סימן קי - דיני הלישה ואפיית המצות
סימן קי. דיני הלישה ואפיית המצות, ובו ט"ו סעיפים:
(א) תנור שאפו בו חמץ, כשרוצה לאפות בו מצות, צריך להכשירו ע"י ליבון באור, דהיינו להסיקו כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו, כי בפחות מזה לא הוי ליבון גמור. וצריך לתהר שילכו הגתלים על פני כולו. וטוב וישר הוא לגרפו ולנקותו היטב אחר ההיסק ולהמתין עד שיצטנן קצת, ואח"כ יחזור ויסיקהו לאפיית המצות, ולא מיד אחר הליבון:
(ב) יש נוהגין לטוח את התנור בקרקע חדשה כדי שלא יצטרכו להכשירו ע"י היסק, שהחמץ הבלוע בגגו ובקירותיו הוא נפלט ע"י ליבון מהשלהבת שמסיקין לאפיית המצות, ומנהג יפה הוא, ובלבד שיטוחו אותו בקרקע עבה כעובי אצבע או יותר על פני כולו, אבל טוח מועט אינו מועיל כלום:
(ג) אין לשין ואין עושין את המצות אלא בבית מקורה. ולא כנגד חלון פתוח אפילו אם אין החמה זורחת שמה. אבל אם החלונות נעולות ויש בהן זכוכית, מותר אם אין החמה זורחת שמה. אבל אם החמה זורחת שמה, לא מהני חלון זכוכית אלא צריך לפרוס וילון במקום זריחת החמה. וכן צריכין ליזהר שלא יהא הבית מהוסק וחם:
(ד) אין לשין עיסה גדולה יותר משיעור חלה. וטוב למעט, כי שיערו רז"ל שאם העיסה גדולה יותר משיעור חלה, אי אפשר לעסוק בה בפעם אחת, וחלק ממנה מונח בלא עסק, ויש לחוש פן תתחמץ. אם לש עיסה רכה, לא יוסיף בה קמח להעבותה:
(ה) לא ידחוק את הקמח תוך המדה, כי יש לחוש שלא יהא נילוש יפה וישאר בתוך המצה משהו קמח, וכשיבא אח"כ בתבשיל, יתחמץ. גם יזהרו שלא להניח את הקמח סמוך למים. שלא יפול מאבק הקמח לתוך המים. וכן המודד את הקמח, לא יתקרב אל העיטה או אל המים. וטוב ליזהר שלא להניח את היד על הקמח שלא לצורך, כי היד מחממת קצת:
(ו) הכלי שלשין בו, צריכין להשגיח שלא יהא בו שום נקב או סדק שיוכל להשאר שם משהו עיסה ותתחמץ. ולא יניח הכלי בשעת לישה על כרים וכסתות פן יתחמם. ויזהר שלאחר כל י"ח מינוטין [רגעים] ינקה את הכלי היטב וגם ירחוץ ידיו היטב. וכן הדפין והעצים שמגלגלין בהם, ישגיחו עליהם שלא יהא בהם שום נקב או סדק. ולכל הפחות לאחר כל י"ח מינוטין ינקו אותם היטב. וכן הכלים שמנקבים בהם, שלא יהא עליהם אפילו משהו עיסה. וגם המרדה שמכניסין בה את המצות לתוך התנור, צריכין להשגיח שלא יהא בה שום סדק, שלא יכנס בה קצת עיסה ויתחמץ:
(ז) אם נפל לתוך העיסה איזה דבר חריף כגון מלח או תבלין או סיד חי אפילו משהו ונילש בתוכה, כל העיסה אסורה משום דמתחממת שם. ואם נמצא בתוך העיסה גרעין תבואה יטול מן העיסה כעובי אצבע סביב הגרעין וישליך, והשאר מותר:
(ח) יזהרו שלא להניח את העיסה אפילו רגע אחת בלי עסק. ומיד כשנגמרת העיסה, יחלקה כולה להמגלגלים, וע"כ יש להשגיח שלא לעשות עיסה גדולה רק כפי ערך המגלגלים. ואם נשאר מן העיסה בידי המחלק, ילוש ויעסוק בה שלא תנוח אפילו רגע בלי עסק:
(ט) המגלגלים יגלגלו בזהירות ואל ישהו לעשות את המצה כדמות איזה צורה. וישגיחו שלא יהיו פירורין מן העיסה על הדף. וגם שלא יהא מודבק בידיהם שום עיסה. ומיד כשרואין שנדבק בהן קצת עיסה, ירחצו ידיהם היטב:
(י) מיד לאחר שנגמרה המצה, ינקבוה בזריזות. ולא יעשו איזה ציור במה שמנקבים, אלא ימהרו בכל מה דאפשר ומיד יתנוה לתוך התנור. ויזהר מאוד שלא ישהה אותה אפילו מעט נגד פי התנור, כי שם תמהר להחמיץ. וע"כ צריכין להדר שזה שהוא מושיט את המצות להאופה יהיה בעל תורה וירא שמים שידקדק כזה:
(יא) הירא דבר ה', יזהר שקודם אפיית המצות שלו יסיקו היטב מחדש את התנור ולפזר את הגחלים על פני כולו, כי מי יודע אם זה אשר אפה קודם לו היה נזהר ככל הזהירות:
(יב) האופה יזהר מאוד להשגיח שלא תתכפל איזה מצה וגם שלא תגע אחת בחברתה. כי במקום הנגיעה וכן במקום שמתכפלת אינה נאפת מהר ומתחמצת. ואם אירע שנתכפלה או שנתנפחה איזה מצה, צריכין לשבור את המקום ההוא והוא חמץ, והשאר מותרת. אבל אם נגעה זו בזו כשהן עדיין לחות בתנור, יש להתיר בדיעבד. מצה נפוחה, היינו שניכר שנתחלקה המצה בעוביה, והחלל הוא כמו רוחב אגודל:
(יג) צריכין ליזהר שלא להוציא מצה מן התנור כל זמן שלא נאפית קצת עד שאם היו פורסין אותה לא היו כעין חוטין נמשכין, כי קודם שיעור זה הרי היא עדיין כמו עיסה, וכשהיא חוץ לתנור תמהר להחמיץ. וגם המרדה שהוציאוה עליו ג"כ אסורה עוד למצות. ואם אי אפשר לידע אם היו חוטין נמשכין ממנה או לא, יש להחמיר מספק. אך אם קרמו פניה יש להקל:
(יד) ראוי לכל ירא שמים שיהא הוא בעצמו עומד ומשגיח בעשיית ואפיית המצות שלו ולהזהירם שיעשו בזריזות ובהשגחה. וכך היו עושים גדולי ישראל הראשונים זכרונם לברכה, וכן עושין גם בזמנינו:
(טו) המצות שהם לצאת בהן ידי חובת אכילת מצה בשני לילות הראשונים נקראות מצות מצוה. וצריכין לעשותן לשם מצוה ע"י ישראל גדול בן דעת שהוא בן י"ג שנה ויום אחד ואשה בת י"ב שנה ויום אחד. ובכל העשיות יאמר העושה לשם מצת מצוה אפילו בשאיבת המים. (כל הדינים שכחבנו בענין אפיית המצות זהו למנהגנו שאופין הכל לפני הפםח, אבל במקום הדחק שאופין גם בפסח, יש בזה עוד חומרות יתרות על מה שכתבנו, וכן הנוהגין לאפות מצות מצוה בערב פסח לאחר חצות היום צריכין זהירות יתירה):
(א) תנור שאפו בו חמץ, כשרוצה לאפות בו מצות, צריך להכשירו ע"י ליבון באור, דהיינו להסיקו כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו, כי בפחות מזה לא הוי ליבון גמור. וצריך לתהר שילכו הגתלים על פני כולו. וטוב וישר הוא לגרפו ולנקותו היטב אחר ההיסק ולהמתין עד שיצטנן קצת, ואח"כ יחזור ויסיקהו לאפיית המצות, ולא מיד אחר הליבון:
(ב) יש נוהגין לטוח את התנור בקרקע חדשה כדי שלא יצטרכו להכשירו ע"י היסק, שהחמץ הבלוע בגגו ובקירותיו הוא נפלט ע"י ליבון מהשלהבת שמסיקין לאפיית המצות, ומנהג יפה הוא, ובלבד שיטוחו אותו בקרקע עבה כעובי אצבע או יותר על פני כולו, אבל טוח מועט אינו מועיל כלום:
(ג) אין לשין ואין עושין את המצות אלא בבית מקורה. ולא כנגד חלון פתוח אפילו אם אין החמה זורחת שמה. אבל אם החלונות נעולות ויש בהן זכוכית, מותר אם אין החמה זורחת שמה. אבל אם החמה זורחת שמה, לא מהני חלון זכוכית אלא צריך לפרוס וילון במקום זריחת החמה. וכן צריכין ליזהר שלא יהא הבית מהוסק וחם:
(ד) אין לשין עיסה גדולה יותר משיעור חלה. וטוב למעט, כי שיערו רז"ל שאם העיסה גדולה יותר משיעור חלה, אי אפשר לעסוק בה בפעם אחת, וחלק ממנה מונח בלא עסק, ויש לחוש פן תתחמץ. אם לש עיסה רכה, לא יוסיף בה קמח להעבותה:
(ה) לא ידחוק את הקמח תוך המדה, כי יש לחוש שלא יהא נילוש יפה וישאר בתוך המצה משהו קמח, וכשיבא אח"כ בתבשיל, יתחמץ. גם יזהרו שלא להניח את הקמח סמוך למים. שלא יפול מאבק הקמח לתוך המים. וכן המודד את הקמח, לא יתקרב אל העיטה או אל המים. וטוב ליזהר שלא להניח את היד על הקמח שלא לצורך, כי היד מחממת קצת:
(ו) הכלי שלשין בו, צריכין להשגיח שלא יהא בו שום נקב או סדק שיוכל להשאר שם משהו עיסה ותתחמץ. ולא יניח הכלי בשעת לישה על כרים וכסתות פן יתחמם. ויזהר שלאחר כל י"ח מינוטין [רגעים] ינקה את הכלי היטב וגם ירחוץ ידיו היטב. וכן הדפין והעצים שמגלגלין בהם, ישגיחו עליהם שלא יהא בהם שום נקב או סדק. ולכל הפחות לאחר כל י"ח מינוטין ינקו אותם היטב. וכן הכלים שמנקבים בהם, שלא יהא עליהם אפילו משהו עיסה. וגם המרדה שמכניסין בה את המצות לתוך התנור, צריכין להשגיח שלא יהא בה שום סדק, שלא יכנס בה קצת עיסה ויתחמץ:
(ז) אם נפל לתוך העיסה איזה דבר חריף כגון מלח או תבלין או סיד חי אפילו משהו ונילש בתוכה, כל העיסה אסורה משום דמתחממת שם. ואם נמצא בתוך העיסה גרעין תבואה יטול מן העיסה כעובי אצבע סביב הגרעין וישליך, והשאר מותר:
(ח) יזהרו שלא להניח את העיסה אפילו רגע אחת בלי עסק. ומיד כשנגמרת העיסה, יחלקה כולה להמגלגלים, וע"כ יש להשגיח שלא לעשות עיסה גדולה רק כפי ערך המגלגלים. ואם נשאר מן העיסה בידי המחלק, ילוש ויעסוק בה שלא תנוח אפילו רגע בלי עסק:
(ט) המגלגלים יגלגלו בזהירות ואל ישהו לעשות את המצה כדמות איזה צורה. וישגיחו שלא יהיו פירורין מן העיסה על הדף. וגם שלא יהא מודבק בידיהם שום עיסה. ומיד כשרואין שנדבק בהן קצת עיסה, ירחצו ידיהם היטב:
(י) מיד לאחר שנגמרה המצה, ינקבוה בזריזות. ולא יעשו איזה ציור במה שמנקבים, אלא ימהרו בכל מה דאפשר ומיד יתנוה לתוך התנור. ויזהר מאוד שלא ישהה אותה אפילו מעט נגד פי התנור, כי שם תמהר להחמיץ. וע"כ צריכין להדר שזה שהוא מושיט את המצות להאופה יהיה בעל תורה וירא שמים שידקדק כזה:
(יא) הירא דבר ה', יזהר שקודם אפיית המצות שלו יסיקו היטב מחדש את התנור ולפזר את הגחלים על פני כולו, כי מי יודע אם זה אשר אפה קודם לו היה נזהר ככל הזהירות:
(יב) האופה יזהר מאוד להשגיח שלא תתכפל איזה מצה וגם שלא תגע אחת בחברתה. כי במקום הנגיעה וכן במקום שמתכפלת אינה נאפת מהר ומתחמצת. ואם אירע שנתכפלה או שנתנפחה איזה מצה, צריכין לשבור את המקום ההוא והוא חמץ, והשאר מותרת. אבל אם נגעה זו בזו כשהן עדיין לחות בתנור, יש להתיר בדיעבד. מצה נפוחה, היינו שניכר שנתחלקה המצה בעוביה, והחלל הוא כמו רוחב אגודל:
(יג) צריכין ליזהר שלא להוציא מצה מן התנור כל זמן שלא נאפית קצת עד שאם היו פורסין אותה לא היו כעין חוטין נמשכין, כי קודם שיעור זה הרי היא עדיין כמו עיסה, וכשהיא חוץ לתנור תמהר להחמיץ. וגם המרדה שהוציאוה עליו ג"כ אסורה עוד למצות. ואם אי אפשר לידע אם היו חוטין נמשכין ממנה או לא, יש להחמיר מספק. אך אם קרמו פניה יש להקל:
(יד) ראוי לכל ירא שמים שיהא הוא בעצמו עומד ומשגיח בעשיית ואפיית המצות שלו ולהזהירם שיעשו בזריזות ובהשגחה. וכך היו עושים גדולי ישראל הראשונים זכרונם לברכה, וכן עושין גם בזמנינו:
(טו) המצות שהם לצאת בהן ידי חובת אכילת מצה בשני לילות הראשונים נקראות מצות מצוה. וצריכין לעשותן לשם מצוה ע"י ישראל גדול בן דעת שהוא בן י"ג שנה ויום אחד ואשה בת י"ב שנה ויום אחד. ובכל העשיות יאמר העושה לשם מצת מצוה אפילו בשאיבת המים. (כל הדינים שכחבנו בענין אפיית המצות זהו למנהגנו שאופין הכל לפני הפםח, אבל במקום הדחק שאופין גם בפסח, יש בזה עוד חומרות יתרות על מה שכתבנו, וכן הנוהגין לאפות מצות מצוה בערב פסח לאחר חצות היום צריכין זהירות יתירה):