סימן סז - הלכות נדרים ושבועות
סימן סז. הלכות נדרים ושבועות, ובו י"א סעיפים:
(א) אל תהי רגיל בנדרים, כל הנודר כאילו בונה במה בשעת איטור הבמות, והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן שחייב משום שחוטי חוץ, כי טוב יותר שישאל על נדרו ויתירו לו. והני מילי בשאר נדרים, אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן שנא' נדרי לה' אשלם, ולא ישאל עליהם אלא בשעת הדחק:
(ב) וכן יתרחק מן השבועה. אבל אם עבר ונשבע על איזה דבר, לא ישאל עליו אלא ישמוד בשבועתו אע"פ שהוא מצטער, שנא' נשבע להרע ולא ימיר וכתיב אחריו עושה אלה לא ימוט לעולם. ואין נשאלין על השבועה אלא בשעת הדחק:
(ג) צריך ליזהר שלא ידור שום דבר. ואפילו לצדקה אין טוב לידור אלא אם יש לו בידו מה שהוא רוצה ליתן, יתן מיד. ואם אין לו, ימתין עד שיהיה לו ויתן בלא נדר. ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, יאמר בפירוש שהוא פוסק בלי נדר. וכן כשמזכירין נשמות שנודרין לצדקה, יש לו לומר בלי נדר (וע"ל סי' ל"ד ס"ט). אם הוא בעת צרה מותר לו לנדור:
(ד) אם דעתו לקבוע לו איזה לימוד בתורה או לעשות איזה מצוה והוא ירא פן יתרשל אח"כ, או שהוא מתירא פן יסיתהו היצר לעשות איה איסור או למנעו מלעשות איזה מצוה, מותר לו לזרוזי נפשיה בנדר או בשבועה, דאמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה לזרז את עצמו אע"פ שהוא מושבע ועומד מהר סיני שנא' נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. ואפי' אם לא אמר בלשון נדר או שבועה אלא בדבור בעלמא, הוי נדר ומחויב לקיים. ולכן צריך האדם ליזהר כשהוא אומר שיעשה איזה דבר מצוה שיאמר בלי נדר. וטוב שירגיל האדם את עצמו כן אפילו באמרו לעשות דבר רשות כדי שלא יכשל ח"ו בעון נדרים:
(ה) מי שנודר נדרים כדי לתקן מדותיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד. הרי שהיה זולל ונדר שלא יאכל בשר אתה זמן, או שהיה שוגה ביין ואסר עליו את היין ושאר משקין המשכרין, וכן מי שהיה מתגאה ביפיו וקבל עליו נזירות, וכיוצא בזה, נדרים כאלו המה עבודת השם ית"ש, ועל אלו אמרו חז"ל נדרים סיג לפרישות. ומ"מ גם בנדרים כאלו אין לו לאדם להרגיל את עצמו אלא יש לו להתגבר על יצרו גם בלא נדרים:
(ו) אין הנדר חל אלא אם היה פיו ולבו שוים, אבל אם נדר בטעות שלא היתה דעתו כמו שהוציא בשפתיו, או שהרהר בלבו נדר ולא הוציאו בשפתיו, אין זה נדר:
(ז) מי שנהג איזה חומרא בדברים המותרים מדינא, מחמת סיג וגדר ופרישות, כגון תעניות שבימי הסליחות, או שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משבעה עשר בתמוז ואילך, וכיוצא בזה, אפילו לא נהג כן רק פעם הראשונה אלא שהיה בדעתו לנהוג כן לעולם, או שנהג כן שלשה פעמים אע"פ שלא היה בדעתו לנהוג כן לעולם, ולא התנה שיהיה בלי נדר, ורוצה לחזור מפני שאינו בריא, צריך התרה, ויפתח בחרטה שהוא מתחרט על מה שנהג כן לשם נדר. לכן מי שהוא רוצה לנהוג באיזה חומרות לסייג ופרישות, יאמר בתחלה שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההיא או בפעמים שירצה ולא לעולם:
(ח) כיצד מתירין את הנדר או השבועה, הולך אצל שלושה אנשים בני תורה, ואחד מהם יהיה בקי בהלכות נדרים שידע איזה נדר יכולין להתיר ואיזה מהן אינן יכולין להתיר, ואיך מתירין, והם יתירו לו. ומי שנדר בחלום, טוב שיתירו לו עשרה בני תורה:
(ט) אע"פ שלענין כל המצות שבתורה אין הבן נעשה גדול עד שיהיו לו שלוש עשרה שנה והביא שערות, והבת אינה גדולה עד שיהיו לה שתים עשרה שנה והביאה סימנים, אבל לענין נדר ושבועה יש להם קדימה שנה אחת, שהקטן בן שתים עשרה שנה ויום א' והקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד, אפילו לא הביאו סימנים, אם מבינים לשם מי נדרו ונשבעו, נדריהן נדר ושבועתן שבועה, אבל פחותים מזמן זה אפילו מבינים אין דבריהם כלום. ומ"מ גוערין בהם ומכין אותן שלא ירגילו לשונם בנדרים ושבועות. ואם הוא דבר קטן וקל שאין בו עינוי נפש גוזרין עליהם שיקיימוהו:
(י) האב מפיר נדרי בתו עד שתתבגר דהיינו שיהיו לה שתים עשרה שנה וששה חדשים. והוא שלא נישאת. והבעל מפיר נדרי אשתו. כיצד מפירין. אומר שלש פעמים "מופר" או "בטל" או שאר לשון המורה שהוא עוקר את הנדר מעיקרו, בין שאומר כן בפניה או שלא בפניה. אבל לשון התרה לא מהני באב ובבעל. וגם אין יכולין להפר רק ביום שמעם. דהיינו אם שמעו בתחלת הלילה מפירין כל הלילה וכל היום שלאחריו, ואם שמעו ביום סמוך לצאת הכוכבים אין מפירין רק עד צאת הכוכבים, ויותר אינן יכולין להפר. בשבת לא יאמר לה מופר ליכי כמו בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי אכלי וכיוצא בזה. ואם האב או הבעל אמר תחלה שהוא מרוצה על הנדר אע"פ שלא אמר בפירוש אלא שאמר לשון שהוא מורה שהוא מרוצה ואפי, אם רק בלבו חושב שהוא מרוצה בנדרה שוב אינו יכול להפר. (ואם תלתה הנדר במעשה עיין ש"ך סימן רל"ד ס"ק מ"ה):
(יא) איזה נדרים יכולין האב או הבעל להפר. דוקא דברים שיש בהם עינוי נפש, כגון רחיצה, קישוט, כיחול, פרכוס וכיוצא בזה. והבעל יכול להפר גם דברים שאין בהם עינוי נפש אם הם מן הדברים שבץ איש לאשתו וגורמים איבה ביניהם. אבל אלו אינן מותרים אלא כל זמן שהיא יושבת תחתיו, ולאחר שנתאלמנה או נתגרשה אסורה בהן:
(א) אל תהי רגיל בנדרים, כל הנודר כאילו בונה במה בשעת איטור הבמות, והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן שחייב משום שחוטי חוץ, כי טוב יותר שישאל על נדרו ויתירו לו. והני מילי בשאר נדרים, אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן שנא' נדרי לה' אשלם, ולא ישאל עליהם אלא בשעת הדחק:
(ב) וכן יתרחק מן השבועה. אבל אם עבר ונשבע על איזה דבר, לא ישאל עליו אלא ישמוד בשבועתו אע"פ שהוא מצטער, שנא' נשבע להרע ולא ימיר וכתיב אחריו עושה אלה לא ימוט לעולם. ואין נשאלין על השבועה אלא בשעת הדחק:
(ג) צריך ליזהר שלא ידור שום דבר. ואפילו לצדקה אין טוב לידור אלא אם יש לו בידו מה שהוא רוצה ליתן, יתן מיד. ואם אין לו, ימתין עד שיהיה לו ויתן בלא נדר. ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, יאמר בפירוש שהוא פוסק בלי נדר. וכן כשמזכירין נשמות שנודרין לצדקה, יש לו לומר בלי נדר (וע"ל סי' ל"ד ס"ט). אם הוא בעת צרה מותר לו לנדור:
(ד) אם דעתו לקבוע לו איזה לימוד בתורה או לעשות איזה מצוה והוא ירא פן יתרשל אח"כ, או שהוא מתירא פן יסיתהו היצר לעשות איה איסור או למנעו מלעשות איזה מצוה, מותר לו לזרוזי נפשיה בנדר או בשבועה, דאמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה לזרז את עצמו אע"פ שהוא מושבע ועומד מהר סיני שנא' נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. ואפי' אם לא אמר בלשון נדר או שבועה אלא בדבור בעלמא, הוי נדר ומחויב לקיים. ולכן צריך האדם ליזהר כשהוא אומר שיעשה איזה דבר מצוה שיאמר בלי נדר. וטוב שירגיל האדם את עצמו כן אפילו באמרו לעשות דבר רשות כדי שלא יכשל ח"ו בעון נדרים:
(ה) מי שנודר נדרים כדי לתקן מדותיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד. הרי שהיה זולל ונדר שלא יאכל בשר אתה זמן, או שהיה שוגה ביין ואסר עליו את היין ושאר משקין המשכרין, וכן מי שהיה מתגאה ביפיו וקבל עליו נזירות, וכיוצא בזה, נדרים כאלו המה עבודת השם ית"ש, ועל אלו אמרו חז"ל נדרים סיג לפרישות. ומ"מ גם בנדרים כאלו אין לו לאדם להרגיל את עצמו אלא יש לו להתגבר על יצרו גם בלא נדרים:
(ו) אין הנדר חל אלא אם היה פיו ולבו שוים, אבל אם נדר בטעות שלא היתה דעתו כמו שהוציא בשפתיו, או שהרהר בלבו נדר ולא הוציאו בשפתיו, אין זה נדר:
(ז) מי שנהג איזה חומרא בדברים המותרים מדינא, מחמת סיג וגדר ופרישות, כגון תעניות שבימי הסליחות, או שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משבעה עשר בתמוז ואילך, וכיוצא בזה, אפילו לא נהג כן רק פעם הראשונה אלא שהיה בדעתו לנהוג כן לעולם, או שנהג כן שלשה פעמים אע"פ שלא היה בדעתו לנהוג כן לעולם, ולא התנה שיהיה בלי נדר, ורוצה לחזור מפני שאינו בריא, צריך התרה, ויפתח בחרטה שהוא מתחרט על מה שנהג כן לשם נדר. לכן מי שהוא רוצה לנהוג באיזה חומרות לסייג ופרישות, יאמר בתחלה שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההיא או בפעמים שירצה ולא לעולם:
(ח) כיצד מתירין את הנדר או השבועה, הולך אצל שלושה אנשים בני תורה, ואחד מהם יהיה בקי בהלכות נדרים שידע איזה נדר יכולין להתיר ואיזה מהן אינן יכולין להתיר, ואיך מתירין, והם יתירו לו. ומי שנדר בחלום, טוב שיתירו לו עשרה בני תורה:
(ט) אע"פ שלענין כל המצות שבתורה אין הבן נעשה גדול עד שיהיו לו שלוש עשרה שנה והביא שערות, והבת אינה גדולה עד שיהיו לה שתים עשרה שנה והביאה סימנים, אבל לענין נדר ושבועה יש להם קדימה שנה אחת, שהקטן בן שתים עשרה שנה ויום א' והקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד, אפילו לא הביאו סימנים, אם מבינים לשם מי נדרו ונשבעו, נדריהן נדר ושבועתן שבועה, אבל פחותים מזמן זה אפילו מבינים אין דבריהם כלום. ומ"מ גוערין בהם ומכין אותן שלא ירגילו לשונם בנדרים ושבועות. ואם הוא דבר קטן וקל שאין בו עינוי נפש גוזרין עליהם שיקיימוהו:
(י) האב מפיר נדרי בתו עד שתתבגר דהיינו שיהיו לה שתים עשרה שנה וששה חדשים. והוא שלא נישאת. והבעל מפיר נדרי אשתו. כיצד מפירין. אומר שלש פעמים "מופר" או "בטל" או שאר לשון המורה שהוא עוקר את הנדר מעיקרו, בין שאומר כן בפניה או שלא בפניה. אבל לשון התרה לא מהני באב ובבעל. וגם אין יכולין להפר רק ביום שמעם. דהיינו אם שמעו בתחלת הלילה מפירין כל הלילה וכל היום שלאחריו, ואם שמעו ביום סמוך לצאת הכוכבים אין מפירין רק עד צאת הכוכבים, ויותר אינן יכולין להפר. בשבת לא יאמר לה מופר ליכי כמו בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי אכלי וכיוצא בזה. ואם האב או הבעל אמר תחלה שהוא מרוצה על הנדר אע"פ שלא אמר בפירוש אלא שאמר לשון שהוא מורה שהוא מרוצה ואפי, אם רק בלבו חושב שהוא מרוצה בנדרה שוב אינו יכול להפר. (ואם תלתה הנדר במעשה עיין ש"ך סימן רל"ד ס"ק מ"ה):
(יא) איזה נדרים יכולין האב או הבעל להפר. דוקא דברים שיש בהם עינוי נפש, כגון רחיצה, קישוט, כיחול, פרכוס וכיוצא בזה. והבעל יכול להפר גם דברים שאין בהם עינוי נפש אם הם מן הדברים שבץ איש לאשתו וגורמים איבה ביניהם. אבל אלו אינן מותרים אלא כל זמן שהיא יושבת תחתיו, ולאחר שנתאלמנה או נתגרשה אסורה בהן: