סימן צה - דיני עירובי תתומין
סימן צה. דיני עירובי תתומין, ובו י"ח סעיפים:
(א) אסור לצאת בשבת וביום טוב ממקום ששבת יותר מתחום שהוא שני אלפים אמה. ומקומו של אדם הוא ארבע אמות. והיינו אם היה בין השמשות בשדה, אבל אם שבת בתוך עיר, כל העיר הוא מקומו. ועיבורה של עיר נחשב ג"כ להעיר. ואיזה הוא עיבורה - שבעים אמה ושני שלישי אמה, ושייך להעיר אע"פ שאין שם בנין, והוא הנקרא קרקף העיר. וממקום שכלה, מתחילין למדוד תחום שבת:
(ב) עיר שהיא מוקפת חומה, אפילו היא גדולה מאד, מהלך את כולה ועיבורה ומשם תחום שבת וכן עיר שאינה מוקפת חומה והבתים סמוכים זה לזה, כל שאין בין בית לבית יותר מן שבעים אמה ושני שלישים, נחשב חיבור ושייך להעיר אפילו הוא מהלך כמה ימים, ומבית האחרון מודדין את הקרפף ותחום שבת:
(ג) אין נותנין קרפף אלא לעיר. אבל לבית אחד אין נותנין קרפף אלא תיכף מקיר הבית וחוצה מתחיל למדוד תחום שבת:
(ד) היו שתי עיירות סמוכות זו לזו, נותנים קרפף לזו וקרפף לזו. ולכן אם אין ביניהן יותר משיעור שתי קרפיפות, נחשבות שתיהן לעיר אחת:
(ה) יש כמה דברים בענין מדידת תחום שבת להקל, ואין לעשות כ"א ע"י בקי:
(ו) הנצרך ללכת בשבת או ביו"ט יותר מתחום שבת, צריך להניח בע"ש או בערב יו"ט עירובי תחומין. וצריך להניחו בתוך תחום העיד במקום שהיה מותר לו ללכת שם (ע' מג"א סי' ת"ח סק"א). ובמקום שהניח את העירוב, נחשב לו כאילו הוא דר שם, ולכן יש ממקום ההוא ב' אלפים אמה לכל צד. וממילא מובן, כי מה שהוא מרויח בצד זה שהוא מניח את העירוב, הוא מפסיד מצד האחר. דרך משל, אם הניח את העירוב בסוף שני אלפים אמה לצד מזרח, אסור לו ללכת כלום לצד מערב, שהרי כבר הוא רחוק ממקום דירתו תחום שבת:
(ז) כיצד עושין את העירוב. לוקח פת כדי מזון שתי סעודות (ע"ל סי' צ"ד ס"ח כמה הוא) או לפתן כגון בצלים או צנון וכדומה שיש בו שיעור לאכלו עם פת שהוא כדי מזון ב' סעודות, חוץ מן המלח ומן המים שאין מערבין בהם, והולך אל המקום שהוא רוצה להניחו, ומברך ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב, ואומר - בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח. וחוזר לביתו. יכול להניח עירוב אחד לכמה שבתות ובלבד שיניחנו במקום המשתמר, שלא יהא נאבד או נתקלקל:
(ח) יכול לשלוח את העירוב ע"י שליח שיניחהו בשבילו, ויברך השליח ויאמר - בזה העירוב יהא מותר לפלוני לילך וכו'. וצריך שיהא השליח גדול ובר דעת, אבל ע"י קטן אין שולחין. ואפילו לא חזר השליח אל משלחו, יכול לסמוך עליו, דחזקה שליח עושה שליחותו:
(ט) יכולין לערב בעירוב אחד בשביל כמה אנשים, והוא שיהא בעירוב שיעור לכל אחד ואחד. וצריך לזכות להם ע"י אחר כמו בעירובי חצרות (סי' צ"ד ס"ו ז'). ואין מערבין עירובי תחומין לאדם אלא לדעתו. והמניחו אם הוא שליח לכולם, אומר יהא מותר לפלוני ולפלוני. ואם מניחו גם בשבילו, אומר לי ולפלוני ולפלוני:
(י) צריך שיהא העירוב מונח במקום שאפשר לאכלו בין השמשות בלי עשיית איטור דאורייתא. ולכן אם הניחו בגומא וכסהו בעפר, לא הוי עירוב. כסהו באבן, הוי עירוב. נתנו באילן, אם האילן קשה, הוי עירוב. הניחו על אילן או קנה רך, אינו עירוב:
(יא) אם נותן את העירוב בתוך עיר, אזי כל העיר נחשבת לו למקום עירובו ויכול ללכת כל העיר אפילו היא גדולה מאד וגם חוץ לעיר כדי עיבורה ותחום שבת שהרי נחשב כאילו הוא דר באותה העיר:
(יב) אם יש בתוך התחום איזה עיר שהיא מוקפת חומה או שהיא מתוקנת בעירובין, אינה נמדדת ואינה עולה לחשבון אלא לד' אמות. ודוקא בשהתחום שבת מגיע עד מחוץ לעיר, כגון שמן העירוב עד העיר יש חמש מאות אמה, ואורך העיר היא אלף אמה, אז העיר אינה נחשבת אלא לד' אמות, ויש לו מחוץ לעיר עוד אלף ותצ"ו אמה. ואין חילוק בין צד זה שלפני העירוב בין הצד שלאחר העירוב. אבל אם התחום שבם כלה באמצע העיר, אסור לו ללכת יותר, כיון שהוא חוץ לתחום, בי בענין זה לא נחשב לו כל העיר לארבע אמות:
(יג) וכן הדין כשהניח את העירוב קרוב לשני אלפים אמה מחוץ להעיר, וכשהוא חוזר אח"כ לעירו כלו האלפים אמה ממקום עירובו בתחילת העזד קודם ביתו, אסור לו אפילו לשוב לביתו (וכן הוא דעת רוב הפוםקים וכן עיקר, עיין א"ר):
(יד) אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון להתפלל בעשרה, או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך, או לסעודת מצוה, או לפקח על עסקי רבים, או שהוא בא מן הדרך ורוצה לילך לביתו וכדומה:
(טו) אין מניחין עירובי תחומין לא בשבת ולא ביו"ט. ולכן אם חל י"ט בערב שבת והוא רוצה ללכת בשבת, צריך להניח את העירוב בערב יו"ט. וכן בי"ט לאחר השבת ורוצה ללכת בז"ש, צריך להניח את העירוב בע"ש. (דין המערב ברגליו,בש"ע סי' ת"ט ס"ז. ודין יו"ט הסמוך לשבת או שני יו"ט של גליות ורוצה לערב ליום ראשון לצד זה וליום שני לצד זה, בסימן תי"ו):
(טז) כליו ובהמותיו של אדם הרי הם כרגליו. ובמקום שהוא אינו רשאי להלך, גם אותן אין אדם רשאי להוליכן. ואם השאילן לאחר או השכירן או מסרן לשמירה, הרי הן כרגליו של זה שהם אצלו. ואפילו הוא גוי, קנו הכלים והבהמה שביתה אצלו. ולא עוד אלא גם החפצים של טי קונים שביתה במקום שהיו בין השמשות:
(יז) גוי שהביא פירות שאין לחוש בהם שנתלשו היום (וכן בכל דבר שאין לחוש שנעשה בו היום מלאכה), אלא שיש איסור תחומים, אם הביאם בשביל עצמו או בשביל גוי אחר, מותרין לישראל מיד אפי' באכילה, אלא שאסורין לטלטלם חוץ לד' אמות, אלא א"כ הביאם לתוך הבית או שהעיר מתוקנת בעירובין, אזי מותרין בטלטול בכל העיר, שכל מקום שמותרין לטלטל שם, נחשב כמו תוך ד"א. ואם הביאן בשביל ישראל, אסורין לישראל זה ולכל בני ביתו עד לערב כדי שיעשו, דהיינו זמן שהיו יכולים להביאם. ומ"מ מותרין לו בטלטול תוך ד' אמות או במקום המותר בטלטול. ובספק אם הובאו מחוץ לתחום, ג"כ אסורין אלא א"כ יש לתלות יותר שלא הובאו מחוץ לתחום:
(יח) קיימא לן דאין תחומין למטלה מעשרה טפחים. ולכן מי שבא לתוך ספינה בע"ש קודם הכנסת שבת והלכה הספינה אפילו דרך רחוק, מ"מ כשהגיע בשבת לנמל ויצא, יש לו משם אלפים אמה לכל צד, כי מסתמא בהליכת הספינה הוא תמיד למעלה מעשרה טפחים מהקרקע, ולא קנה שביתה עד המקום שהוא בא ליבשה. אבל אם בתוך השבת יצא מהספינה וחזר ונכנס לתוכה, מאחר שהיה בשבת ביבשה קנה שם שביתה. ואם הלכה הספינה אח"כ חוץ לתחום, אזי אין לו שם אלא ארבע אמות כדין יוצא חוץ לתחום. וכן אם היתה הספינה בשבת במקום אחד שאין שם עשרה טפחים עד הקרקע, קנה שם שביתה. ואם מסתפק אם היתה במקום כזה או לא, אזלינן לקולא:
(א) אסור לצאת בשבת וביום טוב ממקום ששבת יותר מתחום שהוא שני אלפים אמה. ומקומו של אדם הוא ארבע אמות. והיינו אם היה בין השמשות בשדה, אבל אם שבת בתוך עיר, כל העיר הוא מקומו. ועיבורה של עיר נחשב ג"כ להעיר. ואיזה הוא עיבורה - שבעים אמה ושני שלישי אמה, ושייך להעיר אע"פ שאין שם בנין, והוא הנקרא קרקף העיר. וממקום שכלה, מתחילין למדוד תחום שבת:
(ב) עיר שהיא מוקפת חומה, אפילו היא גדולה מאד, מהלך את כולה ועיבורה ומשם תחום שבת וכן עיר שאינה מוקפת חומה והבתים סמוכים זה לזה, כל שאין בין בית לבית יותר מן שבעים אמה ושני שלישים, נחשב חיבור ושייך להעיר אפילו הוא מהלך כמה ימים, ומבית האחרון מודדין את הקרפף ותחום שבת:
(ג) אין נותנין קרפף אלא לעיר. אבל לבית אחד אין נותנין קרפף אלא תיכף מקיר הבית וחוצה מתחיל למדוד תחום שבת:
(ד) היו שתי עיירות סמוכות זו לזו, נותנים קרפף לזו וקרפף לזו. ולכן אם אין ביניהן יותר משיעור שתי קרפיפות, נחשבות שתיהן לעיר אחת:
(ה) יש כמה דברים בענין מדידת תחום שבת להקל, ואין לעשות כ"א ע"י בקי:
(ו) הנצרך ללכת בשבת או ביו"ט יותר מתחום שבת, צריך להניח בע"ש או בערב יו"ט עירובי תחומין. וצריך להניחו בתוך תחום העיד במקום שהיה מותר לו ללכת שם (ע' מג"א סי' ת"ח סק"א). ובמקום שהניח את העירוב, נחשב לו כאילו הוא דר שם, ולכן יש ממקום ההוא ב' אלפים אמה לכל צד. וממילא מובן, כי מה שהוא מרויח בצד זה שהוא מניח את העירוב, הוא מפסיד מצד האחר. דרך משל, אם הניח את העירוב בסוף שני אלפים אמה לצד מזרח, אסור לו ללכת כלום לצד מערב, שהרי כבר הוא רחוק ממקום דירתו תחום שבת:
(ז) כיצד עושין את העירוב. לוקח פת כדי מזון שתי סעודות (ע"ל סי' צ"ד ס"ח כמה הוא) או לפתן כגון בצלים או צנון וכדומה שיש בו שיעור לאכלו עם פת שהוא כדי מזון ב' סעודות, חוץ מן המלח ומן המים שאין מערבין בהם, והולך אל המקום שהוא רוצה להניחו, ומברך ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב, ואומר - בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח. וחוזר לביתו. יכול להניח עירוב אחד לכמה שבתות ובלבד שיניחנו במקום המשתמר, שלא יהא נאבד או נתקלקל:
(ח) יכול לשלוח את העירוב ע"י שליח שיניחהו בשבילו, ויברך השליח ויאמר - בזה העירוב יהא מותר לפלוני לילך וכו'. וצריך שיהא השליח גדול ובר דעת, אבל ע"י קטן אין שולחין. ואפילו לא חזר השליח אל משלחו, יכול לסמוך עליו, דחזקה שליח עושה שליחותו:
(ט) יכולין לערב בעירוב אחד בשביל כמה אנשים, והוא שיהא בעירוב שיעור לכל אחד ואחד. וצריך לזכות להם ע"י אחר כמו בעירובי חצרות (סי' צ"ד ס"ו ז'). ואין מערבין עירובי תחומין לאדם אלא לדעתו. והמניחו אם הוא שליח לכולם, אומר יהא מותר לפלוני ולפלוני. ואם מניחו גם בשבילו, אומר לי ולפלוני ולפלוני:
(י) צריך שיהא העירוב מונח במקום שאפשר לאכלו בין השמשות בלי עשיית איטור דאורייתא. ולכן אם הניחו בגומא וכסהו בעפר, לא הוי עירוב. כסהו באבן, הוי עירוב. נתנו באילן, אם האילן קשה, הוי עירוב. הניחו על אילן או קנה רך, אינו עירוב:
(יא) אם נותן את העירוב בתוך עיר, אזי כל העיר נחשבת לו למקום עירובו ויכול ללכת כל העיר אפילו היא גדולה מאד וגם חוץ לעיר כדי עיבורה ותחום שבת שהרי נחשב כאילו הוא דר באותה העיר:
(יב) אם יש בתוך התחום איזה עיר שהיא מוקפת חומה או שהיא מתוקנת בעירובין, אינה נמדדת ואינה עולה לחשבון אלא לד' אמות. ודוקא בשהתחום שבת מגיע עד מחוץ לעיר, כגון שמן העירוב עד העיר יש חמש מאות אמה, ואורך העיר היא אלף אמה, אז העיר אינה נחשבת אלא לד' אמות, ויש לו מחוץ לעיר עוד אלף ותצ"ו אמה. ואין חילוק בין צד זה שלפני העירוב בין הצד שלאחר העירוב. אבל אם התחום שבם כלה באמצע העיר, אסור לו ללכת יותר, כיון שהוא חוץ לתחום, בי בענין זה לא נחשב לו כל העיר לארבע אמות:
(יג) וכן הדין כשהניח את העירוב קרוב לשני אלפים אמה מחוץ להעיר, וכשהוא חוזר אח"כ לעירו כלו האלפים אמה ממקום עירובו בתחילת העזד קודם ביתו, אסור לו אפילו לשוב לביתו (וכן הוא דעת רוב הפוםקים וכן עיקר, עיין א"ר):
(יד) אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון להתפלל בעשרה, או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך, או לסעודת מצוה, או לפקח על עסקי רבים, או שהוא בא מן הדרך ורוצה לילך לביתו וכדומה:
(טו) אין מניחין עירובי תחומין לא בשבת ולא ביו"ט. ולכן אם חל י"ט בערב שבת והוא רוצה ללכת בשבת, צריך להניח את העירוב בערב יו"ט. וכן בי"ט לאחר השבת ורוצה ללכת בז"ש, צריך להניח את העירוב בע"ש. (דין המערב ברגליו,בש"ע סי' ת"ט ס"ז. ודין יו"ט הסמוך לשבת או שני יו"ט של גליות ורוצה לערב ליום ראשון לצד זה וליום שני לצד זה, בסימן תי"ו):
(טז) כליו ובהמותיו של אדם הרי הם כרגליו. ובמקום שהוא אינו רשאי להלך, גם אותן אין אדם רשאי להוליכן. ואם השאילן לאחר או השכירן או מסרן לשמירה, הרי הן כרגליו של זה שהם אצלו. ואפילו הוא גוי, קנו הכלים והבהמה שביתה אצלו. ולא עוד אלא גם החפצים של טי קונים שביתה במקום שהיו בין השמשות:
(יז) גוי שהביא פירות שאין לחוש בהם שנתלשו היום (וכן בכל דבר שאין לחוש שנעשה בו היום מלאכה), אלא שיש איסור תחומים, אם הביאם בשביל עצמו או בשביל גוי אחר, מותרין לישראל מיד אפי' באכילה, אלא שאסורין לטלטלם חוץ לד' אמות, אלא א"כ הביאם לתוך הבית או שהעיר מתוקנת בעירובין, אזי מותרין בטלטול בכל העיר, שכל מקום שמותרין לטלטל שם, נחשב כמו תוך ד"א. ואם הביאן בשביל ישראל, אסורין לישראל זה ולכל בני ביתו עד לערב כדי שיעשו, דהיינו זמן שהיו יכולים להביאם. ומ"מ מותרין לו בטלטול תוך ד' אמות או במקום המותר בטלטול. ובספק אם הובאו מחוץ לתחום, ג"כ אסורין אלא א"כ יש לתלות יותר שלא הובאו מחוץ לתחום:
(יח) קיימא לן דאין תחומין למטלה מעשרה טפחים. ולכן מי שבא לתוך ספינה בע"ש קודם הכנסת שבת והלכה הספינה אפילו דרך רחוק, מ"מ כשהגיע בשבת לנמל ויצא, יש לו משם אלפים אמה לכל צד, כי מסתמא בהליכת הספינה הוא תמיד למעלה מעשרה טפחים מהקרקע, ולא קנה שביתה עד המקום שהוא בא ליבשה. אבל אם בתוך השבת יצא מהספינה וחזר ונכנס לתוכה, מאחר שהיה בשבת ביבשה קנה שם שביתה. ואם הלכה הספינה אח"כ חוץ לתחום, אזי אין לו שם אלא ארבע אמות כדין יוצא חוץ לתחום. וכן אם היתה הספינה בשבת במקום אחד שאין שם עשרה טפחים עד הקרקע, קנה שם שביתה. ואם מסתפק אם היתה במקום כזה או לא, אזלינן לקולא: