סימן קנ - הלכות צניעות
סימן קנ. הלכות צניעות, ובו י"ז סעיפים:
(א) ראוי לאדם להרגיל את עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה בשעת תשמיש. לא יקל ראשו עם אשתו, ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפיל בינו לבינה. הרי הכתוב אומר ומגיד לאדם מה שיחו, ואמרו רז"ל אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין. לא יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן, אלא מה שהוא צריך בענין תשמיש. ואם היו בכעס שאסור לשמש אז עמה, יכול לדבר עמה לרצותה שתתפייס. וישמש בהצנע האפשרי. הוא למטה והיא למעלה, זהו דרך עזות. שמשו שניהם כאחד, זהו דרך עקש. אמרו עליו על ר"א שכל כך היה משמש באימה וביראה עד שהיה דומה כאילו בפאו שד:
(ב) בשעת הזווג יש לו להרהר בדברי תורה ובשאר דבר שבקדושה. ואע"פ שאסור לקרות בפיו, הרהור מותר ומצוה, כי הרהור אינו כדבור לענין זה. אע"פ דבמבואות המטונפות אסור אפילו להרהר בדבר שבקדושה, זהו משום דבעינן והיה מחניך קדוש, אבל היכא דהאיסור הוא משום ערוה, כדכתיב ערות דבר, דרשו רז"ל דבור אסור, הרהור מותר:
(ג) אסור לשמש לאור הנר אע"פ שמאפיל בטליתו. אבל אם עושה מחיצה גבוהה עשרה טפחים לפני הנר מותר (וע"ל סי' פ' ס' ע"ו). וכן אסור לשמש ביום אלא בבית אפל. ובלילה אם הלבנה מאירה עליהם להדיא, אסור. אבל אם אינה מאירה עליהם אע"פ שמאירה תוך הבית, מאפיל בטליתו ומותר. ולן אם יש נר בחדר אחר ומאיר לחדר זה, צריך האפלת טלית:
(ד) אסור לאדם לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור, ואפילו ע"י הפסק מחיצת עשרה. ובפני תינוק שאינו יודע לדבר מותר:
(ה) אסור להסתכל באותו מקום, שבל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על והצנע לכת ומעביר הבושה מעל פניו. שכל המתבייש אינו חוטא, רכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם - זו הבושה - לבלתי תחטאו. ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה. וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה ועובר גם על בל תשקצו את נפשותיבם:
(ו) בית שיש בו ספר תורה אסור לשמש שם אלא צריך שיוציאו לחדר אחר. ואם אין לו חדר אחר יעשה לפניו מחיצה גבוהה י' טפחים, ותהא מחיצה סתומה שלא יראה הס"ת. והיריעה שסביב המטה לא חשיבה מחיצה כיון שהיא נדה, אא"כ קשר אותה מלמטה (וע"ל סי' פ' סע"ו). ובתפלין וחומשים ושאר כתבי קודש כגון גמרא ומדרשים ומפרשיהם, בין שהם בכתב בין שהם בדפוס, יכול להניחן בכלי תוך כלי. ודוקא כשכלי השני אינו מיוחד להם, אבל כלים המיוחדים להם אפילו הם עשרה, כולם כחד חשיבי. ואם פירש אתה מכסה על הארגז שהספרים בו חשוב ככלי בתוך כלי. וכן המזוזה אם היא קבועה בפנים החדר, צריכין לכסותה בשני כיסויין שתהא ככלי תוך כלי, והשם יהא גם כן מכוסה. וכיסוי זכוכית לא מהני דצריך שלא יהא נראה:
(ז) לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה שהוא חייב לפרוע לה עונתה, דכתיב ועונתה לא יגרע. האנשים הבריאים והמעונגים שפרנסתן במקומם בריוח ואין פורעין מס, עונתן בכל לילה. הפועלים שעושים מלאכה בעירם, עונתן ב' פעמים בכל שבוע. ואם עושין מלאכה בעיר אחרת, עונתן פעם אחת בשבוע, וכן הסוחרים שיוצאים לכפרים עם חמורים להביא תבואה למכור וכן כיוצא בהם, עונתם פעם אחת בשבוע. והמביאין חבילות על הגמלים ממקום רחוק, עונתן פעם אחת בשלשים יום. ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת. וצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה. ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו וכבר קיים מצות פריה ורביה. ואם מונע עונתה כדי לצערה, עובר בלא תעשה, שנאמר ועונתה לא יגרע:
(ח) כל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה, ובלילה שלפני יציאתו לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה. וכל שרואה שאשתו משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה, חייב לפקדה אפי' שלא בשעת עונתה והויין ליה בנים הגונים. אבל אם תבעתו בפה ממש, היא חצופה והרי היא כזונה ואסור לקיימה:
(ט) ואף כשהוא אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שהוא פורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצות בישראל. וכן אם הוא מכוין לתיקון הולד - דאמרו רז"ל שלשה חדשים הראשונים (מהריון) תשמיש קשה לאשה וקשה לולד. אמצעים קשה לאשה ויפה ולולד. אחרונים יפה לאשה ויפה לולד שמתוך כך יצא מלובן ומזורז - שפיר דמי. ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא, גם בזה יש קיבול שכר אך יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו כי אבר קטן יש באדם, מרעיבו, שבע. משביעו, רעב. אבל מי שאינו צריך לדבר אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותו, זו היא עצת יצר הרע:
(י) מי שנוח לו יש לו ליזהר שלא לשמש בתחלת הלילה ולא בסופו אלא באמצעיתו. לא יגע באמה אפילו לצורך זווג עד שיטול ידיו כראוי, דהיינו שלש פעמים בסירוגין כמבואר בסימן ב':
(יא) אסור לשמש בשווקים וברחובות ובגנים ובפרדסים אלא בביח דירה, שלא יהיה כדרך זנות:
(יב) כשיש ח"ו רעב במדינה, שהוקרה התבואה בכפל אע"פ שהוא יש לו תבואה בתוך ביתו, או שיש ח"ו שאר צרה, אסור לשמש מטתו כי אם בליל טבילתה. ולחשוכי בנים מותר בכל עונה:
(יג) לא ישמש עם אשתו אלא מרצונה. אבל כשאינה מרוצה לא ישמש עמה, ומכ"ש דאסור לאנסה. וכן לא ישמש כשהיא שנואה לו, או שהוא שנוא לה דאמרה ליה לא בעינא לך, ואע"פ שרצויה בתשמיש. וכן אם גמר בלבו לגרשה והיא אינה יודעת אע"פ שאינה שנואה לו אסור לשמש עמה. גם לא ישמש עמה כשהיא ישנה ממש. גם לא ישמש כשהוא שכור או היא שכורה:
(יד) אכסנאי אסור לשמש. ואם ייחדו לו ולאשתו בית מיוחד מותר, ובלבד שלא יישן על סדין של בעל הבית:
(טו) מדרכי הרפואה שלא לבעול לא כשהוא שבע ולא כשהוא רעב אלא כשיתעכל המזון שבמעיו. ולא יבעול מעומד, ולא מיושב, ולא ביום שנכנס למרחץ. ולא ביום הקזה, ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך כשהולך ברגליו, ולא לפניהם ולא לאחריהם:
(טז) לא ישמש על מטה שיש שם תינוק לרגליהם כשאין התינוק בן שנה. כשיוצא מבית הכסא קבוע, לא ישמש עד לאחר שעה. אשה מניקה לא תשמש אלא בשעה שהתינוק ישן, ואחר כך לא תניקהו עד לאחר שני שלישי שעה אם לא כשהתינוק בוכה:
(יז) שכבת זרע היא כח הגוף ומאור העיניים. וכשתצא ביותר, הגוף כלה וחייו אובדים. וכל השטוף בבעילה, זקנה קופצת עליו, וכחו תשש, ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרים, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, ושיניו נושרות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת משאר חלאים והאלף מרוב תשמיש, לפיכך צריך האדם ליזהר:
(א) ראוי לאדם להרגיל את עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה בשעת תשמיש. לא יקל ראשו עם אשתו, ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפיל בינו לבינה. הרי הכתוב אומר ומגיד לאדם מה שיחו, ואמרו רז"ל אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין. לא יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן, אלא מה שהוא צריך בענין תשמיש. ואם היו בכעס שאסור לשמש אז עמה, יכול לדבר עמה לרצותה שתתפייס. וישמש בהצנע האפשרי. הוא למטה והיא למעלה, זהו דרך עזות. שמשו שניהם כאחד, זהו דרך עקש. אמרו עליו על ר"א שכל כך היה משמש באימה וביראה עד שהיה דומה כאילו בפאו שד:
(ב) בשעת הזווג יש לו להרהר בדברי תורה ובשאר דבר שבקדושה. ואע"פ שאסור לקרות בפיו, הרהור מותר ומצוה, כי הרהור אינו כדבור לענין זה. אע"פ דבמבואות המטונפות אסור אפילו להרהר בדבר שבקדושה, זהו משום דבעינן והיה מחניך קדוש, אבל היכא דהאיסור הוא משום ערוה, כדכתיב ערות דבר, דרשו רז"ל דבור אסור, הרהור מותר:
(ג) אסור לשמש לאור הנר אע"פ שמאפיל בטליתו. אבל אם עושה מחיצה גבוהה עשרה טפחים לפני הנר מותר (וע"ל סי' פ' ס' ע"ו). וכן אסור לשמש ביום אלא בבית אפל. ובלילה אם הלבנה מאירה עליהם להדיא, אסור. אבל אם אינה מאירה עליהם אע"פ שמאירה תוך הבית, מאפיל בטליתו ומותר. ולן אם יש נר בחדר אחר ומאיר לחדר זה, צריך האפלת טלית:
(ד) אסור לאדם לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור, ואפילו ע"י הפסק מחיצת עשרה. ובפני תינוק שאינו יודע לדבר מותר:
(ה) אסור להסתכל באותו מקום, שבל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על והצנע לכת ומעביר הבושה מעל פניו. שכל המתבייש אינו חוטא, רכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם - זו הבושה - לבלתי תחטאו. ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה. וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה ועובר גם על בל תשקצו את נפשותיבם:
(ו) בית שיש בו ספר תורה אסור לשמש שם אלא צריך שיוציאו לחדר אחר. ואם אין לו חדר אחר יעשה לפניו מחיצה גבוהה י' טפחים, ותהא מחיצה סתומה שלא יראה הס"ת. והיריעה שסביב המטה לא חשיבה מחיצה כיון שהיא נדה, אא"כ קשר אותה מלמטה (וע"ל סי' פ' סע"ו). ובתפלין וחומשים ושאר כתבי קודש כגון גמרא ומדרשים ומפרשיהם, בין שהם בכתב בין שהם בדפוס, יכול להניחן בכלי תוך כלי. ודוקא כשכלי השני אינו מיוחד להם, אבל כלים המיוחדים להם אפילו הם עשרה, כולם כחד חשיבי. ואם פירש אתה מכסה על הארגז שהספרים בו חשוב ככלי בתוך כלי. וכן המזוזה אם היא קבועה בפנים החדר, צריכין לכסותה בשני כיסויין שתהא ככלי תוך כלי, והשם יהא גם כן מכוסה. וכיסוי זכוכית לא מהני דצריך שלא יהא נראה:
(ז) לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה שהוא חייב לפרוע לה עונתה, דכתיב ועונתה לא יגרע. האנשים הבריאים והמעונגים שפרנסתן במקומם בריוח ואין פורעין מס, עונתן בכל לילה. הפועלים שעושים מלאכה בעירם, עונתן ב' פעמים בכל שבוע. ואם עושין מלאכה בעיר אחרת, עונתן פעם אחת בשבוע, וכן הסוחרים שיוצאים לכפרים עם חמורים להביא תבואה למכור וכן כיוצא בהם, עונתם פעם אחת בשבוע. והמביאין חבילות על הגמלים ממקום רחוק, עונתן פעם אחת בשלשים יום. ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת. וצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה. ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו וכבר קיים מצות פריה ורביה. ואם מונע עונתה כדי לצערה, עובר בלא תעשה, שנאמר ועונתה לא יגרע:
(ח) כל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה, ובלילה שלפני יציאתו לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה. וכל שרואה שאשתו משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה, חייב לפקדה אפי' שלא בשעת עונתה והויין ליה בנים הגונים. אבל אם תבעתו בפה ממש, היא חצופה והרי היא כזונה ואסור לקיימה:
(ט) ואף כשהוא אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שהוא פורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצות בישראל. וכן אם הוא מכוין לתיקון הולד - דאמרו רז"ל שלשה חדשים הראשונים (מהריון) תשמיש קשה לאשה וקשה לולד. אמצעים קשה לאשה ויפה ולולד. אחרונים יפה לאשה ויפה לולד שמתוך כך יצא מלובן ומזורז - שפיר דמי. ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא, גם בזה יש קיבול שכר אך יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו כי אבר קטן יש באדם, מרעיבו, שבע. משביעו, רעב. אבל מי שאינו צריך לדבר אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותו, זו היא עצת יצר הרע:
(י) מי שנוח לו יש לו ליזהר שלא לשמש בתחלת הלילה ולא בסופו אלא באמצעיתו. לא יגע באמה אפילו לצורך זווג עד שיטול ידיו כראוי, דהיינו שלש פעמים בסירוגין כמבואר בסימן ב':
(יא) אסור לשמש בשווקים וברחובות ובגנים ובפרדסים אלא בביח דירה, שלא יהיה כדרך זנות:
(יב) כשיש ח"ו רעב במדינה, שהוקרה התבואה בכפל אע"פ שהוא יש לו תבואה בתוך ביתו, או שיש ח"ו שאר צרה, אסור לשמש מטתו כי אם בליל טבילתה. ולחשוכי בנים מותר בכל עונה:
(יג) לא ישמש עם אשתו אלא מרצונה. אבל כשאינה מרוצה לא ישמש עמה, ומכ"ש דאסור לאנסה. וכן לא ישמש כשהיא שנואה לו, או שהוא שנוא לה דאמרה ליה לא בעינא לך, ואע"פ שרצויה בתשמיש. וכן אם גמר בלבו לגרשה והיא אינה יודעת אע"פ שאינה שנואה לו אסור לשמש עמה. גם לא ישמש עמה כשהיא ישנה ממש. גם לא ישמש כשהוא שכור או היא שכורה:
(יד) אכסנאי אסור לשמש. ואם ייחדו לו ולאשתו בית מיוחד מותר, ובלבד שלא יישן על סדין של בעל הבית:
(טו) מדרכי הרפואה שלא לבעול לא כשהוא שבע ולא כשהוא רעב אלא כשיתעכל המזון שבמעיו. ולא יבעול מעומד, ולא מיושב, ולא ביום שנכנס למרחץ. ולא ביום הקזה, ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך כשהולך ברגליו, ולא לפניהם ולא לאחריהם:
(טז) לא ישמש על מטה שיש שם תינוק לרגליהם כשאין התינוק בן שנה. כשיוצא מבית הכסא קבוע, לא ישמש עד לאחר שעה. אשה מניקה לא תשמש אלא בשעה שהתינוק ישן, ואחר כך לא תניקהו עד לאחר שני שלישי שעה אם לא כשהתינוק בוכה:
(יז) שכבת זרע היא כח הגוף ומאור העיניים. וכשתצא ביותר, הגוף כלה וחייו אובדים. וכל השטוף בבעילה, זקנה קופצת עליו, וכחו תשש, ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרים, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, ושיניו נושרות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת משאר חלאים והאלף מרוב תשמיש, לפיכך צריך האדם ליזהר: