סימן קלז - דיני נטילתן וסדר ההקפות
סימן קלז. דיני נטילתן וסדר ההקפות, ובו י"ג סעיפים:
(א) נוטל את הלולב עם האגוד ושדרת הלולב כנגד פניו בימינו, ואת האתרוג בשמאלו. וכיון שבכל המצוות צריכין לברך עליהן קודם עשייתן, וגם האתרוג צריכין להחזיק דרך גדילתו דהיינו שהעוקץ שבו נחתך מן האילן יהיה למטה והשושנתא למעלה, ע"כ כשהוא נוטל את האתרוג קודם שמברך, יטלהו בהיפוך, העוקץ למעלה והשושנתא למטה, שלא יצא בו, ומברך מעומד על נטילת לולב (לפי שהלולב גבוה מכולן, חשוב הוא ונקראת כל האגודה על שמו). וביום ראשון מברך גם שהחיינו. ואם חל יום ראשון בשבת שאין נוטלין בו לולב, אזי מברך שהחיינו ביום שני. ולאחר שבירך, מהפכו בידו ומקרבו אל הלולב שלא יהיה פירוד ביניהם, ומנענע לארבע רוחות כסדר הזה מזרח, דרום, מערב, צפון, מעלה מטה. וכן בנענועים שבהלל וכן בהקפה יזהר לקרב את האתרוג אל הלולב שלא יהיה פירוד ביניהם. אם הפך ונטל את האתרוג בימין ואת הלולב בשמאל, יחזור ויטלם בלא ברכה:
(ב) איטר, נוטל את הלולב בימינו שהוא שמאל כל אדם, ואת האתרוג בשמאלו. ואם הפך, חוזר ונוטלם בלא ברכה. ומי שהוא שולט בשתי ידיו, הרי הוא ככל אדם:
(ג) נכון שיחלוץ את התפילין קורם נטילת לולב. ולכל הפחות יסיר את הרצועה מעל ירו שלא תהא חציצה. גם נכון להסיר הטבעות שבאצבעותיו:
(ד) סדר הנענועים שבהלל כך הם - בהודו יש שש תיבות חוץ מן השם. וינענע בכל תיבה לרוח אחת, ובשם לא ינענע. בהודו למזרח. כי לדרום. טוב למערב. כי לצפון. לעולם למעלה חסדו למטה. הש"ץ אינו מנענע אלא בהודו וביאמר נא ישראל, והצבור בכל פעם שאומרים הודו. ובאנא, הש"ץ גם הצבור מנענעים רק באנא ה' הושיעה נא. וכיון שמלבד השם יש בו שלש תיבות, מנענעים בכל תיבה לשתי רוחות. ובהודו שבסוף הלל גם כן מנענעים הש"ץ והצבור. כשמנענע למטה, ישפיל רק ידיו למטה, והלולב עם שאר המינים ישארו כדרך גדילתן. ויש נוהגין שמהפכין את הלולב לצד מטה. ואל ישנה אדם מן המנהג. א"צ להפוך פניו להצד שהוא מנענע, רק ראש הלולב יטה. והנענוע א"צ שיהיה בחוזק, אלא כסכוס מעט כדי שיתנענעו העלין סגי:
(ה) אסור לאכול קודם נטילת לולב. ומי שהןא בדרך ומצפה שיבא למקום שיש שם אתרוג ולולב, וכן הדרים בישובים ומשלחים להם אתרוג ולולב, צריכין להמתין עד חצות היום ולא יותר, כי אסור להתענות ביו"ט ובחוה"מ יותר. ומי שחלש לבו להמתין עד חצות, יכול לטעום איזה דבר קודם. אבל מי שאין לבו חלש, יש לו להחמיר אפילו בטעימה:
(ו) מותר להחזיר הלולב ביו"ט למים ולהוסיף עליו מים, אבל לא יחליף. ובחוה"מ מצוה להחליף את המים כדי שישאר הלולב לח ומהודר. ונוהגין ליקח בחוה"מ בכל יום ערבה חדשה ללולב, והוא הידור מצוה:
(ז) הדס של מצוה אסור להריח בו בכל שבעת ימי החג אפי' בשבת. אבל באתרוג מותר להריח בו בשבת ומברכין עליו הנותן ריח טוב בפירות. ובשאר ימי החג אין להריח בו אפילו שלא בשעת נטילתו לצאת בו, משום דיש ספק ברכה. הלולב אסור לטלטלו בשבת אפי' לצורך גופו ומקומו, משום דהוי מוקצה. אבל האתרוג כיון שיכולין להריח בו, אינו מוקצה ומותר לטלטלו. ומותר ליתנו לתוך המוכין שהיה בו קודם יו"ט שכבר קלט הריח. אבל לא יתנו לתוך מוכין חדשים או לבגד משום דמוליד ריחא:
(ח) ביו"ט הראשון אין יוצאין בלולב ושאר מינים שאולים, אלא צריכין שיהיו שלו ממש, דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, ודרשינן לבם משלכם להוציא את השאול. ולדידן בני חו"ל שעושין שני ימים טובים מספיקא, גם ביו"ט שני אין מברכין עליו. ואם אחר נותנם לו במתנה על מנת להחזיר, הוי מתנה ויוצא בהם. ואפילו נותנם לו סתם לצאת בהם, נחשב כאילו אמר לו בפירוש שהוא נותנם לו במתנה על מנת להחזיר. אם אין האיש בביתו והאשה רוצה ליתנם לאחר לצאת בהם, תליא באומדן רעת הבעל אם הוא גברא דקפיד או לא:
(ט) שותפים שקנו להם אתרוג ושאר המינים, מסתמא אדעתא דהכי קנאום דבשעת מצותן כל אחר מקנה חלקו לחברו. ולכן המנהג שהקהל קונים אתרוג וכל הקהל יוצאין בו. וכל מי שידו משגת מחויב לתת דמי אתרוג. ועם כל זאת מוטב לצאת באתרוג של יחיד אשר לו כל המינים מהודרים, כי מה שהיחיד מקנה לחברו עדיף טפי:
(י) ביום הראשון לא יתנו להקטנים ליטול לולב ואתרוג עד לאחר שיטלו הגדולים, כי הקטן קונה ואינו מקנה מן התורה:
(יא) בכל ימי החג לאחר תפלת מוסף, נוהגין להעלות ס"ת על הבימה, ומניחין את ארה"ק פתוח עד לאחר אמירת ההושענות שאז מחזירין את הס"ת, וכל מי שיש לו אתרוג ולולב מקיף את הבימה שעליה הס"ת בשעת אמירת ההושענות. בכל יום מקיפין פעם אחת, וביום השביעי שהוא הושענא רבה מוציאין כל הס"ת ומעלין אותן על הבימה, ומקיפין ז' פעמים זכר למקדש שבכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת וביום השביעי שבע פעמים. ההקפות צריכין להיות לצד ימין. ולפי שהס"ת על הבימה וכל הצבור צריכין להפוך פניהם כלפי ס"ת שעל הבימה קודם שיתחילו להקיף ואז הוי צפון ימין שלהם, לכן מקיפין דרך צפון. כל מי שיש לו אתרוג ולולב ואינו מקיף, רעה הוא עושה. בקצת מקומות נוהגין בהושענא רבה ובשמחת תורה לאחר שהוציאו כל הס"ת מן ארה"ק מעמידין לתוכו נר דולק (לרמז תורה אור, שכשאין שם תורה צריכין לאור אחר), ואין זה מנהג יפה ויש לבטלו, כי אסור להשתמש בארה"ק תשמיש חול אפילו לפי שעה (ט"ז סי' קנ"ד סק"ז. אבל בא"ר סי' תרס"ט מביא מנהג זה בשם הס' מ"צ):
(יב) בשבת אין מקיפין, שגם במקדש לא היו מקיפין. ולכן אין מעלים ס"ת על הבימה אלא פותתין את ארון הקודש עד לאחר אמירת ההושענות:
(יג) מי שאירע לו אבל בחג, וכן אבל כל י"ב חודש על אביו או אמו, נוהגין שאינו מקיף. ויש לו לכבד באתרוג ולולב שלו את מי שאין לו, שיקיף הוא:
(א) נוטל את הלולב עם האגוד ושדרת הלולב כנגד פניו בימינו, ואת האתרוג בשמאלו. וכיון שבכל המצוות צריכין לברך עליהן קודם עשייתן, וגם האתרוג צריכין להחזיק דרך גדילתו דהיינו שהעוקץ שבו נחתך מן האילן יהיה למטה והשושנתא למעלה, ע"כ כשהוא נוטל את האתרוג קודם שמברך, יטלהו בהיפוך, העוקץ למעלה והשושנתא למטה, שלא יצא בו, ומברך מעומד על נטילת לולב (לפי שהלולב גבוה מכולן, חשוב הוא ונקראת כל האגודה על שמו). וביום ראשון מברך גם שהחיינו. ואם חל יום ראשון בשבת שאין נוטלין בו לולב, אזי מברך שהחיינו ביום שני. ולאחר שבירך, מהפכו בידו ומקרבו אל הלולב שלא יהיה פירוד ביניהם, ומנענע לארבע רוחות כסדר הזה מזרח, דרום, מערב, צפון, מעלה מטה. וכן בנענועים שבהלל וכן בהקפה יזהר לקרב את האתרוג אל הלולב שלא יהיה פירוד ביניהם. אם הפך ונטל את האתרוג בימין ואת הלולב בשמאל, יחזור ויטלם בלא ברכה:
(ב) איטר, נוטל את הלולב בימינו שהוא שמאל כל אדם, ואת האתרוג בשמאלו. ואם הפך, חוזר ונוטלם בלא ברכה. ומי שהוא שולט בשתי ידיו, הרי הוא ככל אדם:
(ג) נכון שיחלוץ את התפילין קורם נטילת לולב. ולכל הפחות יסיר את הרצועה מעל ירו שלא תהא חציצה. גם נכון להסיר הטבעות שבאצבעותיו:
(ד) סדר הנענועים שבהלל כך הם - בהודו יש שש תיבות חוץ מן השם. וינענע בכל תיבה לרוח אחת, ובשם לא ינענע. בהודו למזרח. כי לדרום. טוב למערב. כי לצפון. לעולם למעלה חסדו למטה. הש"ץ אינו מנענע אלא בהודו וביאמר נא ישראל, והצבור בכל פעם שאומרים הודו. ובאנא, הש"ץ גם הצבור מנענעים רק באנא ה' הושיעה נא. וכיון שמלבד השם יש בו שלש תיבות, מנענעים בכל תיבה לשתי רוחות. ובהודו שבסוף הלל גם כן מנענעים הש"ץ והצבור. כשמנענע למטה, ישפיל רק ידיו למטה, והלולב עם שאר המינים ישארו כדרך גדילתן. ויש נוהגין שמהפכין את הלולב לצד מטה. ואל ישנה אדם מן המנהג. א"צ להפוך פניו להצד שהוא מנענע, רק ראש הלולב יטה. והנענוע א"צ שיהיה בחוזק, אלא כסכוס מעט כדי שיתנענעו העלין סגי:
(ה) אסור לאכול קודם נטילת לולב. ומי שהןא בדרך ומצפה שיבא למקום שיש שם אתרוג ולולב, וכן הדרים בישובים ומשלחים להם אתרוג ולולב, צריכין להמתין עד חצות היום ולא יותר, כי אסור להתענות ביו"ט ובחוה"מ יותר. ומי שחלש לבו להמתין עד חצות, יכול לטעום איזה דבר קודם. אבל מי שאין לבו חלש, יש לו להחמיר אפילו בטעימה:
(ו) מותר להחזיר הלולב ביו"ט למים ולהוסיף עליו מים, אבל לא יחליף. ובחוה"מ מצוה להחליף את המים כדי שישאר הלולב לח ומהודר. ונוהגין ליקח בחוה"מ בכל יום ערבה חדשה ללולב, והוא הידור מצוה:
(ז) הדס של מצוה אסור להריח בו בכל שבעת ימי החג אפי' בשבת. אבל באתרוג מותר להריח בו בשבת ומברכין עליו הנותן ריח טוב בפירות. ובשאר ימי החג אין להריח בו אפילו שלא בשעת נטילתו לצאת בו, משום דיש ספק ברכה. הלולב אסור לטלטלו בשבת אפי' לצורך גופו ומקומו, משום דהוי מוקצה. אבל האתרוג כיון שיכולין להריח בו, אינו מוקצה ומותר לטלטלו. ומותר ליתנו לתוך המוכין שהיה בו קודם יו"ט שכבר קלט הריח. אבל לא יתנו לתוך מוכין חדשים או לבגד משום דמוליד ריחא:
(ח) ביו"ט הראשון אין יוצאין בלולב ושאר מינים שאולים, אלא צריכין שיהיו שלו ממש, דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, ודרשינן לבם משלכם להוציא את השאול. ולדידן בני חו"ל שעושין שני ימים טובים מספיקא, גם ביו"ט שני אין מברכין עליו. ואם אחר נותנם לו במתנה על מנת להחזיר, הוי מתנה ויוצא בהם. ואפילו נותנם לו סתם לצאת בהם, נחשב כאילו אמר לו בפירוש שהוא נותנם לו במתנה על מנת להחזיר. אם אין האיש בביתו והאשה רוצה ליתנם לאחר לצאת בהם, תליא באומדן רעת הבעל אם הוא גברא דקפיד או לא:
(ט) שותפים שקנו להם אתרוג ושאר המינים, מסתמא אדעתא דהכי קנאום דבשעת מצותן כל אחר מקנה חלקו לחברו. ולכן המנהג שהקהל קונים אתרוג וכל הקהל יוצאין בו. וכל מי שידו משגת מחויב לתת דמי אתרוג. ועם כל זאת מוטב לצאת באתרוג של יחיד אשר לו כל המינים מהודרים, כי מה שהיחיד מקנה לחברו עדיף טפי:
(י) ביום הראשון לא יתנו להקטנים ליטול לולב ואתרוג עד לאחר שיטלו הגדולים, כי הקטן קונה ואינו מקנה מן התורה:
(יא) בכל ימי החג לאחר תפלת מוסף, נוהגין להעלות ס"ת על הבימה, ומניחין את ארה"ק פתוח עד לאחר אמירת ההושענות שאז מחזירין את הס"ת, וכל מי שיש לו אתרוג ולולב מקיף את הבימה שעליה הס"ת בשעת אמירת ההושענות. בכל יום מקיפין פעם אחת, וביום השביעי שהוא הושענא רבה מוציאין כל הס"ת ומעלין אותן על הבימה, ומקיפין ז' פעמים זכר למקדש שבכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת וביום השביעי שבע פעמים. ההקפות צריכין להיות לצד ימין. ולפי שהס"ת על הבימה וכל הצבור צריכין להפוך פניהם כלפי ס"ת שעל הבימה קודם שיתחילו להקיף ואז הוי צפון ימין שלהם, לכן מקיפין דרך צפון. כל מי שיש לו אתרוג ולולב ואינו מקיף, רעה הוא עושה. בקצת מקומות נוהגין בהושענא רבה ובשמחת תורה לאחר שהוציאו כל הס"ת מן ארה"ק מעמידין לתוכו נר דולק (לרמז תורה אור, שכשאין שם תורה צריכין לאור אחר), ואין זה מנהג יפה ויש לבטלו, כי אסור להשתמש בארה"ק תשמיש חול אפילו לפי שעה (ט"ז סי' קנ"ד סק"ז. אבל בא"ר סי' תרס"ט מביא מנהג זה בשם הס' מ"צ):
(יב) בשבת אין מקיפין, שגם במקדש לא היו מקיפין. ולכן אין מעלים ס"ת על הבימה אלא פותתין את ארון הקודש עד לאחר אמירת ההושענות:
(יג) מי שאירע לו אבל בחג, וכן אבל כל י"ב חודש על אביו או אמו, נוהגין שאינו מקיף. ויש לו לכבד באתרוג ולולב שלו את מי שאין לו, שיקיף הוא: