סימן נד - דין עיקר וטפל
סימן נד. דין עיקר וטפל, ובו ט, סעיפים:
(א) אם אכל שני דברים או אוכל ושותה, והאחד עיקר אצלו והשני הוא טפל לו שאין כוונתו לאכלו אלא בשביל העיקר ואם לא היה לו העיקר לא היה אוכל כלל את הטפל, כגון שחלש לבו וכדי לחזק לבו אובל דג מליח או צנון, אלא מפני שהם דברים חריפים אוכל גם מעט פת או דבר אחר למתק החריפות, ובן אם מתאווה לשתות יי"ש ושותה ובכדי למתק החריפות אוכל אחריו מעט פת או איזה פרי, מברך רק על העיקר, ועל הטפל אין צריך לברך לא לפניו ולא לאחריו כי נפטר בברכה שעל העיקר, וגם נטילת ידים אינו צריך:
(ב) ודוקא אם אוכל את העיקר תחלה ואח"כ את הטפל, ובשעה שבירך על העיקר היה דעתו לאכול גם את הטפל, או שהוא רגיל בכך דהוי כאילו היתה דעתו לכך ואוכל את הטפל באותו מעמד, לאפוקי אם הלך בינתים לחדר אחר שאז צריך לברך גם על הטפל:
(ג) וכן אם אוכל מתחלה את הטפל ואחר כך את העיקר, כגון שרוצה לשתות יין או יי"ש וכדי שלא לשתות אליבא ריקנא אוכל תחלה איזה דבר קטן, צריך לברך גם על הטפל. ואמנם כיון שהוא רק טפל עתה, י"א דירד מברכתו ואין מברכין עליו רק שהכל, ויש חולקין. ולהוציא את עצמו מידי ספיקא, ישתה תחלה קצת מן העיקר ויברך עליו לפטור את הטפל:
(ד) אם כוונתו לשניהם כגון שהוא שותה יי"ש ואוכל גם מיני כיסנין ודובשנין (האניג קוכען) או מרקחת וכדומה, צריך לברך על שניהם. ויברך תחלה על הכיסנין או מרקחת שהם חשובים ואח"כ מברך על היי"ש. ומכ"ש אם אוכל פת כסנין ושותה ג"כ קפה שצריך לברך על שניהם, דהיינו תחלה על הפת כיסנין ואח"כ על הקפה שהרי כוונתו לשניהם:
(ה) שני מינים שנתבשלו יחד, אם כל מין מוברל לעצמו מברך על כל מין בפני עצמו ברכה הראויה לו, אבל אם נתמעכו ונתדבקו, אזי אזלינן בתר רובא, ומה שהוא הרוב זהו העיקר ומברכין עליו, והשני נפטר. אך אם אחד הוא מחמשת מיני דגן אף ע"פ שהוא המיעוט, הוא העיקר כמ"ש בסימן מ"ח סעיף י' ע"ש:
(ו) מאכל שנתן לתוכו חלב או מרק לאכלם ביחד. אם עיקר כוונתו המאכל, אזי מברך רק עליו, והחלב או המרק טפלים. ואם כוונתו רק על המרק והחלב, מברך עליהם והמאכל הוא טפל. ואם כוונתו על שניהם (ואין ברכותיהן שוות), מברך תחלה על המאכל ואוכל ממנו מעט ואח"כ מברך שהכל על המרק או על החלב. ואין הולכים בזה אחר הרוב. ואפילו אם המאכל הוא מין דגן אינו נחשב עיקר לענין זה (מאכל שיתבשל במים או בחלכ ע"ל סימן מ"ח וסי' י"ג):
(ז) בשמים שחוקים שעירבן עם סוכר, הבשמים הם העיקר ומברכין עליהם ברכה הראויה להן. על אגוז מוסקט בפה"ע, על צימרינד [קנמון] בפה"א, וכן על זנגביל (אונגבעד) בפה"א:
(ח) השותה שמן זית כמו שהוא, אינו מברך עליו כלל מפני שהוא מזיק לו, ואם עירבו עם שאר דברים הוא הטפל ומברך רק על העיקר. אך אם יש לו איזה מיחוש שהוא צריך את השמן לרפואה, ובכדי שלא יזיק לו הוא מערבו בשאר דבר, מאחר שעיקר כוונתו על השמן אע"פ שהוא המועט, מברך עליו ברכתו שהיא בפה"ע ופוטר את הדבר האחר. ואם הוא צמא ועיקר כוונתו לשתות לצמאו אלא שאגב הוא נתן בו שמן לרפואה, מברך רק על המשקה. וכן הדין אם נותן לתוך המשקה אגוז מוסקט או צימרינד [קנמון] או זנגביל, דאזלינן בתר הכוונה:
(ט) כל מיני מרקחת, הדבש והסוכר הן טפלים ומברכים על עיקר הפרי ברכתו הראויה לו (וע"ל סימן נ"ב):
(א) אם אכל שני דברים או אוכל ושותה, והאחד עיקר אצלו והשני הוא טפל לו שאין כוונתו לאכלו אלא בשביל העיקר ואם לא היה לו העיקר לא היה אוכל כלל את הטפל, כגון שחלש לבו וכדי לחזק לבו אובל דג מליח או צנון, אלא מפני שהם דברים חריפים אוכל גם מעט פת או דבר אחר למתק החריפות, ובן אם מתאווה לשתות יי"ש ושותה ובכדי למתק החריפות אוכל אחריו מעט פת או איזה פרי, מברך רק על העיקר, ועל הטפל אין צריך לברך לא לפניו ולא לאחריו כי נפטר בברכה שעל העיקר, וגם נטילת ידים אינו צריך:
(ב) ודוקא אם אוכל את העיקר תחלה ואח"כ את הטפל, ובשעה שבירך על העיקר היה דעתו לאכול גם את הטפל, או שהוא רגיל בכך דהוי כאילו היתה דעתו לכך ואוכל את הטפל באותו מעמד, לאפוקי אם הלך בינתים לחדר אחר שאז צריך לברך גם על הטפל:
(ג) וכן אם אוכל מתחלה את הטפל ואחר כך את העיקר, כגון שרוצה לשתות יין או יי"ש וכדי שלא לשתות אליבא ריקנא אוכל תחלה איזה דבר קטן, צריך לברך גם על הטפל. ואמנם כיון שהוא רק טפל עתה, י"א דירד מברכתו ואין מברכין עליו רק שהכל, ויש חולקין. ולהוציא את עצמו מידי ספיקא, ישתה תחלה קצת מן העיקר ויברך עליו לפטור את הטפל:
(ד) אם כוונתו לשניהם כגון שהוא שותה יי"ש ואוכל גם מיני כיסנין ודובשנין (האניג קוכען) או מרקחת וכדומה, צריך לברך על שניהם. ויברך תחלה על הכיסנין או מרקחת שהם חשובים ואח"כ מברך על היי"ש. ומכ"ש אם אוכל פת כסנין ושותה ג"כ קפה שצריך לברך על שניהם, דהיינו תחלה על הפת כיסנין ואח"כ על הקפה שהרי כוונתו לשניהם:
(ה) שני מינים שנתבשלו יחד, אם כל מין מוברל לעצמו מברך על כל מין בפני עצמו ברכה הראויה לו, אבל אם נתמעכו ונתדבקו, אזי אזלינן בתר רובא, ומה שהוא הרוב זהו העיקר ומברכין עליו, והשני נפטר. אך אם אחד הוא מחמשת מיני דגן אף ע"פ שהוא המיעוט, הוא העיקר כמ"ש בסימן מ"ח סעיף י' ע"ש:
(ו) מאכל שנתן לתוכו חלב או מרק לאכלם ביחד. אם עיקר כוונתו המאכל, אזי מברך רק עליו, והחלב או המרק טפלים. ואם כוונתו רק על המרק והחלב, מברך עליהם והמאכל הוא טפל. ואם כוונתו על שניהם (ואין ברכותיהן שוות), מברך תחלה על המאכל ואוכל ממנו מעט ואח"כ מברך שהכל על המרק או על החלב. ואין הולכים בזה אחר הרוב. ואפילו אם המאכל הוא מין דגן אינו נחשב עיקר לענין זה (מאכל שיתבשל במים או בחלכ ע"ל סימן מ"ח וסי' י"ג):
(ז) בשמים שחוקים שעירבן עם סוכר, הבשמים הם העיקר ומברכין עליהם ברכה הראויה להן. על אגוז מוסקט בפה"ע, על צימרינד [קנמון] בפה"א, וכן על זנגביל (אונגבעד) בפה"א:
(ח) השותה שמן זית כמו שהוא, אינו מברך עליו כלל מפני שהוא מזיק לו, ואם עירבו עם שאר דברים הוא הטפל ומברך רק על העיקר. אך אם יש לו איזה מיחוש שהוא צריך את השמן לרפואה, ובכדי שלא יזיק לו הוא מערבו בשאר דבר, מאחר שעיקר כוונתו על השמן אע"פ שהוא המועט, מברך עליו ברכתו שהיא בפה"ע ופוטר את הדבר האחר. ואם הוא צמא ועיקר כוונתו לשתות לצמאו אלא שאגב הוא נתן בו שמן לרפואה, מברך רק על המשקה. וכן הדין אם נותן לתוך המשקה אגוז מוסקט או צימרינד [קנמון] או זנגביל, דאזלינן בתר הכוונה:
(ט) כל מיני מרקחת, הדבש והסוכר הן טפלים ומברכים על עיקר הפרי ברכתו הראויה לו (וע"ל סימן נ"ב):