סימן קסב - הלכות טבילה
סימן קסב. הלכות טבילה, ובו י"ד סעיפים:
(א) אם בעלה בעיר, מצוה על האשה שתטבול בזמנה שלא ליבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחד, שהרי מצינו ביהושע שנענש על שביטל את ישראל מפריה ורביה לילה אחד. ואשה שמתאחרת מלטבול כדי לצער את בעלה, ענשה גדול מאד רח"ל:
(ב) אסורה לטבול ביום השביעי עד צאת הכוכבים. ואפילו לטבול סמוך לחשכה באופן שלא תבא לביתה עד שתחשך, נמי אסור. ואפילו נתאחרה שלא טבלה בלילה שלאחר יום השביעי וטובלת אח"ב, אסורה ג"כ לטבול ביום. וגם בענין זה יש להחמיר שלא תטבול אפילו סמוך לחשכה ושלא תבא לביתה עד שתחשך, אלא תטבול דוקא בלילה. והכלות הטובלות קודם החופה, יכולות לטבול ביום השמיני או אח"כ ביום. ובשעת הדחק אפילו אם טובלת ביום השביעי, יכולה ג"כ לטבול ביום ואפילו בבוקר לאחר הנץ החמה, אבל לא יעמידו את החופה עד צאת הכוכבים. אבל אם טובלת לאחר החופה, אע"פ שהיא טבילה הראשונה לבעלה, דינה כמו שאר אשה:
(ג) היכא דאיכא אונס כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צינה או פחד או שבית הטבילה הוא חוץ לעיר ושערי העיר ננעלין בלילה, יכולה לטבול בשמיני בעוד יום, אבל בשביעי לא תטבול ביום אפילו במקום אונס. והא דמותרת לטבול במקום אונס בשמיני ביום, דוקא שתעשה גם החפיפה אז סמוך לטבילה, אבל אם יום השמיני הוא שבת או יום טוב שתצטרך לעשות החפיפה ביום שקודם הטבילה וגם תטבול ביום, זהו אסור משום דתרי קולי בהדדי לא מקילינן (דהיינו טבילה ביום וגם הרחקת חפיפה מטבילה):
(ד) לא תעמוד על שום דבר בשעת טבילה. ואם מי המקוה עמוקים וצריכה לעמוד על שליבה, תעשה שאלת חכם:
(ה) לא תטבול במקום שיש חשש שיראו אותה בני אדם, מפני שמתוך כך היא ממהרת לטבול וחיישינן שמא לא תטבול יפה. ובדיעבד אם טבלה וידעינן בבירור שטבלה כראוי, עלתה לה טבילה:
(ו) כשהיא טובלת, צריכה לעמוד אצלה אשה יהודית גדולה יותר מי"ב שנה ויום אחד שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים. ואם אין לה אשה, יכול גם בעלה לעמוד אצלה לראות שתטבול יפה:
(ז) מותרת לטבול בליל שבת (ע"ל סי' פ"ו) אם עתה הגיע זמן טבילתה שלא יכלה לטבול מקודם ובעלה בעיר. אבל אם אין בעלה בעיר או שהיתה יכולה לטבול קודם, אסורה לטבול בליל שבת. ואם היא אחר לידה, יש חילוקי דינים אם מותרת לטבול בליל שבת או לא, ותעשה שאלת חכם, ואשה שזמן טבילתה בא קודם, אלא שלא טבלה מחמת שלא היה בעלה בעיר ובא בע"ש, יש מקומות שמחמירין שלא לטבול בליל שבת. ובמקום שאין מנהג קבוע, אין להחמיר. ובמקומות שנוהגין להחמיר בליל שבת, גם במוצ"ש לא תטבול. ואלמנה שנשאת אסורה לטבול טבילה הראשונה בליל שבת דהא אסור לבא עליה ביאה ראשונה בשבת (עי' לעיל סי' קמ"ח). ובמוצאי שבת יש מקילין שתטבול:
(ח) לאחר שטבלה כראוי, בעודה עומדת תוך המים תברך אקב"ו על הטבילה. ויש להחמיר שקודם הברכה תכסה א"ע למטה באיזו מטפחת או לכל הפחות תחבק זרועותיה על גופה להפסיק, ולא תסתכל לתוך המים בשעה שהיא מברכת. ואם תטבול במקום שתוכל לעכור את המים ברגליה, טוב לעשות כן קודם הברכה. יש נוהגות שלאחר הברכה טובלת עוד פעם אחת ומנהג נכון הוא. רק תשגיח שגם הטבילה השניה תהיה כהוגן:
(ט) לאחר שטבלה במקוה כראוי, מותרת ליכנס לבית המרחץ לחמם א"ע ואפילו הוא מרחץ של זיעה, אבל לחזור ולרחוץ באמבטי, יש אוסרים וכן נהגו. ולשפוך עליה מים חמים לחמם את גופה, יש להקל. אך במקום שנהגו לאסור גם זאת, אין להקל:
(י) יש לאשה להיות צנועה בטבילתה להסתיר ליל טבילתה. ולא תלך בפני הבריות שלא ירגישו בה בני אדם. ומי שאינה עושה כן, נאמר עליה ארור שוכב עם כל בהמה. עוד יש לה ליזהר כשתצא מן הטבילה, שתפגע בה חברתה ותגע בה, שלא יפגע בה תחלה דבר טמא כגון כלב או חמור או חזיר או סוס או מצורע וכיוצא בהן, או ע"ה או א"י. ואם פגעו בה דברים אלו, אם היא יראת שמים, תחזור ותטבול. מי שפגע באשה יוצאת מן הטבילה, איכא למיחש ח"ו לתקלה. והתקנה היא שיאמר שני פסוקים אלו. שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך (תהלים ק"ז). שופך בוז על נדיבים ומזיח אפיקים רפה (איוב י"ב):
(יא) לחמם את מי המקוה, יש אוסרין ויש מתירין. וכבר נתפשט המנהג בהרבה מקומות להיתר. אבל במקום שאין מנהג אין להקל. ובמקום שנוהגין להקל, צריכין להשגיח שבליל שבת כשטובלין, לא יהיו המים חמין ממש אלא פושרין (עי' לעיל סימן פ"ו):
(יב) בענין הטבילה בנהרות, לדעת הרבה גדולי הפוסקים ז"ל אין הטבילה מועלת בנהר אלא בזמן שהוא קטן כל כך שידוע בבירור שלא נתגדל מחמת מי גשמים או מי שלגים, כי מי גשמים ומי שלגים אינם מטהרין אלא בזמן שהם נקוים ועומדים במקוה, אבל כשהם זוחלים על הארץ אינם מטהרין, אלא מי מעין מטהרין גם בזוחלין, ואך בשעת הדחק במקום שאין מקוה, נוהגין להקל ולסמוך על הפו' דס"ל כמ"ד דאפי' רואים שהנהר מתגדל מן הגשמים, מ"מ עיקר גידולו הוא ממקורו מן התהום, כי בעת הגשמים האויר מלוחלח ומקורי המעינות מתרבים ומתגברים, ונמצא לעולם שהמים שבנהר רובם ממעין ומי הגשמים מתבטלים בתוכו, ומטהרין גם בזוחלין. אבל במקום שיש מקוה, חלילה להקל. וגם במקום שאין מקוה, אם באפשרי, יש להחמיר שאם הנהר נתרבה ממי גשמים תמתין בטבילתה ב' או ג' ימים עד שישוב לאיתנו. וטוב אם באפשרי שלא תטבול במקום שנתרחב אלא במקום שהולך תמיד, דבזה יש קצת להקל טפי:
(יג) ובנהר שמתהוה לגמרי ע"י גשמים ולפעמים מתיבש, אע"פ שבשעת הגשמים גם שאר נהרות שופכים לתוכו, מ"מ הואיל ולפעמים פוסק לגמרי אין שום היתר לטבול בו כשהוא זוחל עד שיקוו המים ויעמדו:
(יד) דיני המקוה רבים הם מאד. ובכל מקום שעושין מקוה, אין לעשותה כי אם ע"י רב מומחה לרבים גדול בתורה וביראה. וכאשר יתהוה בה איזה שינוי גדול או קטן, יעשו מיד שאלת חכם. וכן כאשר יצטרכו לשאוב אותה לנקותה, ישאלו איך יתנהגו:
(א) אם בעלה בעיר, מצוה על האשה שתטבול בזמנה שלא ליבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחד, שהרי מצינו ביהושע שנענש על שביטל את ישראל מפריה ורביה לילה אחד. ואשה שמתאחרת מלטבול כדי לצער את בעלה, ענשה גדול מאד רח"ל:
(ב) אסורה לטבול ביום השביעי עד צאת הכוכבים. ואפילו לטבול סמוך לחשכה באופן שלא תבא לביתה עד שתחשך, נמי אסור. ואפילו נתאחרה שלא טבלה בלילה שלאחר יום השביעי וטובלת אח"ב, אסורה ג"כ לטבול ביום. וגם בענין זה יש להחמיר שלא תטבול אפילו סמוך לחשכה ושלא תבא לביתה עד שתחשך, אלא תטבול דוקא בלילה. והכלות הטובלות קודם החופה, יכולות לטבול ביום השמיני או אח"כ ביום. ובשעת הדחק אפילו אם טובלת ביום השביעי, יכולה ג"כ לטבול ביום ואפילו בבוקר לאחר הנץ החמה, אבל לא יעמידו את החופה עד צאת הכוכבים. אבל אם טובלת לאחר החופה, אע"פ שהיא טבילה הראשונה לבעלה, דינה כמו שאר אשה:
(ג) היכא דאיכא אונס כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צינה או פחד או שבית הטבילה הוא חוץ לעיר ושערי העיר ננעלין בלילה, יכולה לטבול בשמיני בעוד יום, אבל בשביעי לא תטבול ביום אפילו במקום אונס. והא דמותרת לטבול במקום אונס בשמיני ביום, דוקא שתעשה גם החפיפה אז סמוך לטבילה, אבל אם יום השמיני הוא שבת או יום טוב שתצטרך לעשות החפיפה ביום שקודם הטבילה וגם תטבול ביום, זהו אסור משום דתרי קולי בהדדי לא מקילינן (דהיינו טבילה ביום וגם הרחקת חפיפה מטבילה):
(ד) לא תעמוד על שום דבר בשעת טבילה. ואם מי המקוה עמוקים וצריכה לעמוד על שליבה, תעשה שאלת חכם:
(ה) לא תטבול במקום שיש חשש שיראו אותה בני אדם, מפני שמתוך כך היא ממהרת לטבול וחיישינן שמא לא תטבול יפה. ובדיעבד אם טבלה וידעינן בבירור שטבלה כראוי, עלתה לה טבילה:
(ו) כשהיא טובלת, צריכה לעמוד אצלה אשה יהודית גדולה יותר מי"ב שנה ויום אחד שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים. ואם אין לה אשה, יכול גם בעלה לעמוד אצלה לראות שתטבול יפה:
(ז) מותרת לטבול בליל שבת (ע"ל סי' פ"ו) אם עתה הגיע זמן טבילתה שלא יכלה לטבול מקודם ובעלה בעיר. אבל אם אין בעלה בעיר או שהיתה יכולה לטבול קודם, אסורה לטבול בליל שבת. ואם היא אחר לידה, יש חילוקי דינים אם מותרת לטבול בליל שבת או לא, ותעשה שאלת חכם, ואשה שזמן טבילתה בא קודם, אלא שלא טבלה מחמת שלא היה בעלה בעיר ובא בע"ש, יש מקומות שמחמירין שלא לטבול בליל שבת. ובמקום שאין מנהג קבוע, אין להחמיר. ובמקומות שנוהגין להחמיר בליל שבת, גם במוצ"ש לא תטבול. ואלמנה שנשאת אסורה לטבול טבילה הראשונה בליל שבת דהא אסור לבא עליה ביאה ראשונה בשבת (עי' לעיל סי' קמ"ח). ובמוצאי שבת יש מקילין שתטבול:
(ח) לאחר שטבלה כראוי, בעודה עומדת תוך המים תברך אקב"ו על הטבילה. ויש להחמיר שקודם הברכה תכסה א"ע למטה באיזו מטפחת או לכל הפחות תחבק זרועותיה על גופה להפסיק, ולא תסתכל לתוך המים בשעה שהיא מברכת. ואם תטבול במקום שתוכל לעכור את המים ברגליה, טוב לעשות כן קודם הברכה. יש נוהגות שלאחר הברכה טובלת עוד פעם אחת ומנהג נכון הוא. רק תשגיח שגם הטבילה השניה תהיה כהוגן:
(ט) לאחר שטבלה במקוה כראוי, מותרת ליכנס לבית המרחץ לחמם א"ע ואפילו הוא מרחץ של זיעה, אבל לחזור ולרחוץ באמבטי, יש אוסרים וכן נהגו. ולשפוך עליה מים חמים לחמם את גופה, יש להקל. אך במקום שנהגו לאסור גם זאת, אין להקל:
(י) יש לאשה להיות צנועה בטבילתה להסתיר ליל טבילתה. ולא תלך בפני הבריות שלא ירגישו בה בני אדם. ומי שאינה עושה כן, נאמר עליה ארור שוכב עם כל בהמה. עוד יש לה ליזהר כשתצא מן הטבילה, שתפגע בה חברתה ותגע בה, שלא יפגע בה תחלה דבר טמא כגון כלב או חמור או חזיר או סוס או מצורע וכיוצא בהן, או ע"ה או א"י. ואם פגעו בה דברים אלו, אם היא יראת שמים, תחזור ותטבול. מי שפגע באשה יוצאת מן הטבילה, איכא למיחש ח"ו לתקלה. והתקנה היא שיאמר שני פסוקים אלו. שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך (תהלים ק"ז). שופך בוז על נדיבים ומזיח אפיקים רפה (איוב י"ב):
(יא) לחמם את מי המקוה, יש אוסרין ויש מתירין. וכבר נתפשט המנהג בהרבה מקומות להיתר. אבל במקום שאין מנהג אין להקל. ובמקום שנוהגין להקל, צריכין להשגיח שבליל שבת כשטובלין, לא יהיו המים חמין ממש אלא פושרין (עי' לעיל סימן פ"ו):
(יב) בענין הטבילה בנהרות, לדעת הרבה גדולי הפוסקים ז"ל אין הטבילה מועלת בנהר אלא בזמן שהוא קטן כל כך שידוע בבירור שלא נתגדל מחמת מי גשמים או מי שלגים, כי מי גשמים ומי שלגים אינם מטהרין אלא בזמן שהם נקוים ועומדים במקוה, אבל כשהם זוחלים על הארץ אינם מטהרין, אלא מי מעין מטהרין גם בזוחלין, ואך בשעת הדחק במקום שאין מקוה, נוהגין להקל ולסמוך על הפו' דס"ל כמ"ד דאפי' רואים שהנהר מתגדל מן הגשמים, מ"מ עיקר גידולו הוא ממקורו מן התהום, כי בעת הגשמים האויר מלוחלח ומקורי המעינות מתרבים ומתגברים, ונמצא לעולם שהמים שבנהר רובם ממעין ומי הגשמים מתבטלים בתוכו, ומטהרין גם בזוחלין. אבל במקום שיש מקוה, חלילה להקל. וגם במקום שאין מקוה, אם באפשרי, יש להחמיר שאם הנהר נתרבה ממי גשמים תמתין בטבילתה ב' או ג' ימים עד שישוב לאיתנו. וטוב אם באפשרי שלא תטבול במקום שנתרחב אלא במקום שהולך תמיד, דבזה יש קצת להקל טפי:
(יג) ובנהר שמתהוה לגמרי ע"י גשמים ולפעמים מתיבש, אע"פ שבשעת הגשמים גם שאר נהרות שופכים לתוכו, מ"מ הואיל ולפעמים פוסק לגמרי אין שום היתר לטבול בו כשהוא זוחל עד שיקוו המים ויעמדו:
(יד) דיני המקוה רבים הם מאד. ובכל מקום שעושין מקוה, אין לעשותה כי אם ע"י רב מומחה לרבים גדול בתורה וביראה. וכאשר יתהוה בה איזה שינוי גדול או קטן, יעשו מיד שאלת חכם. וכן כאשר יצטרכו לשאוב אותה לנקותה, ישאלו איך יתנהגו: