מאגר ספרי קודש

סימן קמט. דיני ברהמ"ז בנישואין ומצות שמחת חתן וכלה, ובו י"ג סעיפים:

(א) קודם ברכת המזון בעשרה אומר המברך דוי הסר וכו'. ואומרים שהשמחה במעונו. וי"ל שאכלנו משלו בלא וא"ו, ולא ושאכלנו משלו. ואחר ברהמ"ז לוקח כוס שני ואומר עליו שש ברכות, ואח"כ מברך על הכוס של ברהמ"ז בפה"ג. וטוב שלא למלאות את הכוס לשש ברכות עד לאחר ברהמ"ז. צריכין ליזהר שלא יאכלו אנשים ונשים בחדר אחד, שאם אוכלים אנשים ונשים בחדר אחד אין אומרים שהשמחה במעונו, כי אין שמחה כשיצר הרע שולט:

(ב) בחור שנשא בתולה או אלמנה, וכן אלמן שנשא בתולה, מברכין כן בסעודה הראשונה שאחרי הנשואין, אפילו לא אכלוה ביום רק בלילה שלאחר יום הנשואין, או אפילו ביום שלאחריו (משום דסעודה ראשונה הוי כפנים חדשות). אבל אחר סעודה הראשונה וכן בכל שבעת ימי המשתה, אם באו פנים חדשות מברכין כן:

(ג) וכשאין פנים חדשות, אם סועדים עם החתן אנשים שאינם מבני ביתו מחמת שמחת מריעות, אין אומרים דוי הסר וכו', ואומרים נודה לשמך וכו', והשמחה במעונו. ואחר ברכת המזון לוקח כוס שני ואומר ברכת אשר ברא ששון ושמחה וכו', ואח"כ לוקח הכוס של בהמ"ז ואומר עליו בפה"ג, ולזה אין צריך עשרה רק גם בשלשה מברכין. אבל אם אינו סועד רק עם בני ביתו לבד, אינו אומר כלום מזה:

(ד) אלמן שנשא אלמנה, אם אכלו סעודה הראשונה ביום הנישואין, אע"פ שנמשכה הסעודה גם בלילה, מברכין כמ"ש בסעיף א', אבל אם לא אכלו עד הלילה, אי איכא אנשים שאוכלים מחמת שמחת מריעות, מברכין כמ"ש בסעיף ג' ואפי' איכא פנים חדשות. וכן בכל הסעודות ג' ימים הראשונים:

(ה) פנים חדשות מקרי אם בא לשם אדם מחמת שמחת מריעות ורוצים להרבות בשבילו ואע"פ שאינו אוכל. שבת ויו"ט ראשון ויו"ט שני הוי כפנים חדשות. ודוקא סעודת הלילה וסעודת שחרית, אבל סעודה שלישית לא הוי כפנים חדשות אלא אם החתן דורש:

(ו) אם אדם מזמין את החתן ואת הכלה לאכול שם, אם מייחדין להם שם חדר בפני עצמו שיכולין להיות ביחד לבד ולשמוח שם, הוי שם כמו חופה דידהו ומברכין שם שבע ברכות. ואם לאו, אין מברכין אפי' אשר ברא וכו' ושהשמחה במעונו:

(ז) בני החופה שנחלקו לחבורות הרבה אפילו לבתים שאינם פתוחים למקום שהחתן שם, מ"מ מברכים בכל חבורה וחבורה ברכות אלו כיון שאוכלים מסעודה שהתקינו לחופה. אבל השמשים האוכלים אחר סעודת נישואין, אין מברכין ברכות אלו:

(ח) מחזיר גרושתו, אין אומרים שהשמחה במעונו. ובסעודה הראשונה ביום הנישואין אומרים שבע ברכות, ומכאן ואילך אין אומרים כלום:

(ט) מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניה ולומר שהיא נאה וחסודה (מלשון ותשא חן וחסד לפניו). ומצינו שרבי יהודא בר אילעי היה מרקד לפני הכלה:

(י) אסור להסתכל בכלה. אבל מותר להסתכל בתכשיטין שעליה ובפריעת ראשה:

(יא) יש נוהגין שאם הכלה היתה טמאה בשעת הנישואין, אזי אחר כך בליל טבילתה עושין סעודה ומזמינים גם אנשים אחרים, ואין זה נכון, ויש לבטל מנהג זה מפני הצניעות. אך אם עושים קצת סעודה לאנשי הבית ואומרים שהשמחה במעונו, אין למחות. אבל שבע ברכות אסור לברך רק באופן שנתבאר לעיל (עיין תשובה מאהבה ח"א סי' ס"ב):

(יב) הנושא בתולה צריך לשמוח עמה שבעה ימים ונקראים שבעת ימי המשתה. לא יעשה מלאכה, ולא ישא ויתן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח עמה, בין אם הוא בחור או אלמן. ואפי' היא מוחלת מ"מ אסור בעשיית מלאכה, ואסור לצאת יחידי בשוק. והנושא בעולה, אם הוא אלמן לכ"ע א"צ שמחה אלא ג' ימים. ואם הוא בחור, י"א דצריך לשמוח עמה ז' ימים כיון שמברכין בשבילו שבע ברכות, ומ"מ בזה אשה יכולה למחול על שמחתה. (חתן שחל תע"צ בז' ימי המשתה שלו, ע"ל סי' קכ"א ס"ז וסי' קמ"א ס"ב):

(יג) הנושא אשה צריך לעמוד בעירו שנה תמימה לשמוח עמה, שנאמר לא יצא בצבא נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו. אבל האשה יכולה למחול: