סימן קח - דיני החיטין והקמת למצות
סימן קח. דיני החיטין והקמת למצות, ובו ז' סעיפים:
(א) כתיב ושמרתם את המצות. מכאן שצריכין לשמור את החיטין לשם מצות מצוה שלא יבא עליהם מים. ולדעת קצת מגדולי הפוסקים ז"ל צריכין שמירה זו מיד משעת קצירה ואילך. אבל המנהג הוא כהפוסקים דסגי להו בשמירה משעה שמוליכין אותן לטחון ואילך. ואך המדקדקין במצות חוששין לשמירה משעת קצירה, וכן נכון לעשות. וראוי לדקדק שלא יעמדו השבלים במחובר עד שיתיבשו כל צרכן וילבינו, כי אז אם ירדו עליהם גשמים, יחמיצו אפילו במחובר כיון שאינן צריכין עוד לקרקע. על כן ראוי ונכון לקצור בעוד שיש בהן עוד קצת מראה ירקות. ומי שאפשר לו בחיטין שמורין משעת קצירה לכל ימי החג מה טוב. ואם לאו, ראוי לו עכ"פ להדר בזה למצות שעל סדר בשתי הלילות (ע' חיי אדם כלל קכ"ח סימן ל'):
(ב) חטים שנמצא בהן מבוקעות או מצומחות, השאר מותר ובלבד שיבררו אותן, או צריכין לדקדק היטב אם יש שם עכ"פ ששים כנגד המבוקעות והמצומחות. ולכתחילה יש להדר לברור גם מן החטים שאכלו מהן עכברים או שיהיה ששים כנגדן. והחטים שבאו בספינה או שהיו מונחים בבורות, אם הן יבשות וקשות ולא נשתנה מראיהן, כשרות. ואם היו מונחות בעליה וירדו עליהם גשמים דרך הגג בקצת מקומות, אסורות. אבל אם נפל עליהם קצת שלג או קצת מים במקום אחד, מסלק אותן שיש להסתפק בהן, והשאר מותרות:
(ג) כבר נהגו ישראל לדקדק בהכשר הריחים לנקר היטב ולנקות בכל האפשרי. וכיסים, לוקחים חדשים. ובמקום שיש תלמידי חכמים, המה הולכים אל הריחים להשגיח שיהא ההכשר כראוי. ובמקום שאין ת"ח, ראוי לכל ירא שמים שילך בעצמו להשגיח על ההכשר, דמצוה בו יותר מבשלוחו. ונוהגין כי הקמח הראשון שנטחן לאחר ההכשר, אין אוכלין אותו בפסח. אם טוחנים בריחיים גם תבואה לתותה, צריכין להפסיק במחיצה שלא יתערב בו מן האבק ההוא:
(ד) שק עם קמח שנתלחלח ממים, אם הוא במקום אחד בין שהוא עדיין לח בין שנתייבש, יאחוז את המקום הזה בידיו ויריק השאר ומותר. רק זה שנתלחלח אסור. ואם נתלחלח בכמה מקומות שא"א לו לעשות כן, אזי אם עדיין הוא לח, ירקד את הקמח, ומה שנשאר על הנפה פירורין, זהו לבד חמץ, והשאר מותר. וכן אם אכלו עכברים מן הקמח, ירקדנו. אבל אם כבר נתייבש, לא מהני ליה הרקדה, וכל הקמח אסור:
(ה) ביום שטחנו את הקמח, אסור לאפותו, מפני שאז הקמח הוא חם וממהר להחמיץ כשנותנים בו את המים. על כן ישהה אחר הטחינה לכל הפחות מעת לעת:
(ו) השקים שמניחים בהם את הקמח, טוב לעשותן חדשים, או לכל הפחות להתיר את התפירות ולכבס היטב היטב בחמין ובאפר ובשפשוף וחביטה:
(ז) אסור להניח שק עם קמח על גבי בהמה אלא אם יש עור עב תחתיו, דאם לא כן יתחמם ויתלחלח מן הזיעה. ואם אפשר, יזהר ג"כ שלא להניח הרבה שקים זה על זה, מפני שעל ידי זה מתחמם ויחמיץ בלישה:
(א) כתיב ושמרתם את המצות. מכאן שצריכין לשמור את החיטין לשם מצות מצוה שלא יבא עליהם מים. ולדעת קצת מגדולי הפוסקים ז"ל צריכין שמירה זו מיד משעת קצירה ואילך. אבל המנהג הוא כהפוסקים דסגי להו בשמירה משעה שמוליכין אותן לטחון ואילך. ואך המדקדקין במצות חוששין לשמירה משעת קצירה, וכן נכון לעשות. וראוי לדקדק שלא יעמדו השבלים במחובר עד שיתיבשו כל צרכן וילבינו, כי אז אם ירדו עליהם גשמים, יחמיצו אפילו במחובר כיון שאינן צריכין עוד לקרקע. על כן ראוי ונכון לקצור בעוד שיש בהן עוד קצת מראה ירקות. ומי שאפשר לו בחיטין שמורין משעת קצירה לכל ימי החג מה טוב. ואם לאו, ראוי לו עכ"פ להדר בזה למצות שעל סדר בשתי הלילות (ע' חיי אדם כלל קכ"ח סימן ל'):
(ב) חטים שנמצא בהן מבוקעות או מצומחות, השאר מותר ובלבד שיבררו אותן, או צריכין לדקדק היטב אם יש שם עכ"פ ששים כנגד המבוקעות והמצומחות. ולכתחילה יש להדר לברור גם מן החטים שאכלו מהן עכברים או שיהיה ששים כנגדן. והחטים שבאו בספינה או שהיו מונחים בבורות, אם הן יבשות וקשות ולא נשתנה מראיהן, כשרות. ואם היו מונחות בעליה וירדו עליהם גשמים דרך הגג בקצת מקומות, אסורות. אבל אם נפל עליהם קצת שלג או קצת מים במקום אחד, מסלק אותן שיש להסתפק בהן, והשאר מותרות:
(ג) כבר נהגו ישראל לדקדק בהכשר הריחים לנקר היטב ולנקות בכל האפשרי. וכיסים, לוקחים חדשים. ובמקום שיש תלמידי חכמים, המה הולכים אל הריחים להשגיח שיהא ההכשר כראוי. ובמקום שאין ת"ח, ראוי לכל ירא שמים שילך בעצמו להשגיח על ההכשר, דמצוה בו יותר מבשלוחו. ונוהגין כי הקמח הראשון שנטחן לאחר ההכשר, אין אוכלין אותו בפסח. אם טוחנים בריחיים גם תבואה לתותה, צריכין להפסיק במחיצה שלא יתערב בו מן האבק ההוא:
(ד) שק עם קמח שנתלחלח ממים, אם הוא במקום אחד בין שהוא עדיין לח בין שנתייבש, יאחוז את המקום הזה בידיו ויריק השאר ומותר. רק זה שנתלחלח אסור. ואם נתלחלח בכמה מקומות שא"א לו לעשות כן, אזי אם עדיין הוא לח, ירקד את הקמח, ומה שנשאר על הנפה פירורין, זהו לבד חמץ, והשאר מותר. וכן אם אכלו עכברים מן הקמח, ירקדנו. אבל אם כבר נתייבש, לא מהני ליה הרקדה, וכל הקמח אסור:
(ה) ביום שטחנו את הקמח, אסור לאפותו, מפני שאז הקמח הוא חם וממהר להחמיץ כשנותנים בו את המים. על כן ישהה אחר הטחינה לכל הפחות מעת לעת:
(ו) השקים שמניחים בהם את הקמח, טוב לעשותן חדשים, או לכל הפחות להתיר את התפירות ולכבס היטב היטב בחמין ובאפר ובשפשוף וחביטה:
(ז) אסור להניח שק עם קמח על גבי בהמה אלא אם יש עור עב תחתיו, דאם לא כן יתחמם ויתלחלח מן הזיעה. ואם אפשר, יזהר ג"כ שלא להניח הרבה שקים זה על זה, מפני שעל ידי זה מתחמם ויחמיץ בלישה: