סימן קסא - דיני חציצה
סימן קסא. דיני חציצה, ובו כ' סעיפים:
(א) צריכה שתטבול כל גופה עם כל שערותיה בפעם אחת. ולכן צריכה להשגיח במאד מאד שלא יהא עליה בשעת טבילה שום דבר החוצץ, שאפילו אם הוא משהו, לפעמים הוא חוצץ ולא עלתה לה טבילה, לא מבעיא על גופה מבחוץ שצריכין המים לבא שמה וכיון שיש חציצה הרי אין המים באים שמה, אלא אפילו בבית הסתרים שאין המים באים שמה, מ"מ צריכין שיהיו ראויים לביאת מים. דרך משל, השינים אע"פ שאין צריכין שיבואו המים לתוך פיה, מ"מ אם יש חציצה בין שיניה, לא עלתה לה טבילה כאשר יבואר אי"ה. וצריכה כל אשה לדעת כלל זה שכל המקומות שבגופה צריכין שיהיו נקיים וראויין לביאת המים בשעת טבילה:
(ב) צואת העין שחוץ לעין, חוצץ אע"פ שהוא לח. ושבתוך העין, לח אינו חוצץ, ויבש שהתחיל להוריק, חוצץ:
(ג) דם היבש שעל המכה חוצץ, וריר שבתוכה אינו חוצץ. יצא הריר, אם לח אינו חוצץ, יבש חוצץ לפיכך אשה בעלת חטטים, צריכה לחוף אותם במים עד שיתרככו. וכן גלד שע"ג המכה אפילו אם היא מצטערת להסירו או אבעבועות שחין, צריכה להסירן או לרככן היטב במים:
(ד) רטיה שע"ג המכה, חוצצת. וגם רטיות שמניחין אותן לזמן ג' או ד' חדשים, ואח"כ נופלות מעצמן, ובתוך הזמן א"א להסירן אלא בקרישת העור עמהן, והאשה אומרת שהורגלה עמהן ואינה מקפדת, מ"מ חוצצין. וכן אשה שיש לה מכה ונפתחה, ונותנים לתוך הנקב תחת הרטיה גרר מבגדים עידים פשתן ואף כשמסירין את הרטיה אינן נראין כי המה בעומק, מ"מ חייצי (תשובה מאהבה):
(ה) לכלוכי צואה שעל הבשר שנעשה מחמת זיעה, אם נתייבשו חוצצין. מלמולין שעל הבשר והוא מה שלפעמים ידיו של אדם מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה ומולל ידו האחת על חברתה ונעשה כעין גרגרין, חוצצין:
(ו) הדיו, החלב והדבש, שרף התאנה ושרף התות ושרף החרוב ושרף השקמה (הוא מין תאנה) יבשים, חוצצין. לחים, אינן חוצצין. ושאר כל השרפים אפילו לחים, חוצצין. וכן הדם אפילו לח חוצץ:
(ז) צבע שצובעות הנשים פניהן וידיהן ושער ראשן, אינו חוצץ. וכן אשה שאומנות שלה לצבוע בגדים וכדומה, ומחמת זה ידיה צבועות, וכל הנשים שיש להן אומנות זו דרכן שלא להקפיד בכך, אינו חוצץ:
(ח) בצואה שתחת הצפורן יש חילוקים. וכבר נהגו לחתוך צפרני ידיהן ורגליהן קודם הטבילה. ותזהר לשרפן, כי אם ידרוך עליהן בעלה או אדם אחר, מסוכן. ובשבת וי"ש אם שכחה לחתכן קודם, יש מתירין לחתכן על ידי גויה. אם יש לה נפח על מקום הצפורן ואינה יכולה לא לחתכו ולא לנקר תחתיו, אם נפוחה כל כך שאין הטיט שתחתיה נראה, אינו חוצץ. אשה ששכחה לחתוך צפורן וטבלה כך, אם נזכרה קודם שנזקקה לבעלה, צריכה טבילה אחרת. ואם לא נזכרה עד לאחר שנזקקה לבעלה, תעשה שאלת חכם:
(ט) תזהר להסיר קודם טבילה הנזמים והטבעות:
(י) צריכה לנקר שיניה קודם טבילה משום דמצוי הוא שימצא בין שיניה שיורי מאכל. ואם טבלה ונמצא איזה דבר ביניהם או דבוק בהן, לא עלתה לה טבילה. ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה, מפני שהבשר נכנס בין השינים יותר משאר אוכל, ויש לחוש שאפילו תנקר שיניה שמא ישאר ממנו, ומנהג יפה הוא. ובשבת וי"ט שאוכלין בשר, תזהר לנקר ביותר. וצריכה כל אשה ליזהר שלא תאכל שום מאכל בין החפיפה לטבילה. וכל יום הטבילה לא תעסוק בבצק או בנרות של שעוה, שלא ידבק בה שום דבר. אך בע"ש, אם דרכה ללוש בעצמה לכבוד שבת, אל תמנע, רק תזהר לרחוץ אח"כ ידיה יפה יפה:
(יא) אשה שיש לה שן תותבת, תשאל למורה הוראה איך תתנהג בטבילה. (עי' בס' גידולי טהרה שו"ת סי' כ"ב ושו"ת אמרי אש סי' ע"ה ע"ו ובספר חכמ"א, ועי' שם באשה שיש לה סתימת אבר (פלאמבירן) בנקבי שיניה, וע' בס' מי נדה סי' קצ"ח וס' שו"ת בנין ציון החדשות סי' נ"ז). וכן אשה שהיא מוכה בשבר ונושאת טבעת ברחמה, תעשה שאלה. (עי' נו"ב קמא סי' ס"ד ותנינא סי' קל"ה וסד"ט סי' קצ"ח סקכ"ג):
(יב) לא תאחוז בה חברתה בשעת טבילה, לפי שלא יבאו המים במקום האחיזה. ובשעת הדחק, תטבול האשה שהיא רוצה לאחוז אותה תחלה ידיה במקוה ואח"כ תאחוז אותה לא בכח ובדיבוק חזק אלא בדיבוק בינוני כדרך כל האדם:
(יג) היכא דאפשר אין לטבול במקום שיש בקרקעיתו טיט, משום חשש חציצה. ובשעת הדחק נוהגין להקל משום דסתם טיט שבמים אינו עב כל כך. אבל הטיט שעל שפת הנהר שמתדבק ברגליה, הוי חציצה. ולכן צריכה ליזהר שבבואה אל תוך הנהר קודם שתטבול תדיח היטב רגליה מן הטיט שנדבק בה בשפת הנהר. אם תרצה להניח בתוך הנהר תחת כפות רגליה איזה דבר שתעמוד עליו בשעת טבילה, צריכה לשאול למורה הוראה כי יש הרבה דברים שאסור לעמוד עליהם בשעת טבילה:
(יד) לא תטבול בקומה זקופה, מפני שיש מקומות שמסתתרים בה ע"י כך. ואל תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה, אלא שוחה מעט עד שיהיו סתרי בית הערוה נראים כדרך שנראית בשעה שהיא לשה את הפת שמפסקת רגליה מעט להתחזק וללוש בחוזק. ותחת דדיה יהא נראה כדרך שנראה בשעה שהיא מניקה את התינוק. ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זה מזה יותר מדאי, וגם לא להרחיק זרועותיה מהגוף יותר מדאי, אלא יהיו כדרך שהם בעת הילוכה, ואם שחה ביותר או זקפה ביותר, לא עלתה לה טבילה מפני שנעשים קמטים בגופה ואין המים באים שמה. ולכן צריכין להשגיח שיהיו המים למעלה מטיבורה ג' טפחים, דבענין זה יכולה לטבול כראוי. ובשעת הךחק שאין המים גבוהים כל כך, תשב מתחלה לאט לאט במים עד צוארה ואח"כ תטבול, באופן שלא יתהוה תחלה בגופה שחוץ למים שום קמט. ומה שנעשה אח"כ איזה קמט בגופה שבתוך המים, אינו מזיק מפני שכבר קדמו המים שם. ואם המים נמוכים מאד, בשעת הדחק תטבול בשכיבה כמו דג, רק שתתכסה כל גופה עם שערותיה בפעם אחת במים:
(טו) אינה צריכה לפתוח פיה כדי שיכנסו המים, ולא תקפוץ אותו יותר מדאי. ואם קפצה, לא עלתה לה טבילה, אלא תשיק שפתותיה זו לזו דיבוק בינוני. נתנה שערה בפיה וטבלה, לא עלתה לה טבילה מפני שלא באו המים על שערה:
(טז) לא חעצים עיניה ביותר כי על ידי זה נעשים קמטים למטה, וגם לא תפתחם ביותר כי נעשים קמטים למעלה, אלא תסגרם ברפיון:
(יז) צריכה להסיר הצואה משפת החוטם גם מבפנים, אבל מה שהוא למעלה בתוך החוטם לא חייץ. וכן צריכה להסיר צואת האוזן. י"א שהאשה צריכה להטיל מים קודם טבילה אם היא צריכה לכך. גם צריכה לבדוק עצמה בגדולים ובקטנים שלא תהא צריכה לעצור עצמה ולא יהיו ראויים לביאת מים. ובדיעבד, אינו מעכב:
(יח) לא תטבול באבק שעל רגליה. ואם טבלה, אם היה אבק דק שהעבירוהו המים, עלתה לה טבילה:
(יט) סתם כנים ופרעושים, אינן נדבקין בגוף, והמים נכנסים שמה ולא חייצי. אבל מין כנים הדבוקים, בבשר ונושכים בעור במקום שער ונדבקים בחוזק בבשר, צריכה להסירן ע"י חמין ולגוררן בצפורן. ואם אינה יכולה להסירן, אינן חוצצין. ואותן כנים קטנים הדבוקים בשערות, צריכה להסירן משום דהויין חציצה:
(כ) אשה שיש לה קליעות שערות דבוקות זו בזו שקורין בל"א מאהרצעפ או מאהרלאקען, ובלשון פולין ורוסיא קאלטניס, ויש סכנה לגלחן, לא חייצי. ואפילו יש בתוכן איזה חוטין שאי אפשר להסירן, אם אינן נראין מבחוץ לא חייצי:
(א) צריכה שתטבול כל גופה עם כל שערותיה בפעם אחת. ולכן צריכה להשגיח במאד מאד שלא יהא עליה בשעת טבילה שום דבר החוצץ, שאפילו אם הוא משהו, לפעמים הוא חוצץ ולא עלתה לה טבילה, לא מבעיא על גופה מבחוץ שצריכין המים לבא שמה וכיון שיש חציצה הרי אין המים באים שמה, אלא אפילו בבית הסתרים שאין המים באים שמה, מ"מ צריכין שיהיו ראויים לביאת מים. דרך משל, השינים אע"פ שאין צריכין שיבואו המים לתוך פיה, מ"מ אם יש חציצה בין שיניה, לא עלתה לה טבילה כאשר יבואר אי"ה. וצריכה כל אשה לדעת כלל זה שכל המקומות שבגופה צריכין שיהיו נקיים וראויין לביאת המים בשעת טבילה:
(ב) צואת העין שחוץ לעין, חוצץ אע"פ שהוא לח. ושבתוך העין, לח אינו חוצץ, ויבש שהתחיל להוריק, חוצץ:
(ג) דם היבש שעל המכה חוצץ, וריר שבתוכה אינו חוצץ. יצא הריר, אם לח אינו חוצץ, יבש חוצץ לפיכך אשה בעלת חטטים, צריכה לחוף אותם במים עד שיתרככו. וכן גלד שע"ג המכה אפילו אם היא מצטערת להסירו או אבעבועות שחין, צריכה להסירן או לרככן היטב במים:
(ד) רטיה שע"ג המכה, חוצצת. וגם רטיות שמניחין אותן לזמן ג' או ד' חדשים, ואח"כ נופלות מעצמן, ובתוך הזמן א"א להסירן אלא בקרישת העור עמהן, והאשה אומרת שהורגלה עמהן ואינה מקפדת, מ"מ חוצצין. וכן אשה שיש לה מכה ונפתחה, ונותנים לתוך הנקב תחת הרטיה גרר מבגדים עידים פשתן ואף כשמסירין את הרטיה אינן נראין כי המה בעומק, מ"מ חייצי (תשובה מאהבה):
(ה) לכלוכי צואה שעל הבשר שנעשה מחמת זיעה, אם נתייבשו חוצצין. מלמולין שעל הבשר והוא מה שלפעמים ידיו של אדם מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה ומולל ידו האחת על חברתה ונעשה כעין גרגרין, חוצצין:
(ו) הדיו, החלב והדבש, שרף התאנה ושרף התות ושרף החרוב ושרף השקמה (הוא מין תאנה) יבשים, חוצצין. לחים, אינן חוצצין. ושאר כל השרפים אפילו לחים, חוצצין. וכן הדם אפילו לח חוצץ:
(ז) צבע שצובעות הנשים פניהן וידיהן ושער ראשן, אינו חוצץ. וכן אשה שאומנות שלה לצבוע בגדים וכדומה, ומחמת זה ידיה צבועות, וכל הנשים שיש להן אומנות זו דרכן שלא להקפיד בכך, אינו חוצץ:
(ח) בצואה שתחת הצפורן יש חילוקים. וכבר נהגו לחתוך צפרני ידיהן ורגליהן קודם הטבילה. ותזהר לשרפן, כי אם ידרוך עליהן בעלה או אדם אחר, מסוכן. ובשבת וי"ש אם שכחה לחתכן קודם, יש מתירין לחתכן על ידי גויה. אם יש לה נפח על מקום הצפורן ואינה יכולה לא לחתכו ולא לנקר תחתיו, אם נפוחה כל כך שאין הטיט שתחתיה נראה, אינו חוצץ. אשה ששכחה לחתוך צפורן וטבלה כך, אם נזכרה קודם שנזקקה לבעלה, צריכה טבילה אחרת. ואם לא נזכרה עד לאחר שנזקקה לבעלה, תעשה שאלת חכם:
(ט) תזהר להסיר קודם טבילה הנזמים והטבעות:
(י) צריכה לנקר שיניה קודם טבילה משום דמצוי הוא שימצא בין שיניה שיורי מאכל. ואם טבלה ונמצא איזה דבר ביניהם או דבוק בהן, לא עלתה לה טבילה. ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה, מפני שהבשר נכנס בין השינים יותר משאר אוכל, ויש לחוש שאפילו תנקר שיניה שמא ישאר ממנו, ומנהג יפה הוא. ובשבת וי"ט שאוכלין בשר, תזהר לנקר ביותר. וצריכה כל אשה ליזהר שלא תאכל שום מאכל בין החפיפה לטבילה. וכל יום הטבילה לא תעסוק בבצק או בנרות של שעוה, שלא ידבק בה שום דבר. אך בע"ש, אם דרכה ללוש בעצמה לכבוד שבת, אל תמנע, רק תזהר לרחוץ אח"כ ידיה יפה יפה:
(יא) אשה שיש לה שן תותבת, תשאל למורה הוראה איך תתנהג בטבילה. (עי' בס' גידולי טהרה שו"ת סי' כ"ב ושו"ת אמרי אש סי' ע"ה ע"ו ובספר חכמ"א, ועי' שם באשה שיש לה סתימת אבר (פלאמבירן) בנקבי שיניה, וע' בס' מי נדה סי' קצ"ח וס' שו"ת בנין ציון החדשות סי' נ"ז). וכן אשה שהיא מוכה בשבר ונושאת טבעת ברחמה, תעשה שאלה. (עי' נו"ב קמא סי' ס"ד ותנינא סי' קל"ה וסד"ט סי' קצ"ח סקכ"ג):
(יב) לא תאחוז בה חברתה בשעת טבילה, לפי שלא יבאו המים במקום האחיזה. ובשעת הדחק, תטבול האשה שהיא רוצה לאחוז אותה תחלה ידיה במקוה ואח"כ תאחוז אותה לא בכח ובדיבוק חזק אלא בדיבוק בינוני כדרך כל האדם:
(יג) היכא דאפשר אין לטבול במקום שיש בקרקעיתו טיט, משום חשש חציצה. ובשעת הדחק נוהגין להקל משום דסתם טיט שבמים אינו עב כל כך. אבל הטיט שעל שפת הנהר שמתדבק ברגליה, הוי חציצה. ולכן צריכה ליזהר שבבואה אל תוך הנהר קודם שתטבול תדיח היטב רגליה מן הטיט שנדבק בה בשפת הנהר. אם תרצה להניח בתוך הנהר תחת כפות רגליה איזה דבר שתעמוד עליו בשעת טבילה, צריכה לשאול למורה הוראה כי יש הרבה דברים שאסור לעמוד עליהם בשעת טבילה:
(יד) לא תטבול בקומה זקופה, מפני שיש מקומות שמסתתרים בה ע"י כך. ואל תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה, אלא שוחה מעט עד שיהיו סתרי בית הערוה נראים כדרך שנראית בשעה שהיא לשה את הפת שמפסקת רגליה מעט להתחזק וללוש בחוזק. ותחת דדיה יהא נראה כדרך שנראה בשעה שהיא מניקה את התינוק. ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זה מזה יותר מדאי, וגם לא להרחיק זרועותיה מהגוף יותר מדאי, אלא יהיו כדרך שהם בעת הילוכה, ואם שחה ביותר או זקפה ביותר, לא עלתה לה טבילה מפני שנעשים קמטים בגופה ואין המים באים שמה. ולכן צריכין להשגיח שיהיו המים למעלה מטיבורה ג' טפחים, דבענין זה יכולה לטבול כראוי. ובשעת הךחק שאין המים גבוהים כל כך, תשב מתחלה לאט לאט במים עד צוארה ואח"כ תטבול, באופן שלא יתהוה תחלה בגופה שחוץ למים שום קמט. ומה שנעשה אח"כ איזה קמט בגופה שבתוך המים, אינו מזיק מפני שכבר קדמו המים שם. ואם המים נמוכים מאד, בשעת הדחק תטבול בשכיבה כמו דג, רק שתתכסה כל גופה עם שערותיה בפעם אחת במים:
(טו) אינה צריכה לפתוח פיה כדי שיכנסו המים, ולא תקפוץ אותו יותר מדאי. ואם קפצה, לא עלתה לה טבילה, אלא תשיק שפתותיה זו לזו דיבוק בינוני. נתנה שערה בפיה וטבלה, לא עלתה לה טבילה מפני שלא באו המים על שערה:
(טז) לא חעצים עיניה ביותר כי על ידי זה נעשים קמטים למטה, וגם לא תפתחם ביותר כי נעשים קמטים למעלה, אלא תסגרם ברפיון:
(יז) צריכה להסיר הצואה משפת החוטם גם מבפנים, אבל מה שהוא למעלה בתוך החוטם לא חייץ. וכן צריכה להסיר צואת האוזן. י"א שהאשה צריכה להטיל מים קודם טבילה אם היא צריכה לכך. גם צריכה לבדוק עצמה בגדולים ובקטנים שלא תהא צריכה לעצור עצמה ולא יהיו ראויים לביאת מים. ובדיעבד, אינו מעכב:
(יח) לא תטבול באבק שעל רגליה. ואם טבלה, אם היה אבק דק שהעבירוהו המים, עלתה לה טבילה:
(יט) סתם כנים ופרעושים, אינן נדבקין בגוף, והמים נכנסים שמה ולא חייצי. אבל מין כנים הדבוקים, בבשר ונושכים בעור במקום שער ונדבקים בחוזק בבשר, צריכה להסירן ע"י חמין ולגוררן בצפורן. ואם אינה יכולה להסירן, אינן חוצצין. ואותן כנים קטנים הדבוקים בשערות, צריכה להסירן משום דהויין חציצה:
(כ) אשה שיש לה קליעות שערות דבוקות זו בזו שקורין בל"א מאהרצעפ או מאהרלאקען, ובלשון פולין ורוסיא קאלטניס, ויש סכנה לגלחן, לא חייצי. ואפילו יש בתוכן איזה חוטין שאי אפשר להסירן, אם אינן נראין מבחוץ לא חייצי: