סימן צא - דין מי שיש לו מיחוש ותולה שאין בו סכנה
סימן צא. דין מי שיש לו מיחוש ותולה שאין בו סכנה, ובו י"ח סעיפים:
(א) מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כמו בריא, אסור לעשות לו שום רפואה אפי, בדבר שאין בו משום מלאכה ואפי' לסוך בשמן, בין בעצמו בין ע"י אחרים ואפי' ע"י גוי:
(ב) כל אוכלים ומשקין שהם מאכל בריאים, מותר לאכלן ולשתותן לרפואה אעפ"י שהם קשים לקצת דברים ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפ"ה שרי. וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. מותר לאכול שרפיט מתוקים (זעפטל) ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים את הקול, ואין בו משום רפואה כיון שאין בו מכה בגרונו:
(ג) החושש בשיניו במיחוש בעלמא ואין לו צער גדול (ועיין בסי' שאח"ז סעיף ד') לא יגמע בהן חומץ או שאר משקה לרפואה ויפלוט את המשקה, אלא מגמע ובולע או טובל בו פת ואוכל כדרכו. וכן החושש בגרונו לא יערענו באיזה משקה, אלא בולע ואם נתרפא נתרפא:
(ד) החושש במתניו וכדומה וכן מי שיש לו חטטין בראשו, במדינות אלו כיון שאין נוהגין לסוך בשמן כ"א לרפואה, אסור לסוך בשבת משום דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד:
(ה) הגונח מכאב לב שרפואתו לינוק בפיו מן העז, מותר לו לינוק בשבת (משום דיניקה הוי מפרק כלאחר יד, ומשום צערא דחולי לא גזרו רבנן):
(ו) החושש במעיו מותר ליתן עליהם כוס שעירו ממנו חמץ אעפ"י שעדיין יש בו הבל (וע"ל סי' ל"ג סעיף י"ב). וכן מותר להחם בגדים ולהניח עליו:
(ז) מי שניגפה ידו או רגלו, צומתה ביין כדי להעמיד הדם, אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה. ואם הוא מעונג אף היין לו כמו החומץ ואסור. ואם הוא על גב היד או גב הרגל או שנעשה ע"י ברזל, מותר לרפאות בכל דבר כדלקמן סימן צ"ב ס"ה:
(ח) יש לו איזה מיחוש בעיניו, לא יתן עליהם רוק תפל (פי' רוק שבפיו בעוד שלא טעם כלום), דמוכחא מילתא דלרפואה עביד. אבל מי שאינו יכול לפתוח עיניו, מותר ללחלחן ברוק תפל, כי אין זאת לרפואה אלא לפתוח העינים קמכוין:
(ט) מי שמצטער מרוב המאכל שאכל, מותר לתחוב אצבעו לתוך גרונו כדי שיקיא:
(י) מכה שאין בה סכנה לא יניח עליה רטיה אפילו עשאה מאתמול, ולא כל דבר שהוא משום רפואה, אפילו עלה או חתיכת בגד יבש וזשן שהוא מרפא גם כן. אבל נותן עליה איזה דבר לשמרה שלא תסרט. היה עליה רטיה מאתמול, מגלה קצתה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנחה, ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח. נפלה הרטיה מע"ג המכה ע"ג הקרקע, לא יחזירנה. נפלה על גבי כלי, יחזירנה. ואם מצטער הרבה, מותר לומר לגוי להחזירה. אבל אסור לומר לגוי לעשות רטיה בשבת, כי מירוח הרטיה הוא איסור דאורייתא ואסור אפי' ע"י גוי אם לא כשחלה כל גופו (כדלקמן סעיף ט"ז):
(יא) אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם, מפני שהדם יצבע אותו, ומכ"ש בגד אדום שהוא מתקנו. וגם אסור לדחוק במכה להוציא את הדם. אלא כיצד עושה, רוחץ במים או ביין להעביר הדם ואח"כ יכרוך עליו סמרטוט. ואם אין הדם פוסק ע"י רחיצה, יניח שמה קורי עכביש ויכרוך עליה סמרטוט, אך יש מפקפקים בזה משום דקורי עכביש מרפא, ע"כ אם אפשר יש לעשות ע"י גוי:
(יב) הפותח מורסא כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושים שהם מתבוונים לרפואה להרחיב פי המכה הר"ז חייב שזו היא מלאכת הרופא. ואם פתחה רק כדי להוציא ממנה את הליחה שמצערתו ואינו חושש אם תחזור ותסתם מיד, הר"ז מותר משום צערו. ודוקא לנקבה ע"י מחט ובדומה אבל לא בצפרניו, משום דתולש קצת מעור המורסא ויש בזה חיוב. וגם ע"י מחט וכדומה, כיון שיש לחוש שמא יתכוין שתשאר פתוחה כדי שתוציא ליחה גם אח"כ, על כן אם אפשר יש לעשות ע"י גוי:
(יג) מי שיש לו נקב בזרוע שקורין אפטורא (פונטינעללע, אימפעראטור) אם נסתם הנקב קצת, אסור ליתן לתוכו קטנית שיפתח דהא כוונתו שישאר פתוח. ורטיה (שנעשית מאתמול), מותר ליתן על האפטורא שהיא רק לשמרה. אך אם יודע שהרטיה מוציאה ליחה או דם, אסור. וכן אם בא לקנחה, אם יודע שע"י הקינוח יצא דם או ליחה, אסור לקנחה (ולא דמי לפותח מורסא דהתם במורסא הליחה והדם כנוס ועומד בפני עצמו ואינו עושה חבורה. אבל כאן שהליחה והדם מובלעים בבשר, אם מוציאם עושה חבורה):
(יד) מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה שעשאה מאתמול שאינו אלא לשמרה. ומותר להסיר גלדי מכה:
(טו) נתחב לו קוץ, מותר להוציאו במחט ובלבד שיזהר שלא יוציא דם, דעביד חבורה:
(טז) חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה, או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו, שאז אע"פ שהוא הולך כנפל למשכב דמי, אומרים לגוי לעשות לו רפואה ולבשל בשבילו. ומותר לו לאכול בשבת בישולי גוים כיון שהותר לו היום הבישול ע"י גוי (וע"ל סי' ל"ח ס"ט):
(יז) ומותר לו לאכול ולשתות סמי רפואה, וכן לעשות לו איזה רפואה בין הוא בעצמו בין אחרים, ובלבד שלא יהא בדבר איזה איסור מלאכה אפילו איסור דרבנן. אבל כל שיש בו אפילו איסור דרבנן אסור לעשותו כי אם ע"י גוי ואם אין גוי יש להתיר לעשות ע"י ישראל איסור דרבנן על ידי שינוי:
(יח) רופא גוי שהוא מצמיח [מרכיב] אבעבועות (בלאטרן, אומפפען) לילדים, אם יכול הישראל לפייסו בממון שיעשה לאחר השבת, יעשה כן. ואם לאו וצריכין לעשות בשבת, אל יחזיק ישראל אז את הילד, אלא גוי יחזיקו:
(א) מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כמו בריא, אסור לעשות לו שום רפואה אפי, בדבר שאין בו משום מלאכה ואפי' לסוך בשמן, בין בעצמו בין ע"י אחרים ואפי' ע"י גוי:
(ב) כל אוכלים ומשקין שהם מאכל בריאים, מותר לאכלן ולשתותן לרפואה אעפ"י שהם קשים לקצת דברים ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפ"ה שרי. וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. מותר לאכול שרפיט מתוקים (זעפטל) ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים את הקול, ואין בו משום רפואה כיון שאין בו מכה בגרונו:
(ג) החושש בשיניו במיחוש בעלמא ואין לו צער גדול (ועיין בסי' שאח"ז סעיף ד') לא יגמע בהן חומץ או שאר משקה לרפואה ויפלוט את המשקה, אלא מגמע ובולע או טובל בו פת ואוכל כדרכו. וכן החושש בגרונו לא יערענו באיזה משקה, אלא בולע ואם נתרפא נתרפא:
(ד) החושש במתניו וכדומה וכן מי שיש לו חטטין בראשו, במדינות אלו כיון שאין נוהגין לסוך בשמן כ"א לרפואה, אסור לסוך בשבת משום דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד:
(ה) הגונח מכאב לב שרפואתו לינוק בפיו מן העז, מותר לו לינוק בשבת (משום דיניקה הוי מפרק כלאחר יד, ומשום צערא דחולי לא גזרו רבנן):
(ו) החושש במעיו מותר ליתן עליהם כוס שעירו ממנו חמץ אעפ"י שעדיין יש בו הבל (וע"ל סי' ל"ג סעיף י"ב). וכן מותר להחם בגדים ולהניח עליו:
(ז) מי שניגפה ידו או רגלו, צומתה ביין כדי להעמיד הדם, אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה. ואם הוא מעונג אף היין לו כמו החומץ ואסור. ואם הוא על גב היד או גב הרגל או שנעשה ע"י ברזל, מותר לרפאות בכל דבר כדלקמן סימן צ"ב ס"ה:
(ח) יש לו איזה מיחוש בעיניו, לא יתן עליהם רוק תפל (פי' רוק שבפיו בעוד שלא טעם כלום), דמוכחא מילתא דלרפואה עביד. אבל מי שאינו יכול לפתוח עיניו, מותר ללחלחן ברוק תפל, כי אין זאת לרפואה אלא לפתוח העינים קמכוין:
(ט) מי שמצטער מרוב המאכל שאכל, מותר לתחוב אצבעו לתוך גרונו כדי שיקיא:
(י) מכה שאין בה סכנה לא יניח עליה רטיה אפילו עשאה מאתמול, ולא כל דבר שהוא משום רפואה, אפילו עלה או חתיכת בגד יבש וזשן שהוא מרפא גם כן. אבל נותן עליה איזה דבר לשמרה שלא תסרט. היה עליה רטיה מאתמול, מגלה קצתה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנחה, ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח. נפלה הרטיה מע"ג המכה ע"ג הקרקע, לא יחזירנה. נפלה על גבי כלי, יחזירנה. ואם מצטער הרבה, מותר לומר לגוי להחזירה. אבל אסור לומר לגוי לעשות רטיה בשבת, כי מירוח הרטיה הוא איסור דאורייתא ואסור אפי' ע"י גוי אם לא כשחלה כל גופו (כדלקמן סעיף ט"ז):
(יא) אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם, מפני שהדם יצבע אותו, ומכ"ש בגד אדום שהוא מתקנו. וגם אסור לדחוק במכה להוציא את הדם. אלא כיצד עושה, רוחץ במים או ביין להעביר הדם ואח"כ יכרוך עליו סמרטוט. ואם אין הדם פוסק ע"י רחיצה, יניח שמה קורי עכביש ויכרוך עליה סמרטוט, אך יש מפקפקים בזה משום דקורי עכביש מרפא, ע"כ אם אפשר יש לעשות ע"י גוי:
(יב) הפותח מורסא כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושים שהם מתבוונים לרפואה להרחיב פי המכה הר"ז חייב שזו היא מלאכת הרופא. ואם פתחה רק כדי להוציא ממנה את הליחה שמצערתו ואינו חושש אם תחזור ותסתם מיד, הר"ז מותר משום צערו. ודוקא לנקבה ע"י מחט ובדומה אבל לא בצפרניו, משום דתולש קצת מעור המורסא ויש בזה חיוב. וגם ע"י מחט וכדומה, כיון שיש לחוש שמא יתכוין שתשאר פתוחה כדי שתוציא ליחה גם אח"כ, על כן אם אפשר יש לעשות ע"י גוי:
(יג) מי שיש לו נקב בזרוע שקורין אפטורא (פונטינעללע, אימפעראטור) אם נסתם הנקב קצת, אסור ליתן לתוכו קטנית שיפתח דהא כוונתו שישאר פתוח. ורטיה (שנעשית מאתמול), מותר ליתן על האפטורא שהיא רק לשמרה. אך אם יודע שהרטיה מוציאה ליחה או דם, אסור. וכן אם בא לקנחה, אם יודע שע"י הקינוח יצא דם או ליחה, אסור לקנחה (ולא דמי לפותח מורסא דהתם במורסא הליחה והדם כנוס ועומד בפני עצמו ואינו עושה חבורה. אבל כאן שהליחה והדם מובלעים בבשר, אם מוציאם עושה חבורה):
(יד) מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה שעשאה מאתמול שאינו אלא לשמרה. ומותר להסיר גלדי מכה:
(טו) נתחב לו קוץ, מותר להוציאו במחט ובלבד שיזהר שלא יוציא דם, דעביד חבורה:
(טז) חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה, או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו, שאז אע"פ שהוא הולך כנפל למשכב דמי, אומרים לגוי לעשות לו רפואה ולבשל בשבילו. ומותר לו לאכול בשבת בישולי גוים כיון שהותר לו היום הבישול ע"י גוי (וע"ל סי' ל"ח ס"ט):
(יז) ומותר לו לאכול ולשתות סמי רפואה, וכן לעשות לו איזה רפואה בין הוא בעצמו בין אחרים, ובלבד שלא יהא בדבר איזה איסור מלאכה אפילו איסור דרבנן. אבל כל שיש בו אפילו איסור דרבנן אסור לעשותו כי אם ע"י גוי ואם אין גוי יש להתיר לעשות ע"י ישראל איסור דרבנן על ידי שינוי:
(יח) רופא גוי שהוא מצמיח [מרכיב] אבעבועות (בלאטרן, אומפפען) לילדים, אם יכול הישראל לפייסו בממון שיעשה לאחר השבת, יעשה כן. ואם לאו וצריכין לעשות בשבת, אל יחזיק ישראל אז את הילד, אלא גוי יחזיקו: