סימן מא - הלכות בציעת הפת וברכת המוציא
סימן מא. הלכות בציעת הפת וברכת המוציא, ובו י' סעיפים:
(א) על לחם גמור שהוא מחמשת מיני דגן, מברכין לפניו המוציא ולאחריו ברכת המזון. (דין פת הבאה בכםנין יבואר בםימן מ"ח):
(ב) יש ליזהר שלא להפסיק בין נט"י להמוציא, אבל מותר לו לענות אמן על איזה ברכה שהוא שומע. ושהיה כדי הילוך כ"ב אמות, או מבית לבית אפילו הילוך מעט, וכן אם דיבר מה שאינו לצרכי הסעודה, מיקרי הפסק. ובדיעבד אם הפסיק לית לן בה, ובלבד שלא עשה איזה מעשה בינתים, או שהפליג בדברים, דאז הוי היסח הדעת וצריך נטילה שנית (עי' סי' מ"ב סכ"ב):
(ג) בוצע הפת במקום המובחר שבה מפני כבוד הברכה. והמובחר הוא המקום הקשה ששם נאפה היטב והוא המקום שכנגד המתבקע, כי במקום שמתחיל לאפות נדחקת העיסה עד שמתבקע הצד שכנגד. אך זקן שקשה לו לאכול פת קשה, יבצע במקום הרך, ומהיות כי אין להפסיק בשהית החיתוך בין ברכת המוציא לאכילה, על כן חותך מעט סביב הפת כעין טבעת, בענין שאם יאחוז בפרוסה, תעלה כל הככר עמו, שאם לא כן חשיב כפרוסה ואנן בעינן שיברך ברכת המוציא בעוד שהפת שלמה, ויניחנה מחוברת לפת ויברך ברכת המוציא, ואחר שסיים הברכה, יטרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלימה. וכן כשבוצע מככר שאינה שלימה, לא יחתוך לגמרי קודם הברכה, כדי שתהא בשעת הברכה יותר גדולה. ובשבת לא יחתוך כלל בככר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלמות ממש (עי' לקמן סי' ע"ז ס"ז). וגם בחול אם היא עוגה דקה, יברך קודם הבציעה כיון שאין שהייה בשבירה:
(ד) לא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין, ולא פרוסה יותר מכביצה לפי שנראה כרעבתן. ודוקא כשאוכל לבדו, אבל אם אוכל עם הרבה בני אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. ובשבת אפילו אם אוכל לבדו, מותר לבצוע כפי מה שצריך לכל הסעודה, מפני כבוד השבת, להראות חביבת סעודת שבת שחפץ לאכול בה הרבה. יש לאכול את הפרוסה שבצע עליה קודם שיאכל פת אחרת, והוא משום חבוב מצוה כיון שבירך עליה. וטוב ליזהר שלא יתן ממנה לנכרי או לבהמה ועוף:
(ה) קודם שיברך, יתן שתי ידיו על הפת שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת. לא תחרוש בשור ובחמור, כלאים, לקט, שכחה, פאה, לא תחסום, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, חלה. ולכן יש י' תיבות בברכת המוציא, וי' תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו, וי' תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה, וי' תיבות בפסוק ויתן לך. וכשיאמר את השם יגביה את הלחם, ובשבת יגביה שתיהן, ויברך בכוונה, וידקדק להוציא היטב את הה"א של המוציא, ויתן ריוח קצת בין תיבת לחם לתיבת מן שלא להבליע את המ"ם. ולאחר הברכה יאכל מיד, כי אסור להפסיק בין הברכה לתחלת האכילה אפילו לעניית אמן. ויש לאכול כזית בלי הפסק (וע"ל סי' י' ס"ה):
(ו) מצוה להביא על השלחן מלח קודם שיבצע, ויטבול פרוסת המוציא במלח, לפי שהשלחן דומה למזבח (ע"ל סימן מ"ד סעיף ד'), והאכילה לקרבן, ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח. ולפי שהשלחן דומה למזבח, טוב ליזהר שלא להרוג עליו כנה:
(ז) אם מחלק פרוסות המוציא להמסובין, לא יזרקן, דאסור לזרוק את הפת, וגם לא יתננה לתוך ידו אלא יניחנה לפניו:
(ח) מצוה לבצוע על הפת החשובה יותר. ולכן אם יש לפניו חתיכת פת ופת שלמה, ודעתו לאכול תוך הסעודה משתיהן, ושתיהן ממין אחד, אע"פ שהפת השלמה היא קטנה יותר מן החתיכה, וגם אינה נקיה כמו החתיכה, מכל מקום יבצע על השלמה שהיא חשובה יוחר. אבל אם אינן ממין אחד אלא שהשלמה ממין גרוע, כגון שהשלמה היא פת כוסמין והחתיכה היא פת חטים, אפי' היא קטנה, מברך על של חטים. ואם השלמה היא של שעורים, אע"פ שהיא גרועה מחטין, מ"מ כיון שגם שעורה נזכר בפירוש בפסוק, וגם היא שלמה, לכן לירא שמים יש לחלוק כבוד גם לזו של שעורים ושלמה. וכיצד עושה, מניח את החתיכה תחת השלמה ובוצע משתיהן יחד. אם שתיהן שלמות או שתיהן חתוכות ושתיהן ממין אחד, יברך על הנקיה יותר. ואם שתיהן שוות בנקיות, יברך על היותר גדולה:
(ט) אם יש לפניו פת ישראל ופת נכרי, ואינו נזהר מפת נכרי, אם שתיהן שלמות או שתיהן פרוסות וגם שוות בגדלות והן ממין א', יברך על פת ישראל. ואם זו של ישראל אינה נקיה כמו של נכרי יברך על אתה מהן שירצה. ואם הבעה"ב נזהר מפת נכרי אלא שהובאה בשביל אורח, יש לסלקה מן השלחן עד לאחר ברכת המוציא:
(י) כל דין קדימת החשוב, אינו אלא אם בדעתו לאכול בתוך הסעודה משתיהן. אבל אם אין דעתו לאכול בתוך הסעודה רק מפת אחת, יבצע על זו שהוא רוצה לאכול ואין משגיחין בזה על החשיבות:
(א) על לחם גמור שהוא מחמשת מיני דגן, מברכין לפניו המוציא ולאחריו ברכת המזון. (דין פת הבאה בכםנין יבואר בםימן מ"ח):
(ב) יש ליזהר שלא להפסיק בין נט"י להמוציא, אבל מותר לו לענות אמן על איזה ברכה שהוא שומע. ושהיה כדי הילוך כ"ב אמות, או מבית לבית אפילו הילוך מעט, וכן אם דיבר מה שאינו לצרכי הסעודה, מיקרי הפסק. ובדיעבד אם הפסיק לית לן בה, ובלבד שלא עשה איזה מעשה בינתים, או שהפליג בדברים, דאז הוי היסח הדעת וצריך נטילה שנית (עי' סי' מ"ב סכ"ב):
(ג) בוצע הפת במקום המובחר שבה מפני כבוד הברכה. והמובחר הוא המקום הקשה ששם נאפה היטב והוא המקום שכנגד המתבקע, כי במקום שמתחיל לאפות נדחקת העיסה עד שמתבקע הצד שכנגד. אך זקן שקשה לו לאכול פת קשה, יבצע במקום הרך, ומהיות כי אין להפסיק בשהית החיתוך בין ברכת המוציא לאכילה, על כן חותך מעט סביב הפת כעין טבעת, בענין שאם יאחוז בפרוסה, תעלה כל הככר עמו, שאם לא כן חשיב כפרוסה ואנן בעינן שיברך ברכת המוציא בעוד שהפת שלמה, ויניחנה מחוברת לפת ויברך ברכת המוציא, ואחר שסיים הברכה, יטרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלימה. וכן כשבוצע מככר שאינה שלימה, לא יחתוך לגמרי קודם הברכה, כדי שתהא בשעת הברכה יותר גדולה. ובשבת לא יחתוך כלל בככר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלמות ממש (עי' לקמן סי' ע"ז ס"ז). וגם בחול אם היא עוגה דקה, יברך קודם הבציעה כיון שאין שהייה בשבירה:
(ד) לא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין, ולא פרוסה יותר מכביצה לפי שנראה כרעבתן. ודוקא כשאוכל לבדו, אבל אם אוכל עם הרבה בני אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. ובשבת אפילו אם אוכל לבדו, מותר לבצוע כפי מה שצריך לכל הסעודה, מפני כבוד השבת, להראות חביבת סעודת שבת שחפץ לאכול בה הרבה. יש לאכול את הפרוסה שבצע עליה קודם שיאכל פת אחרת, והוא משום חבוב מצוה כיון שבירך עליה. וטוב ליזהר שלא יתן ממנה לנכרי או לבהמה ועוף:
(ה) קודם שיברך, יתן שתי ידיו על הפת שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת. לא תחרוש בשור ובחמור, כלאים, לקט, שכחה, פאה, לא תחסום, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, חלה. ולכן יש י' תיבות בברכת המוציא, וי' תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו, וי' תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה, וי' תיבות בפסוק ויתן לך. וכשיאמר את השם יגביה את הלחם, ובשבת יגביה שתיהן, ויברך בכוונה, וידקדק להוציא היטב את הה"א של המוציא, ויתן ריוח קצת בין תיבת לחם לתיבת מן שלא להבליע את המ"ם. ולאחר הברכה יאכל מיד, כי אסור להפסיק בין הברכה לתחלת האכילה אפילו לעניית אמן. ויש לאכול כזית בלי הפסק (וע"ל סי' י' ס"ה):
(ו) מצוה להביא על השלחן מלח קודם שיבצע, ויטבול פרוסת המוציא במלח, לפי שהשלחן דומה למזבח (ע"ל סימן מ"ד סעיף ד'), והאכילה לקרבן, ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח. ולפי שהשלחן דומה למזבח, טוב ליזהר שלא להרוג עליו כנה:
(ז) אם מחלק פרוסות המוציא להמסובין, לא יזרקן, דאסור לזרוק את הפת, וגם לא יתננה לתוך ידו אלא יניחנה לפניו:
(ח) מצוה לבצוע על הפת החשובה יותר. ולכן אם יש לפניו חתיכת פת ופת שלמה, ודעתו לאכול תוך הסעודה משתיהן, ושתיהן ממין אחד, אע"פ שהפת השלמה היא קטנה יותר מן החתיכה, וגם אינה נקיה כמו החתיכה, מכל מקום יבצע על השלמה שהיא חשובה יוחר. אבל אם אינן ממין אחד אלא שהשלמה ממין גרוע, כגון שהשלמה היא פת כוסמין והחתיכה היא פת חטים, אפי' היא קטנה, מברך על של חטים. ואם השלמה היא של שעורים, אע"פ שהיא גרועה מחטין, מ"מ כיון שגם שעורה נזכר בפירוש בפסוק, וגם היא שלמה, לכן לירא שמים יש לחלוק כבוד גם לזו של שעורים ושלמה. וכיצד עושה, מניח את החתיכה תחת השלמה ובוצע משתיהן יחד. אם שתיהן שלמות או שתיהן חתוכות ושתיהן ממין אחד, יברך על הנקיה יותר. ואם שתיהן שוות בנקיות, יברך על היותר גדולה:
(ט) אם יש לפניו פת ישראל ופת נכרי, ואינו נזהר מפת נכרי, אם שתיהן שלמות או שתיהן פרוסות וגם שוות בגדלות והן ממין א', יברך על פת ישראל. ואם זו של ישראל אינה נקיה כמו של נכרי יברך על אתה מהן שירצה. ואם הבעה"ב נזהר מפת נכרי אלא שהובאה בשביל אורח, יש לסלקה מן השלחן עד לאחר ברכת המוציא:
(י) כל דין קדימת החשוב, אינו אלא אם בדעתו לאכול בתוך הסעודה משתיהן. אבל אם אין דעתו לאכול בתוך הסעודה רק מפת אחת, יבצע על זו שהוא רוצה לאכול ואין משגיחין בזה על החשיבות: