סימן קסה - דין חנוך קטנים וקצת דיני מלמד
סימן קסה. דין חנוך קטנים וקצת דיני מלמד, ובו טז' סעיפים:
(א) כל אב חייב לחנך את בניו הקטנים, בכל המצות, בין במצוה דאורייתא בין במצוה דרבנן, כל מצוה ומצוה לפי דעת הקטן והקטנה, וכן להפרישם מכל דבר איסור, כמו שאמר הכתוב חנוך לנער על פי דרכו וגו'. ואם לא יווסר בדברים, יכהו בשבט וכדומה, אבל לא יכהו מכות אכזריות כמו השוטים. וכל ערום יעשה בדעת. וביותר צריכין להשגיח עליהם שלא ידברו שקרים, וללמד לשונם דברי אמת, ולהרחיקם מן השבועות (ע' לעיל סי' ס"ז סעיף ט'). ודברים אלו מוטלים על האבות ועל המלמדים:
(ב) הגעת זמן החינוך למצות עשה היא בכל תינוק לפי חכמתו והבנתו. כגון היודע מענין שבת, חייב לשמוע קידוש והבדלה, וכל כיוצא בזה. והחינוך במצות ל"ת בין בדאורייתא בין בדרבנן הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או אסור לאכול. ויש לחנך הקטנים שיענו בביהכ"נ אמן ושאר הדברים. ומשעה שהתינוק עונה אמן, יש לו חלק לעוה"ב. וצריכין לחנכם שיעמדו בביהכ"נ באימה וביראה. אבל אותן שהם רצים ושבים ומבלבלים, מוטב שלא להביאם:
(ג) אפילו מי שאינו אביו של קטן, אסור לו שיתן לו דבר איסור לאכלו או לצוותו שיעשה איזה איסור. ולרוב הפוסקים אפילו דבר האסור רק מדרבנן אסור ליתן לו לאכול או לצוותו שיעשה. ואם התינוק חולה קצת וצריך לאכול דבר איסור, יש להתיר לתת לו ע"י גוי דבר שאינו אסור רק מדרבנן. (ולענין חמץ בפסח עיין בהלכות פסח):
(ד) דבר שאין בו איסור מצד עצמו אלא שהיום גורם, אין בו מצות חינוך. ולפיבך מותר ליתן לתינוק לאכול קודם קידוש אע"ג דחייב לתנכו בקידוש. אבל אסור ליתן לו לאכול חוץ לסוכה, דדוקא בקידוש שהוא כמו איסור לאו שאסור לאכול קודם קידוש, בזה קיל, אבל לעבור על עשה, אסור ליתן לו:
(ה) אסור ליתן לתינוק אפילו הוא פחות מתשע שנים שיוציא איזה דבר בשבת אפילו לצורך מצוה, כגון סידור וחומש לבית הכנסת וכדומה (תשו' רעק"א סי' ט"ו ע"ש):
(ו) קטן שגנב איזה דבר, אם הוא בעין, מחויבין להחזירו. ואם אינו בעין, פטור מדיני אדם אף לאחר שיגדל. אך לצאת ידי שמים, חייב לשלם כשיגדל. וכן אם עשה שאר עבירות בקטנותו, כשהוא בר הבנה טוב שיקבל עליו איזה דבר לתשובה, ועל זה נאמר גם בלא דעת נפש לא טוב:
(ז) לא יאיים על התינוק שיכהו לאחר זמן, אלא אם רואהו עושה איזה מעשה, יכהו מיד או ישתוק לגמרי. מעשה בתינוק שברח מבית הספר, והפחידו אביו שיכהו. הלך התינוק והמית את עצמו (מםכת שמחות פ"ב). אמרו רז"ל, יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא יעשה מורא לתינוק בדבר טמא (כמו שכתבתי לעיל סי' ל"ג סעיף י"ד):
(ח) מדינא מותר לתינוק ישראל לינק מגויה (וע"ל סי' קס"ז סי"ח). מ"מ אם אפשר ע"י ישראלית, לא יניחוהו לינק מגויה משום דמטמטם את הלב ומוליד מזג רע. וכן מינקת ישראלית שצריכה לאכול מאכלי איסור לרפואה, אם אפשר, לא תניק בימים ההם את התינוק:
(ט) כל אב מחוייב ללמד את בנו תורה, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. וכשם שמצוה ללמד את בנו, כך מצוה ללמד את בן בנו, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך:
(י) מיד כשהתינוק מתחיל לדבר, ילמדו הפסוק תורה צוה לנו משה מורשה וגו', וכן פסוק שמע ישראל וגו', (רק יזהר מאד שיהא התינוק נקי בשעה שהוא מלמד אותו, ע"ל סי' ה' סעיף ג'). וכן מלמדו מעט מעט איזה פסוקים עד שיגיע בכחו ללכת אל בית הספר, ואז ישכור לו מלמד. וידקדק לבחור מלמד שהוא ירא שמים למען ירגיל את התינוק מנעוריו ביראת שמים. וכשהגיע התינוק ללמוד מקרא, נוהגין להתחיל עמו פרשת ויקרא שהיא פרשת הקרבנות, דאמרו רז"ל יבאו טהורים (דהיינו תינוקות של בית רבן) ויעסקו בטהורים:
(יא) המלמד צריך לישב וללמד את התינוקות כל היום וקצת מן הלילה כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה. ולא יבטלו התינוקות כלל חוץ מערב שבת וערב יום טוב בסוף היום. אין מבטלין את התינוקות אפילו לבין בית המקדש:
(יב) מלמד תינוקות שמניח את התינוקות ויוצא, או שעושה מלאכה אחרת עמהם, או שמתרשל בתלמודו, הרי זה בכלל ארור עושה מלאבת ה' רמיה. לפיכך אין להושיב מלמד אלא בעל יראה, מהיר לקרוא ולדקדק. ואין להמלמד להיות נעור בלילה יותר מדאי, שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יתענה או לעצור א"ע ממאכל ומשתה או לאכול ולשתות יותר מדאי, כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב. וכל המשנה ידו על התחתונה ומסלקין ליה:
(יג) לא יכה אותם מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה:
(יד) אין מלמדין את התינוקות בשבת דבר חדש מה שלא למדו עדיין, משום טורח שבת. אבל מה שקראו פעם אחת, שונים אותו להם בשבת (ע"ע יו"ד סי' רמ"ה וע"ל סי' קי"ב ס"ז):
(טו) קטן שמצא מציאה ומכ"ש אם נתן לו אחר אתה דבר במתנה, אסור לגזלו ממנו:
(טז) אין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר או ללמדו אומנות, ומכל שכן דאסור למסרו לאפיקורס ישראל, דגרע טפי ואיכא למיחש דילמא ממשיך אבתריה:
(א) כל אב חייב לחנך את בניו הקטנים, בכל המצות, בין במצוה דאורייתא בין במצוה דרבנן, כל מצוה ומצוה לפי דעת הקטן והקטנה, וכן להפרישם מכל דבר איסור, כמו שאמר הכתוב חנוך לנער על פי דרכו וגו'. ואם לא יווסר בדברים, יכהו בשבט וכדומה, אבל לא יכהו מכות אכזריות כמו השוטים. וכל ערום יעשה בדעת. וביותר צריכין להשגיח עליהם שלא ידברו שקרים, וללמד לשונם דברי אמת, ולהרחיקם מן השבועות (ע' לעיל סי' ס"ז סעיף ט'). ודברים אלו מוטלים על האבות ועל המלמדים:
(ב) הגעת זמן החינוך למצות עשה היא בכל תינוק לפי חכמתו והבנתו. כגון היודע מענין שבת, חייב לשמוע קידוש והבדלה, וכל כיוצא בזה. והחינוך במצות ל"ת בין בדאורייתא בין בדרבנן הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או אסור לאכול. ויש לחנך הקטנים שיענו בביהכ"נ אמן ושאר הדברים. ומשעה שהתינוק עונה אמן, יש לו חלק לעוה"ב. וצריכין לחנכם שיעמדו בביהכ"נ באימה וביראה. אבל אותן שהם רצים ושבים ומבלבלים, מוטב שלא להביאם:
(ג) אפילו מי שאינו אביו של קטן, אסור לו שיתן לו דבר איסור לאכלו או לצוותו שיעשה איזה איסור. ולרוב הפוסקים אפילו דבר האסור רק מדרבנן אסור ליתן לו לאכול או לצוותו שיעשה. ואם התינוק חולה קצת וצריך לאכול דבר איסור, יש להתיר לתת לו ע"י גוי דבר שאינו אסור רק מדרבנן. (ולענין חמץ בפסח עיין בהלכות פסח):
(ד) דבר שאין בו איסור מצד עצמו אלא שהיום גורם, אין בו מצות חינוך. ולפיבך מותר ליתן לתינוק לאכול קודם קידוש אע"ג דחייב לתנכו בקידוש. אבל אסור ליתן לו לאכול חוץ לסוכה, דדוקא בקידוש שהוא כמו איסור לאו שאסור לאכול קודם קידוש, בזה קיל, אבל לעבור על עשה, אסור ליתן לו:
(ה) אסור ליתן לתינוק אפילו הוא פחות מתשע שנים שיוציא איזה דבר בשבת אפילו לצורך מצוה, כגון סידור וחומש לבית הכנסת וכדומה (תשו' רעק"א סי' ט"ו ע"ש):
(ו) קטן שגנב איזה דבר, אם הוא בעין, מחויבין להחזירו. ואם אינו בעין, פטור מדיני אדם אף לאחר שיגדל. אך לצאת ידי שמים, חייב לשלם כשיגדל. וכן אם עשה שאר עבירות בקטנותו, כשהוא בר הבנה טוב שיקבל עליו איזה דבר לתשובה, ועל זה נאמר גם בלא דעת נפש לא טוב:
(ז) לא יאיים על התינוק שיכהו לאחר זמן, אלא אם רואהו עושה איזה מעשה, יכהו מיד או ישתוק לגמרי. מעשה בתינוק שברח מבית הספר, והפחידו אביו שיכהו. הלך התינוק והמית את עצמו (מםכת שמחות פ"ב). אמרו רז"ל, יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא יעשה מורא לתינוק בדבר טמא (כמו שכתבתי לעיל סי' ל"ג סעיף י"ד):
(ח) מדינא מותר לתינוק ישראל לינק מגויה (וע"ל סי' קס"ז סי"ח). מ"מ אם אפשר ע"י ישראלית, לא יניחוהו לינק מגויה משום דמטמטם את הלב ומוליד מזג רע. וכן מינקת ישראלית שצריכה לאכול מאכלי איסור לרפואה, אם אפשר, לא תניק בימים ההם את התינוק:
(ט) כל אב מחוייב ללמד את בנו תורה, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. וכשם שמצוה ללמד את בנו, כך מצוה ללמד את בן בנו, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך:
(י) מיד כשהתינוק מתחיל לדבר, ילמדו הפסוק תורה צוה לנו משה מורשה וגו', וכן פסוק שמע ישראל וגו', (רק יזהר מאד שיהא התינוק נקי בשעה שהוא מלמד אותו, ע"ל סי' ה' סעיף ג'). וכן מלמדו מעט מעט איזה פסוקים עד שיגיע בכחו ללכת אל בית הספר, ואז ישכור לו מלמד. וידקדק לבחור מלמד שהוא ירא שמים למען ירגיל את התינוק מנעוריו ביראת שמים. וכשהגיע התינוק ללמוד מקרא, נוהגין להתחיל עמו פרשת ויקרא שהיא פרשת הקרבנות, דאמרו רז"ל יבאו טהורים (דהיינו תינוקות של בית רבן) ויעסקו בטהורים:
(יא) המלמד צריך לישב וללמד את התינוקות כל היום וקצת מן הלילה כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה. ולא יבטלו התינוקות כלל חוץ מערב שבת וערב יום טוב בסוף היום. אין מבטלין את התינוקות אפילו לבין בית המקדש:
(יב) מלמד תינוקות שמניח את התינוקות ויוצא, או שעושה מלאכה אחרת עמהם, או שמתרשל בתלמודו, הרי זה בכלל ארור עושה מלאבת ה' רמיה. לפיכך אין להושיב מלמד אלא בעל יראה, מהיר לקרוא ולדקדק. ואין להמלמד להיות נעור בלילה יותר מדאי, שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יתענה או לעצור א"ע ממאכל ומשתה או לאכול ולשתות יותר מדאי, כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב. וכל המשנה ידו על התחתונה ומסלקין ליה:
(יג) לא יכה אותם מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה:
(יד) אין מלמדין את התינוקות בשבת דבר חדש מה שלא למדו עדיין, משום טורח שבת. אבל מה שקראו פעם אחת, שונים אותו להם בשבת (ע"ע יו"ד סי' רמ"ה וע"ל סי' קי"ב ס"ז):
(טו) קטן שמצא מציאה ומכ"ש אם נתן לו אחר אתה דבר במתנה, אסור לגזלו ממנו:
(טז) אין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר או ללמדו אומנות, ומכל שכן דאסור למסרו לאפיקורס ישראל, דגרע טפי ואיכא למיחש דילמא ממשיך אבתריה: