סימן צב - דין חולה שיש בו סכנה ודין אנוס לעבירה
סימן צב. דין חולה שיש בו סכנה ודין אנוס לעבירה, ובו י' סעיפים:
(א) דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כמו שאר כל המצות שבתורה. לכן חולה שיש בו סכנה והוא אדם כשר ואע"פ שלפעמים עושה עבירה לתיאבון (עיין יו"ד סי' קנ"ח וחו"מ סי' תכ"ד) ואפילו הוא תינוק בן יומו, מצוה לחלל עליו את השבת. ואם החולה אינו רוצה, כופין אותו על כך. ועון גדול הוא בידו להיות חסיד שוטה שלא להתרפאות בשביל איזה איסור, ועליו נאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. והזריז לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה, הר"ז משובח. ואפילו יש גוי לפנינו, משתדלין לעשות על ידי ישראל. וכל מי שחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה אע"פ שלא הוצרך לו הרי זה יש לו שכר. כגון שאמר הרופא חולה זה צריך גרוגרת אחת ורצו י' אנשים ותלש כל אחד גרוגרת והביא, כולם יש להם שכר טוב מאת ה' ית"ש אפי' הבריא החולה בראשונה. וכן בשביל כל פיקוח נפש ואפי' ספק פיקוח נפש מצוה לחלל עליו את השבת ולעשות בשבילו כל איסורי דאורייתא, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, כי לא נתנה התורה אלא למען החיים שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ודרשינן, וחי בהם ולא שימות בהם, חוץ מע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים שהם ביהרג ואל יעבור:
(ב) כל אדם שהוא אומר מכיר אני באותו חולה שהוא מסוכן, אם אין שם רופא מומחה שמכחישו, נאמן ומחללין עליו השבת. ואפילו אינו אומר בבירור אלא אומר שנראה לו שצריכין לחלל עליו את השבת, שומעין לו ומחללין עליו משום דספק נפשות להקל. אם רופא א' אומר שהוא מסוכן ושהוא צריך לרפואה פלונית, ורופא אחד אומר שאין צריך או שהחולה אומר שא"צ, שומעין להרופא שאומר שהוא צריך. ואם החולה אומר שהוא צריך לרפואה פלונית ורופא אומר שא"צ, שומעין להחולה. אך אם הרופא אומר שרפואה זו תזיקהו, שומעין להרופא:
(ג) אם רופא בקי, אפי' הוא גוי, או שאר מבין אומר שאע"פ שעתה עדיין אין החולה בסכנה מ"מ אם לא יששו לו רפואה זאת אפשר שיכבד עליו החולי ויכול לבוא לידי סכנה אפילו החולה אומר שא"צ, שומעין להרופא ומחללין את השבת. ואם הרופא אומר שאם לא יעשו לו רפואה זאת ודאי ימות ואם יעשו יכול להיות שיחיה, מחללין ג"כ את השבת. עיין עוד בסימן קל"ג מן סעיף י"ג עד סעיף י"ח:
(ד) כל מכה שבפנים הגוף דהיינו מן השפה ולפנים וגם השיניים בכלל, והיינו קלקול שמחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, מחללין עליו את השבת וא"צ אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל מה שרגילים לעשות בחול. אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין וא"צ לחלול שבת, אין מחללין. מיחושים אין נקראין מכה. ומי שחושש בשינו ומצטער עליו מאוד עד שחלה ממנו כל גופו, מותר לומר לגוי שיוציאו:
(ה) מכה שעל גב היד ושעל גב הרגל, וכן על כל מכה שנעשית מחמת ברזל ועל שחין שבפי הטבעת, וכן מי שבלע עלוקה או שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר אפילו ספק אם ממית אם לאו, וכן מי שיש בו קדחת חזקה ביותר, מחללין עליו את השבת. אבל על קדחת המצויה אין מחללין אלא עושין ע"י גוי:
(ו) מי שאחזו דם, מקיזין אותו מיד. וכל שהקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה להתחמם אפילו בתקופת תמוז:
(ז) החושש בשתי עיניו או שהיה באחת מהן ציר או שהיו שותתות או שהיה דם שותת או שאר דבר שהוא סכנה לעין, מחללין עליו את השבת:
(ח) חולה שיש בו סכנה שצריך לבשר ויש כאן בשר אסור, שוחטין עבורו ואין מאכילין אותו בשר אסור, משום דחיישינן שמא כשיוודע לו שהאכילו אותו בשר אסור, יקוץ בו. אבל במקום דליכא למיחש לשמא יקוץ בו כגון שהוא קטן או שדעתו מטורפת, מאכילין אותו בשר אסור ואין שוחטין עבורו בשבת:
(ט) המבשל בשבת בשביל חולה, אסור לבריא לאוכלו בשבת, אבל למוצאי שבת מותר מיד גם לבריא אם בשלו ישראל, וע"ל סימן ל"ח ס"ט:
(י) מי שרוצים לאנוס אותו שיעבור עבירה לפי שעה אפי' היא עבירה חמורה, אין מחללין עליו שבת כדי להצילו מן העבירה. אבל אם רוצים לאנוס אותו להמיר את הדת ולהוציאו מכלל ישראל אפילו הוא קטן או קטנה, החיוב הוא על כל מי שבידו להשתדל להצילו, אפילו צריך לחלל שבת באיסורי דאורייתא, כמו שמחוייבין לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה, דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ואפילו אם הוא ספק אם תועיל ההשתדלות או לא, מ"מ חייבין לחלל שבת להשתדל בכל מה דאפשר כמו שמחללין בשביל ספק פיקוח נפש. אבל מי שפשע ורוצה להמיר, אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, דכיון שפשע, אץ אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך. ומ"מ באיסור דרבנן כגון ללכת חוץ לתחום ולרכוב על גבי סוס או לילך בעגלה, וכן לטלטל מעות וכדומה, יש מתירין לחלל שבת בשביל להצילו:
(א) דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כמו שאר כל המצות שבתורה. לכן חולה שיש בו סכנה והוא אדם כשר ואע"פ שלפעמים עושה עבירה לתיאבון (עיין יו"ד סי' קנ"ח וחו"מ סי' תכ"ד) ואפילו הוא תינוק בן יומו, מצוה לחלל עליו את השבת. ואם החולה אינו רוצה, כופין אותו על כך. ועון גדול הוא בידו להיות חסיד שוטה שלא להתרפאות בשביל איזה איסור, ועליו נאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. והזריז לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה, הר"ז משובח. ואפילו יש גוי לפנינו, משתדלין לעשות על ידי ישראל. וכל מי שחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה אע"פ שלא הוצרך לו הרי זה יש לו שכר. כגון שאמר הרופא חולה זה צריך גרוגרת אחת ורצו י' אנשים ותלש כל אחד גרוגרת והביא, כולם יש להם שכר טוב מאת ה' ית"ש אפי' הבריא החולה בראשונה. וכן בשביל כל פיקוח נפש ואפי' ספק פיקוח נפש מצוה לחלל עליו את השבת ולעשות בשבילו כל איסורי דאורייתא, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, כי לא נתנה התורה אלא למען החיים שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ודרשינן, וחי בהם ולא שימות בהם, חוץ מע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים שהם ביהרג ואל יעבור:
(ב) כל אדם שהוא אומר מכיר אני באותו חולה שהוא מסוכן, אם אין שם רופא מומחה שמכחישו, נאמן ומחללין עליו השבת. ואפילו אינו אומר בבירור אלא אומר שנראה לו שצריכין לחלל עליו את השבת, שומעין לו ומחללין עליו משום דספק נפשות להקל. אם רופא א' אומר שהוא מסוכן ושהוא צריך לרפואה פלונית, ורופא אחד אומר שאין צריך או שהחולה אומר שא"צ, שומעין להרופא שאומר שהוא צריך. ואם החולה אומר שהוא צריך לרפואה פלונית ורופא אומר שא"צ, שומעין להחולה. אך אם הרופא אומר שרפואה זו תזיקהו, שומעין להרופא:
(ג) אם רופא בקי, אפי' הוא גוי, או שאר מבין אומר שאע"פ שעתה עדיין אין החולה בסכנה מ"מ אם לא יששו לו רפואה זאת אפשר שיכבד עליו החולי ויכול לבוא לידי סכנה אפילו החולה אומר שא"צ, שומעין להרופא ומחללין את השבת. ואם הרופא אומר שאם לא יעשו לו רפואה זאת ודאי ימות ואם יעשו יכול להיות שיחיה, מחללין ג"כ את השבת. עיין עוד בסימן קל"ג מן סעיף י"ג עד סעיף י"ח:
(ד) כל מכה שבפנים הגוף דהיינו מן השפה ולפנים וגם השיניים בכלל, והיינו קלקול שמחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, מחללין עליו את השבת וא"צ אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל מה שרגילים לעשות בחול. אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין וא"צ לחלול שבת, אין מחללין. מיחושים אין נקראין מכה. ומי שחושש בשינו ומצטער עליו מאוד עד שחלה ממנו כל גופו, מותר לומר לגוי שיוציאו:
(ה) מכה שעל גב היד ושעל גב הרגל, וכן על כל מכה שנעשית מחמת ברזל ועל שחין שבפי הטבעת, וכן מי שבלע עלוקה או שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר אפילו ספק אם ממית אם לאו, וכן מי שיש בו קדחת חזקה ביותר, מחללין עליו את השבת. אבל על קדחת המצויה אין מחללין אלא עושין ע"י גוי:
(ו) מי שאחזו דם, מקיזין אותו מיד. וכל שהקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה להתחמם אפילו בתקופת תמוז:
(ז) החושש בשתי עיניו או שהיה באחת מהן ציר או שהיו שותתות או שהיה דם שותת או שאר דבר שהוא סכנה לעין, מחללין עליו את השבת:
(ח) חולה שיש בו סכנה שצריך לבשר ויש כאן בשר אסור, שוחטין עבורו ואין מאכילין אותו בשר אסור, משום דחיישינן שמא כשיוודע לו שהאכילו אותו בשר אסור, יקוץ בו. אבל במקום דליכא למיחש לשמא יקוץ בו כגון שהוא קטן או שדעתו מטורפת, מאכילין אותו בשר אסור ואין שוחטין עבורו בשבת:
(ט) המבשל בשבת בשביל חולה, אסור לבריא לאוכלו בשבת, אבל למוצאי שבת מותר מיד גם לבריא אם בשלו ישראל, וע"ל סימן ל"ח ס"ט:
(י) מי שרוצים לאנוס אותו שיעבור עבירה לפי שעה אפי' היא עבירה חמורה, אין מחללין עליו שבת כדי להצילו מן העבירה. אבל אם רוצים לאנוס אותו להמיר את הדת ולהוציאו מכלל ישראל אפילו הוא קטן או קטנה, החיוב הוא על כל מי שבידו להשתדל להצילו, אפילו צריך לחלל שבת באיסורי דאורייתא, כמו שמחוייבין לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה, דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ואפילו אם הוא ספק אם תועיל ההשתדלות או לא, מ"מ חייבין לחלל שבת להשתדל בכל מה דאפשר כמו שמחללין בשביל ספק פיקוח נפש. אבל מי שפשע ורוצה להמיר, אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, דכיון שפשע, אץ אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך. ומ"מ באיסור דרבנן כגון ללכת חוץ לתחום ולרכוב על גבי סוס או לילך בעגלה, וכן לטלטל מעות וכדומה, יש מתירין לחלל שבת בשביל להצילו: