מאגר ספרי קודש

סימן קיח. דיני הכנת הסדר, ובו י"א סעיפים:

(א) יהדר אחר יין יפה למצות ארבע כוסות. ואם יש בנמצא יין אדום יפה כמו הלבן, וגם הוא כשר כמו הלבן, מצוה בו יותר מבלבן, שנאמר אל תרא יין כי יתאדם, משמע שחשיבותו של יין הוא כשהוא אדום. ועוד לפי שיש בו זכר לדם, שהיה פרעה שוחט ילדי בני ישראל. ובמדינות שהאומות טפשים וסכלים להעליל עלילות שקרים, נמנעו מליקח יין אדום לפסח:

(ב) לצורך טיבול הראשון שהוא כרפס, נוהגין הרבה ליקח פעטרעזעל. וטוב יותר לקחת צעללער שיש לו טעם טוב כשהוא חי. והמובחר הוא לקחת צנון:

(ג) לצורך מרור נוהגין ליקח תמכא (חזרת, חריין), וכיון שהוא חריף מאוד יכולין לפררו בריבאיזען [מגרדת] רק שיזהרו שלא יפוג לגמרי. ויש לפררו כשבאין מביהכ"נ (וע"ל סימן צ"ח ס"ג שצריכין לפררו ע"י שינוי) ובשבת אסורין לפררו אלא שצריכין לפררו קודם הלילה, ויכסהו עד הלילה. אבל יותר טוב לקחת חזרת שהיא סעלאט (חסה) ונוח לאוכלה, ונקראת מרור לפי שכששוהה בקרקע נעשה הקלח מר. ויוצאין גם בלענה הנקרא ווערמוטה. (עולשין וחרחבינא אינם שכיחים במדינותינו). כל המינים שיוצאין בהם, מצטרפין זה עם זה לכזית. ויוצאין בין בעלין בין בקלחין, אבל לא בשרשים, דהיינו שרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן, אבל השורש הגדול שבו גדלים העלים, אף שהוא טמון בקרקע הרי הוא בכלל קלח. ומ"מ טוב יותר ליטול העלים והקלח היוצא חוץ לקרקע, כי י"א שמה שהוא בקרקע נקרא שורש. העלים אין יוצאין בהם אלא אם כן הם לחים, אבל הקלחים יוצאין בהן בין לחים בין יבשים, אך לא במבושלין או כבושין:

(ד) החרוסת צריך שיהיה עב זכר לטיט. ובשעה שהוא צריך לטבל את המרור, ישפוך לתוכו יין או חומץ שיהיה רך זכר לדם, וגם שיהא ראוי לטבל בו. יש לעשות את החרוסת מפירות שנמשלה בהם כנסת ישראל, כגון תאנים שנאמר התאנה חנטה פגיה, ואגוזים שנאמר אל גנת אגוז, ותמרים שנאמר אעלה בתמר, ורמונים שנאמר כפלח הרמון, ותפוחים זכר למ"ש תחת התפוח עוררתיך, שהיו הנשים יולדות שם בניהן בלא עצב, ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ לעשות. וצריך ליתן בתוכו תכלין הדומה לתבן, כגון קנמון וזנגביל שאינן נידכין הדק היטב ויש בהן חוטים כמו תבן. זכר לתבן שהיו מגבלין בתוך הטיט. בשבת לא ישפוך את היין או החומץ לתוך החרוסת, כי צריך לעשות בשינוי, ויתן את החרוסת לתוך היין והחומץ. ואת מי המלח (אפילו כשלא חל יו"ט בשבת) יעשה מערב יו"ט. ואם עושהו ביו"ט, צריד לעשותו בשינוי שיתן תחלה את המים ואח"כ את המלח:

(ה) משחרב ביהמ"ק תקנו חכמים שיהיו על השלחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין, אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר לקרבן חגיגה שהיו מקריבין בזמן שביהמ"ק היה קיים. ונהגו שאחד מן התבשילין יהיה בשר, ויהיה מפרק הנקרא זרוע, לזכר שגאלם הקב"ה בזרוע נטויה, ויהיה נצלה על הגחלים, זכר לפסח שהיה צלי אש. והשני יהיה ביצה, משום דביצה בלשון ארמי בישא, כלומר דבעי רחמנא למיפרק יתנא בדרעא מרממא. ועושין הביצה בין צלויה בין מבושלת וצריך לצלותן ולבשלן מעיו"ט בעוד יום. ואם שכח או שהיה שבת, יצלה ויבשל אותם בלילה, אבל צריך לאוכלן ביו"ט ראשון. וכן בליל שני, יצלם ויבשלם ויאכלם ביו"ט שני, כי אין מבשלין מיו"ט לחבירו, ולא מיו"ט לחול. ולפי שאין אוכלין בשר צלי בשתי לילות אלו, ע"כ צריך לאכול את הזרוע דוקא ביום. ואף כשצולין אותן בעיו"ט, אין לזרקן אח"כ, אלא יתנם ביו"ט שני תוך המאכל שמבשלין ויאכלם:

(ו) יכין מושבו מבעוד יום במצעות נאות כפי יכלתו, ובאופן שיוכל להטות ולהסב בשמאלו. ואפילו הוא איטר, יסב בשמאל של כל אדם. גם את הקערה יכין מבעוד יום, כדי שמיד בבואו מביהכ"נ יוכל לעשות את הסדר בלי עיכוב:

(ז) אע"פ שבכל השנה טוב למעט בכלים נאים זכר לחרבן, מ"מ בליל הפסח טוב להרבות בכלים נאים כפי כוחו. ואפילו הכלים שאין צריכין לסעודה, יסדרם יפה על השלחן לנוי, זבר לחירות:

(ח) סדר הקערה כך הוא - מניח שלש מצות על הקערה ופורס עליהם מפה נאה, ועליה מניח את הזרוע נגד הימין שלו, ואת הביצה משמאל. המרור לברכה באמצע. חרוסת תחת הזרוע. כרפס תחת הביצה. ומרור לכריכה באמצע. כזה - זדוע ביצה מרור חרוסת כרפס מרור:

(ט) הכוסות יהיו שלימות בלי שום פגימה, ומודחות יפה, ויחזיקו לכל הפחות רביעית:

(י) מנהגינו ללבוש את הקיטל, ויכינו גם כן מבעוד יום. ומי שהוא אבל רח"ל אינו, לובשו, אבל בהסיבה חייב. רק אם לא נהג אבילות כלל קודם יו"ט, כגון שקבר מתו ביו"ט, נוהגין שאינו מיטב. והלל אומר כי ההלל הוא חיוב:

(יא) בן אצל אביו, חייב בהסבה. אבל תלמיד אצל רבו, אינו צריך: