מים במקום שמותר לטלטל, ישאוב בו מים ויביא לביתו, דלא מחזי כמטביל, ולא יברך עליו: