מאגר ספרי קודש

סימן קצא. איסור צער בעלי חיים ואיסור סירוס, ובו ו' סעיפים:

(א) אסור מן התורה לצער כל בעל חי. ואדרבא חייב להציל בל בעל חי מצער אפילו של הפקר ואפילו של גוי. אך אם הם מצערין לאדם, או שצריך האדם להם לרפואה או לשאר דבר, מותר אפילו להרגן ואין חוששין לצערן, שהרי התורה התירה שחיטה. ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות אם אין לו נוצה אחרת רק שהעולם נמנעים משום אכזריות:

(ב) סוסים המושכים בעגלה והגיעו למקום מקולקל או להר גבוה ואינן יכולין למשוך בלי עזר, מצוה לעזור אף לנכרי משום צעב"ח, שלא יכה אותם הנכרי מכה רבה למשוך יותר מאשר בכוחם:

(ג) אסור לקשור רגלי בהמה חיה ועוף בענין שיהיה להם צער (ע"ל סי' פז ס"ז):

(ד) אסור להושיב עוף על ביצים משאינו מינו, משום צער בעלי חיים:

(ה) אסור לסרס בין אדם ובין בהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ ישראל בין בחו"ל. וכל המסרס חייב מלקות. ואפילו להשקות כוס של עקרין לאיש או לשאר בע"ח הזכרים אסור:

(ו) אסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו. וי"א דאפילו למכרה לגוי או ליתנה לו למחצית שכר, אם ידוע דיסרסה אסור, משום דגוי ג"כ מצווה על איסור סירוס ואם כן הישראל עובר על לפני עור. ומיהו אם אין הגוי הקונה מסרס בעצמו רק נותן לגוי אחר לסרס, לכולי עלמא שרי דאז הוי לפני דלפני ומותר: